האחות – סיפור קצר לבנה מושון

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

 

הוא ידע שהכיסא ימשוך תשומת לב, שתיכף ומיד יראו על היונים שעבר את הגבול. אבל הוא היה חייב, כמו אז, כשנכנס לשדה לחלץ את מני. לא חשב פעמיים. עשה מה צריך. אחר כך סיפרו לו, שסחב אותו מאה ושלושים מטר תחת אש, ועל האלונקה מלמל, שהדרך לא חשובה העיקר הכוונה. מאז מני עף ללונדון, ואצלו, ברוך השם, הרגליים מוטלות על הכיסא כמו שתי חתיכות מתות. מה שחשוב לו שהיונים מאושרות. לראות שהן מחייכות אחרי הסבב היומי על הכיסא הממונע, בהפוגה מעבודת המחשב, אחרי האיסוף מהמאפיות ודוכני הפלאפל במרכז המסחרי, זה שכרו. באמת, מה הם בשבילו מאה ושלושים צעדים?

מי שמכיר אותו יודע שיש לו משמעת. בעבודה מהבית, בסדר היום המופתי. יחד עם קצבת הנכות ממשרד הבטחון, הוא מצליח לעבור את החודש. מאז שרוני הלכה והשאירה אותו להסתדר לבד על הכיסא, שום דבר לא מפחיד אותו, בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז' המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה. בכל פעם שהַכְּריזה ברחוב מזהירה מפני החריגה מהמרחב המותר, הרגליים שלו מגחכות. הוא מדיח את הידיים ומקרצף היטב בסבון, זו תרומתו של איקי פוגל למאמץ.

בחוץ פיזזה השמש ובאבחת עין מַדד את הצעדים בהערכה גסה, מדלג על 'בוקר טוב, איקי,' של השכן פריינטה שהסתובב עם הלברדור שלו עד קצה השער ולא הצליח למשוך אותו חזרה. המעט הזה הורג אותו, גיחך השכן מתחת למסכה, הורג את כולנו, השיב לו כשהוא לוחץ על מתגי הכיסא. אם אתה יוצא, תזהר שלא יעלו עליך, צחק לו פריינטה. זו, מאז שהגיעה לבניין, הוסיף במין תפנית מוזרה והשקיף מעל שערות ראשו, הביאה חתולים מגיפה, בקושי שלושה חודשים, ותראה.

מזווית העין ראה את השכנה החדשה פולשת בין השיחים, בחצי פיג'מה עליה, רזה כעצם יבשה, בעלת תנועה תזזיתית, קוקו מזדקר מהקודקוד. עיניים עכבריות, אף מחודד ובלי מסכה. הולכת ומקססת בלשונה, קסססס ארוכים, שורקת בצימוד שפתיים דקיקות מעצבנות. בידה שקית ניילון עכורה, אלוהים יודע מה טמון בה. כל יום מגיעים חתולים נוספים משמועה, מתאונן פריינטה ומתקוטט עם רצועת הכלב. משהו אמר לו שהשתלטה על הנתיב מהחצר ימינה ושמאלה כשקודם רוב הטריטוריה היתה שלו. גם כעת, כשהיא בזחילה על האדמה, קרוב למעקה האבן, מחפשת גור מצומק במצוקה, הוא לא יכול שלא לחוש רמז לשתלטנות שלה. העיקר שתישאר בחתולים ותעזוב לו את היונים. לא מכבר תפס אותה נעצרת, כששני סלים עמוסים בידיה ומתבוננת בעוד הוא מאכיל אותן. לא סבל את הרהוריה.

