מלחמה וסדר קוסמי

הנה לכם מלחמה נאה: מצד אחד ה”מאעת” – הסדר, הצדק, הדיוק, החיים, צמחיית הנילוס הטובה והמיטיבה. המאעת, בראשות פרעה הנצחי – שמש אלוה מעל ראשו מושיטה לו את סמלי החיים – מובילה לנצחון רומסני כנגד בני נוביה השחרחרים, שכניה של מצרים מדרום. פה סדר, שם כאוס. פה חיים, שם מוות. פה טוב, שם רע. פה כוח, שם חולשה. פה ניצחון, שם תבוסה. במין זרימה כזאת, בדהרת סוסים אלגנטית, בדריכה ענוגה של הקשת, בארגון סימטרי מושלם. הנה לכם מלחמה.

יש לשער שאילו בני נוביה היו מציגים את תמונת המלחמה שלהם, את הציפיות שלהם ממלחמה במצרים, התמונה היתה הפוכה בדיוק, וגדוד של נובים היה מכסה בסדר מופתי על חיל פרעה הנרמס. למעשה, נדמה כי כמעט כל עם שיציאה למלחמה עומדת באופק אפשרויותיו, מצייר תמונה בינארית דומה: הצדק והניצחון העתידי נמצאים בצד אחד, הצד “שלנו”, כדבוקה שאין להפרידה, לעתים קרובות בחסות האלים; ואילו העוול והתבוסה נמצאים בצד השני.

ייצוג המלחמה כמאורע שמאופיין בסדר קוסמי, בו הצדק המובהק והניצחון המוחלט מתממשים עבור צד אחד, ואילו העוול וההפסד נותרים נחלתו של הצד השני, אופייני בעיקר לתחילתן של מלחמות, ולשלבים של טרם-מלחמה. זהו ייצוג מפליא למדי. אכן, ישנן מלחמות שהיציאה אליהן מוצדקת. ישנן עילות מוצדקות למלחמה. וקורה שהצדק והנצחון דרים יחדיו. אך ההיסטוריה מלמדת שמלחמות מתנהלות לרוב בכאוס מוטרף, שליבת המלחמה, בניגוד לייצוגה, היא ליבה של אבסורד. במלחמות קורות תקלות, והערכות מודיעין מתבדות, ובריתות מפתיעות נוצרות, ובתים נשרפים, וילדים נשחטים, ומעיים נשפכים, וזרועות נכרתות, ואנשים מאבדים את שפיותם, ומעשי זוועה שאין לתארם משתוללים לכל הכיוונים. ולעתים קרובות הנצחון אינו מובהק. או שמחיר הנצחון והזוועות הכרוכות בו מטילים צל שחור על צדקתו.

למעשה, גם ההיגיון הפשוט מפריך את הציפיה שסדרי המלחמה יתנהלו על הצד הרצוי: הרי אם שני הצדדים מנכסים לעצמם את הנצחון מבעוד מועד – האם לא ברור שאחד הצדדים טועה? האם לא ברור שלפחות אחד הצדדים לא יצליח לממש ציפיותיו? ובתוך הכאוס שנוצר, מי ערב לכך שדווקא צידו שלו ייצא כשידו על העליונה?

ולמרות כל זאת, למרות הניסיון ההיסטורי החוזר ונשנה, מתקשה המין האנושי לאבד את האמונה התמימה והזכה במלחמה. “כן, בפעם ההיא לא הצלחנו, נכון, הפעם ההיא היתה זוועתית. בפעם ההיא ירד שלג, היה חמסין, המנהיג היה חולה, חרבות לא מורקו, המודיעין שגה, התקציב לא זרם, האימונים הופסקו, ביצורי ההגנה תוכננו בבלי דעת, לא העזנו להשלים את המלאכה, סכין בוגדנית ננעצה אז בגב, בפעם ההיא אלוהים העניש – אבל הפעם? הו הו! הפעם אנו מוכנים ועוד איך! הצדק לימיננו והנצחון בידינו! תיקעו בחצוצרות! הפעם – נזיין להם את הצורה!”

הכשלון זוכה להסברים ומבקש תיקון. הזוועה והאבסורד מתעמעמים בתודעה, או נתפסים כתופעת לוואי מפתיעה, ורק התמונה השלמה, הבינארית, של הסדר המלחמתי הקוסמי, רק היא אינה מתערערת, ולרוב מעוגנת באיזו מלחמה ותיקה לדוגמה, איזה “דוד וגלית” או “קרני חיטין”, “סטלינגרד” או “ששת הימים”, איזה מיתוס מלחמתי נהדר –  שדווקא הוא הופך לאבטיפוס המייצג. לא בכל היבט של חיינו אנו מעזים לייחל לסדר קוסמי מופתי כזה. כאשר אנו הולכים להסדיר החזרים כספיים במשרדי מס-הכנסה, האם אנו מצפים שהכל יילך כשורה – שהתור יתקדם במהירות, שהפקיד לא יטעה בחשבונותיו, שצדק אלוהי ינשוב מן הניירת – רק משום שראוי שנקבל החזר? מדוע דווקא ממלחמה אנו מצפים ליותר?

אגב, הפרעה המופיע בתמונה – תות-אנך-אמון – מת בהיותו בן 19 כתוצאה מזיהום ברגלו. ספק אם ראה שדה קרב בחייו.

unnamed