במאי 1916 נפטר בניו יורק שלום-עליכם. בן חמישים ושבע שנים היה הסופר היידי הגדול במותו. הלווייתו, שאורגנה בשום שכל על ידי הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס (לימים הרקטור והנשיא של האוניברסיטה העברית בירושלים), יצאה ממקום מגוריו בהארלם – אז אזור המגורים של בני המעמד הבינוני – עברה לאורך כל השדרה החמישית, הגיעה עד לעומק ה”איסט-סייד” דובר היידיש, ומשם חצתה את הנהר לעבר בית העלמין שבברוקלין. היא נמשכה למעלה מחצי יום, ולכל אורך דרכה הוציאה לרחובות מאות אלפי יהודים (ניו יורק הכילה כבר אז את הקהילה היהודית הגדולה בעולם) הלומי צער ושטופי רגש. העיר הגדולה כמעט לא ידעה הלווייה כמותה (להוציא הלווייתו הסנסציונית של כוכב הראינוע רודולף וולנטינו שקדמה לה). תוך כדי התרחשותה היא נהפכה למאורע פוליטי ותרבותי, שהסב אליו לא רק את תשומת ליבם של פרנסי העיר ניו יורק ופרבריה, אלא גם את זו של הפוליטיקאים בוושינגטון, לרבות יושב הבית הלבן. נעשה ברור – לפתע – שקהל המיליונים דוברי היידיש, שהגיע לחופי “העולם החדש” במשך עשרים וחמש השנים שקדמו למלחמת העולם, כבר אינו קהל אמורפי של פדלרים ופועלי סדנאות יזע סחופים ודוויים, נודדים חסרי אחיזה, אלא זהו קהל בעל תרבות משל עצמו, שמצאה לה גם ביטוי אירגוני רב-רושם. ככזה היה זה גם קהל “פוליטי”, שהכרח היה להתחשב בו ולבקש את קירבתו. הלווייה היתה לאחד המאורעות המכוננים בתולדות הפוליטיקה היהודית האמריקאנית.
הלווייתו של הרב עובדיה זה לא כבר היתה דומה מאוד, מן הבחינה הנדונה, לזו של שלום עליכם. כמוה היא היתה מאורע פוליטי מן המדרגה הראשונה. אם בהלווייתו של שלום עליכם נעשה שימוש בפופולאריות ספרותית של גאון ההומור היידי לשם העלאת קרנה והגברת כוחה הציבורי של אוכלוסיה, שנחשבה אף בעיני ה”יאהודים” (יהודי אמריקה ממוצא גרמני) לאוכלוסיית שוליים זניחה, הרי הלווייתו של “מרן” לא היתה אלא סיכום הולם למפעל חיים שבו שימשה סמכות ההלכה בסיס לצבירת כוח פוליטי ומנוף להזזת אוכלוסיה שלמה משולי החיים הציבוריים לעבר מרכזם.
הלוויתו של אריק איינשטיין היתה דומה אך גם בלתי דומה לשתי קודמותיה. גם כאן נוצלה פופולאריות של אמן ברוך כישרון לשם הפגנת כוח פוליטית, אלא שכאן לא דובר בהתעלותה של אוכולוסיית שוליים אלא בהתגוננותה של אוכלוסייה שהיתה דומיננטית, ועתה היא חרדה למעמדה הנשחק והולך. על כך עמדו רבים, אלא שהללו הציעו את תובנותיהם בהקשר של טרונייה והתרסה, כאילו היה פגם כלשהו בניצול מותו של אריק ולא מעשה כמעט מובן מאליו במציאות, שמאבקי הכוח הפוליטיים הם לחם חוקה.
ההוגים דלז וגאטארי קבעו (במחקרם “קפקא – לעבר ספרות מינורית”), שבמציאות של קבוצות “מינוריות”, דחוקות או מאויימות, “הכל פוליטי”. גם שירת הציפצופים של הזמרת יוזפינה בת עם העכברים בסיפורו של קפקא היא מעשה פוליטי, ואין היא יכולה שלא להיות כך. כמובן, גם המתריעים על הניצול ה”כוחני” וה”גזעני” של מות יוזפינה-אריק שלנו, מנסים לעשות מעשה פוליטי. אבל ספק אם הדבר עולה בידם.
שתי הלוויות הענק, של הרב עובדיה ושל אריק איינשטיין, חשפו מה שכל מתבונן חד עין הבין זה כבר. בישראל מצויות שתי תרבויות דומיננטית ואנטגוניסטיות, זו שייצג הרב וזו שייצג הזמר ואולי גם שלום עליכם, שהלך לעולמו כמעט מאה שנים לפניו. מה שמבדיל ביניהן אינו הגוון העדתי או הטעם האמנותי, אלא ההבדל בין הדת בגילומה ההלכתי (לא ה”חווייתי” הניו-אייג’י) למודרניות היהודית החילונית ההומאניסטית בצביונה הציוני. רק שתי המערכות התרבותיות הגדולות האלה נוגעות באמת לליבם של מאות האלפים; ורק ההתנגשות החזיתית ביניהן מהווה כבר עכשיו ותהווה בעתיד את מלחמת התרבות, שתוצאותיה תתוינה את קלסתרה התרבותי של המדינה. מי שאינו כלול בשתיהן – “הקשת המזרחית” הנופלת בין שני הכיסאות, הפוסט-ציונות לגווניה, כל חסידי שיח המיעוט לסוגיו – כל אלה הינם, מבחינתה של מלחמת התרבות הגדולה המתנהלת כאן, תופעות שוליים, “שחק מאזניים” בין שתי הכפות הגדולות, המתנודדות, העולות והיורדות. הייפלא, אפוא, שדווקא מגרונותיהם של אלה שמצאו את עצמם מחוץ לשתי ההלוויות בוקעים קולות המחאה נגד ה”גזענות”, שאינם אלא ציפצופי “גם אני כאן!” נואשים?! איש מכל אלה לא יקבע את עתידה התרבותי של מדינת ישראל.

דן מירון

דצמבר 2013