בכל הרחוב הקטן אף אחד לא מתעניין. רק מהידיים שלו הן אוכלות ברחבה הקטנה, מתחת לשקמה המזדקנת, מאה שלושים צעדים מהחצר. שעה ארוכה ביום הוא מתעסק אתן. מאז שרוני הלכה, הן בשבילו הרבה יותר ממה שנכה בגיל ארבעים וחמש יכול לצפות. בלי שהרגיש מצא אליהן שביל. אין לו מלים לתאר אותו. מכיר אותן אחת אחת, ולכל אחת שמור שם חיבה. הן מדגדגות לו בתענוג את כפות הידיים. אמיצות שבהן מנתרות על ידיות הכיסא בגבורה, מתייצבות במרחק נשיקה מלחייו. רואים עליהן שהן יודעות להבדיל בין אדם לאדם. תיכף מזהות מי שכוונותיו טהורות. מריחות מרחוק את הטובים ומפלות את העוינים. אחרי חמש שנים הן סומכות בלב שקט על המרחב הבלתי מאיים שלו. ולפני שהוא מסתלק הביתה, לא שוכח להשאיר גושי לחם על המעקה, שלא יחסר. בשבתות יפנק אותן באורז בסמטי, לכבוד היום המיוחד. ההסדר ביניהם הגון לגמרי: הוא נותן גרגר, הן נותנות אהבה.

יונים נשאיות, אמר כבוד ראש המועצה לפני שבוע, כירד מכיסאו לרחוב בליווי שני יועציו. תפס אותו כשפיזר ברחבה את הפירורים וניגש בחיוך מתון להתעניין במעשיו. עדיף שבימים אלה יתכבד וישב בבית, אמר בשמץ ביקורתיות, ושני יועציו הנהנו כמסכימים עמו. בזהירות אומר, הוסיף ודיבר, ולא שאני רופא, לא כדאי לסכן את המערכת החיסונית. זה בסדר, אדון המועצה, פטר אותו בתנועת יד, אני והן מאותה משפחה. תראה, איך שראו אותך ברחו, התחייך. כשתקע בו ראש המועצה עיניים נעלבות ושאל למה הוא מרמז, התחמק. היועצים הניחו יד מנחמת על מרפקי אדון המועצה ומשכו אותו משם. על דרך האמת, חיזק איקי את עצמו, אם בחרו לעוף, סימן שגילו שאין על מי לסמוך. הן יודעות היטב מי בא לחבק, ומי בא לגרש. אבל כבר חלף שבוע והעניין נשכח.

בתום שעה ברחבה, בחצי הדרך חזרה לחצר, עוד לפני שקלט שהרחוב לא לגמרי עירום מדייריו, ניתקה דמות מתחת לעץ הצאלון וזינקה עליו להבהיל. מה אתה חושב שאתה עושה, תבע השוטר לדעת והמסכה שלו נשאבה פנימה מכעס אל תוך לועו. תיכף ביקש שיזדהה. למה להזדהות? הרים אליו מבט מופתע. לרשום דו"ח, לקח השוטר את חזהו בהטיה לאחור ופתח את שתי ידיו כמצייר אין ברירה. אבל אני מכאן, מקומי, הצטחק, רואה את החצר שם, הגברת עם הפיג'מה? שם אני גר. מה…?!

חבּוב, השיב השוטר, הוויכוח מיותר. תעודה מזהה, בבקשה.

בהיסוס ציין את שמו המלא, וכמי שהחשד החל לקנן בו, העיר: יתכבד ויאמר לי השוטר, על מה אני מתושאל ומה העילה. בנינוחות לכאורה הציג איש החוק את שמו, אבנר, ואמר שכעובד ציבור בתפקיד הוא מבקש שישאיר את  ההתחכמויות שלו בצד ויראה תעודה. מצדו, התגונן ואמר, שיצא לרגע מהבית בטווח המותר ולא הצטייד, כי לא חשב, ועדיין הוא דורש הסבר .

תן לי לחשוב מה חמור יותר, הטה השוטר ראשו הצדה בקרירות ורכן לעומתו ממרחק בטוח. בהנחה שאני מתעלם כרגע מהטינופת שאתה משאיר אצל היונים – ויש לי עדות מכלי ראשון, אני עצמי צפיתי בך שעה ארוכה –  נותרה בעינה ההפרה הבוטה של המיכסה המותרת. להעריך נכון גם אתה מסוגל, האזרח פוגל! תוך שדיבר נפנף השוטר במופגן במדריך נהלים והוראות לשעת חירום ולגלוגו חצה את חרירי המסכה. המיכסה המותרת? מה בשם אלוהים… הכיסא רעד תחתיו. טוב אם אתה רוצה, אז כך, התחיל השוטר לנאום, אם אני לא טועה, ואני בדרך כלל לא טועה, חרגת מטווח המאה מטרים הידועים והמותרים. כבר בדקתי ומדדתי ומצאתי, שלושים מעבר למותר. כשליש חריגה, מר פוגל, שווה בימינו קנס בן חמש מאות שקלים…מצטער.

אבל מה חשובה הדרך? העיקר הכוונה, רצה לצעוק כמו אז, כשהיה על האלונקה, אך לפני שהספיק להתקומם, כשרק התחיל הדם להתחתר בעורקיו, שמע אותה מגיעה בריצה מכיוון חצר הבית, וקולה צלול ורם: הי, הי, העיניים לא רואות, אדוני השוטר, נצעד מכאן עד לחצר ונמדוד, אוכיח לך שאתה טועה. למשמע קולה נפנה השוטר מוכה תדהמה, סמוק. עורקיו נפוחים כזפק היונה. גבירתי, ומה אַת לו?

אחות, אדוני. אחות.

תעודה מזהה, בבקשה, פקד השוטר.

עזוב תעודה, אתה טועה ומטעה, אמרה ומשכה אותו במרפקו אחריה, בוא, אראה לך. הוא נגרר אחריה בעל כורחו, ושניהם התרחקו לכיוון חצר הבית, כשהיא מתווכחת, מצעידה את רגליה במרווחים ומונה בקול רם, מוכיחה לו פסע אחר פסע, ומסכמת שבעים צעדים. שבעים או לא שבעים? צעקה את ניצחונה קרוב לשער.

מה שם הגברת? שאל השוטר. נורית? יפה, גברת נורית, והעיסוק? אחות קופת חולים. אז תשמעי אותי היטב גברת-נורית-אחות-קופת-חולים, הרים השוטר קול רועד, אל תבלבלי את המוח בשבעים. תסתכלי הלאה, מהאדון פוגל ורחוק, עד לרחבת היונים – לידיעתך, זה הרבה יותר וזה מרחק ההפרה  על פי החוק…  שליש ויותר. את מבינה, גברתי?

וזה בדיוק העניין, החזירה השכנה בגאווה, השבעים שספרנו יחד, הם שלי, אבל – שים לב – לי מגיעים עוד שלושים כדי לסגור מאה למיכסה. כן או לא?

נכון, הסכים השוטר כשהוא הולך ומחוויר, אבל מה לך ולעניין שביני לבין הנכה?

או, כבר מתקרבים להבנה, אדוני. יתרת השלושים שמגיעה לי, אני, האחות נורית, נותנת במתנה לאחי על הכיסא. ותראה פלא, הכול מתאזן. זה מקבל, לי לא חסר, והקנס בטֵל. הגענו לעמק השווה, אדון-שוטר-אבנר?

ברחוב היתה דממה. חתול לא ילל. יונה לא המתה. על פניו של האיש במדים התיישב בלבול בלתי צפוי. גם אצל איקי, עוד לא התיישב החישוב. חכי, פקד השוטר ועלעל במדריך לשעת חרום הלוך ועלעל. לא נמצאה לו הפיסקה שחיפש. ולאחר שעיין ועיין, הסתכל לימין ולשמאל ולאחור, נמלך בדעתו, הסתובב והסתלק. אף פעם לא הייתי טובה בחשבון, נאנחה השכנה כשהכיסא שלו נגע כבר בשער, ושניהם, הוא ופריינטה, הסתכלו בה המומים ושותקים.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

'האחות' זכה במקום החמישי בתחרות.

________

בתמונה: מחברת הסיפור, לבנה מושון

________

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין

 

 

מהמגזין מהמגזין
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
חנות הספרים "לשם שינוי" היא ערוץ אלטרנטיבי ייחודי המאפשר מפגש בלתי אמצעי בין סופרים לקוראים. המפגש יתקיים – הן במתכונת של פגישה בחנות עצמה 'מסביב לשולחן', והן בצורת תשלום תמלוגים ישיר ומיידי לסופר/ת בעת רכישת ספר.
 
"לשם שינוי" תפעל כחנות-סלון לספרות מקור המיועדת בעיקר להוצאות עצמאיות, ותשמח לארח סופרים, ולהציג כותרי מקור של כל הוצאה. בחנות-סלון יתקיימו שיחות בנות עשרים דקות בין סופרים לקוראים 'מסביב לשולחן'. במקביל, התשלום בעבור קניית הספרים יפוצל לשניים: לסופר ולהוצאה. כל הספרים יימכרו במחיר אחיד של 60 ₪ לכותר, מתוכם יעביר הרוכש 18 ₪ ישירות לסופר (באמצעות אפליקציית ביט או העברה בנקאית).
 
הוצאות שונות כבר הצטרפו ל"אפיק", בהן, "פרדס", "תשע נשמות", "ברחש", "הבה ולהבא", "רסלינג", "אבן חושן", "כהל" ו"רימונים", לצד אלו יוצעו למכירה ספרים שראו אור באופן עצמאי.
 
"לשם שינוי" מבקשת להתקיים כחנות אלטרנטיבית ששמה את הסופרים, המשוררות ויצירתם במרכז, הן כאנשי-שיח והן כמי שזכאים לתגמול ישיר בעבור עבודתם. החנות תפעל שלושה ימים בשבוע במתכונת מגוונת: הן כספרייה שתאפשר קריאה ועיון בספרים שראו אור בהוצאות שונות ובאופן עצמאי, הן כחלל בו יערכו אירועי INTIMEET כגון שיחות עם סופרים, מופעים מוזיקליים מצולמים, הרצאות והקראות סיפורים קצרים ושירים, והן כחנות ספרים.
 
ימי ושעות פתיחה: ג'-ה', 12:00-20:00.
💜על מנת לשמור את מקומכם באחד האירועים שבערבים, אנא הרשמו מראש בלינקים שלעיל. לצערנו לא תתאפשר כניסה מעל 15 איש לאירוע בשל תקני התו הסגול. ללא הרשמה מראש הכניסה תתאפשר על בסיס מקום פנוי.
 
כתובת החנות: רח' אחד העם 108, ת"א (כניסה מימין, קומה 1)
מס' טלפון לתיאומים ובירורים: 054-5557924 (אביה)
לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק ובאינסטגם.    
קרא עוד...
מאת:אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

גלוסקאות: סדרה על תרבות המזון הישראלית

בעריכת יחיל צבן

הוצאת אפיק – ספרות ישראלית מזמינה סופרות וסופרים, חוקרות וחוקרים להגיש כתבי יד לסדרת ספרים חדשה בנושא תרבות המזון הישראלית. יתקבלו בברכה כתבי יד שעוסקים בהיסטוריה של מאכלים ובמסורות בישול בארץ ישראל, מסות שבוחנות את הקשר בין אכילה, קיימות ואקולוגיה ומחקרים על דיאטות, כשרות ותוכניות בישול בטלוויזיה. עורך הסדרה, יחיל צבן, הוא מרצה לספרות וחוקר של תרבות המזון הישראלית. בין ספריו: ”ונפשו מאכל תאווה״: מזון ומיניות בספרות ההשכלה (2014), "ארץ אוכלת": על התיאבון הישראלי (2016), "ספרים הרבה": ספרות / מזון מהיר (2019). את כתבי היד נא לשלוח למייל: yahilzaban1@gmail.com בתיאבון!
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT