מֵעֵבֶר לספרים - אפיק
מֵעֵבֶר לספרים מֵעֵבֶר לספרים
“שמנים” – מתוך פרק המבוא
מאת: איילת קלטר
לרכישת הספר מתוך פרק המבוא בספר "שמנים" מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020. (...) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים. ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת. השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון. ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: "מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות" (סארטר, 2020, עמ' 26).

עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט "יתאפסו על עצמם" וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים. השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. "לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים...", "בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?", "ארוחת החג שברה אותי", "אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות". משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל. השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ"שמנים". ________________________________ אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה. בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים. קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי. איילת קלטר היא מנהלת מרכז "שפת האכילה" ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי. הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים "גלוסקאות" בעריכת ד"ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל. רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים. קרדיט צילום: גל חרמוני          
קרא עוד...
13:31 | מתוך ‘שׂימי ראש’
מאת: נעמה צאל
סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה. ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג. מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה. מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה. ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה. מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים. כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה. האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב. היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00. שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה. היא התכוננה. בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים. היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה. היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון. עיניה משוטטות. מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל. פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב. אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות. היא פוגשת בכתב ידה. היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע. סוגרת מהר את הספרון. מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק. היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך. האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה. פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח. היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות. היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר. היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח. היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך. היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות. היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.   **********   שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, ימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות. בראיון שהתקיים השבוע בתכנית '60 החדש' עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור - החל מדקה 22:38. שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, 'ארבע תמונות (נשים מחכות)'.      
קרא עוד...
שיר | בְּעַד הַחַלּוֹן זוֹחֶלֶת פְּנִימָה שִׁירָה | לנורית זרחי מאת יפתח אלוני
מאת: יפתח אלוני
שיר שפורסם בהארץ, ספרים, 02.09.20 צְרִיחֵי הָאַרְמוֹן שְׁקוּעִים בַּחוֹל, גְּבֶרֶת זַרְחִי, יְסוֹדוֹתָיו חוֹרְצִים לָשׁוֹן חֲלוּדָה, אוֹכֶלֶת. גְּבֶרֶת זַרְחִי, הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְקַבֵּל בַּחֲזָרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ. הָאֲדָמָה עָפָה עַכְשָׁו, וַאֲלֻמַּת הַיָּרֵחַ מְאִירָה עַל פְּנֵי הַיָּם שֶׁבְּעֵינַיִךְ הַשְּׁקוּעוֹת בַּתִּקְרָה. אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים שׁוּב עַל אוֹתָהּ סְפִינָה אַדִּירָה, עַל הַפְלָגָה מִחוּץ לַתְּחוּשָׁה, מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁמְּכַנִּים אֲמִתִּי. אֲבָל הַנּוֹכֵל שֶׁהִבְטִיחַ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה הִכְזִיב, וּבַבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹמֶרֶת שְׁתִיקָה מִרְשַׁעַת כְּשֶׁבָּאֹפֶק נָדָה הַסְּפִינָה. הַאִם מִמֶּנָּה נָפַל שַׁרְבִיט הָאֵימָה? עַכְשָׁו הָאֲדָמָה בֶּאֱמֶת עָפָה, מוֹצֶצֶת אֶת הַלְּשַׁד מֵהַגֻּלְגֹּלֶת, הַיָּרֵחַ טָבוּל עָמֹק בַּקַּרְקָעִית. עָדִיף הָיָה לְהַשְׁלִים עִם כּוֹחַ הַכְּבִידָה, גְּבֶרֶת זַרְחִי, עָדִיף הָיָה לִהְיוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים, פְּרִימָטִים יוֹנְקִים, יוֹצְאֵי שִׁלְיָה קוֹפִיִּים, לִחְיוֹת לְמַעַן הַמַּדָּע הַצּוֹרֵב בִּבְשָׂרֵנוּ בְּחוֹתַם בַּרְזֶל כְּמוֹ הָיִינוּ סוּסִים לְבָנִים, Excommunicabo vos*. מַגַּל הַיָּרֵחַ מִתְעַקֵּל עַל צַוָּארֵנוּ בְּעוֹד עֵינַיִךְ נוֹפְלוֹת, גְּבֶרֶת זַרְחִי, אֶל תּוֹךְ הַמַּבָּט שֶׁל הַקָּפֶה הַבֻּצִּי . מְנַחֶשֶׁת אֶת גּוֹרָלֵנוּ עַל דֹּפֶן הַסֵּפֶל. בְּעַד הַחַלּוֹן זוֹחֶלֶת פְּנִימָה שִׁירָה. עִוֵּר עִם גִּיטָרָה, שְׁנֵיהֶם מְיַבְּבִים, גּוֹרָל וְשִׁירָה מְהַלְּכִים בָּעוֹלָם — דָּבָר אֶחָד מִצַּעַר אֶחָד. גְּבֶרֶת זַרְחִי, גַּם אֲנַחְנוּ עִוְּרִים בָּרְחוֹב הַזֶּה, נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לְבַקֵּשׁ דָּבָר כִּי הַכֹּל יִתְגַּשֵּׁם בִּמְהֻפָּךְ. *Excommunicabo vos — לטינית: מנודה תהיה.
קרא עוד...
לשם שינוי – חנות ספרים
מאת: הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
חנות הספרים "לשם שינוי" היא ערוץ אלטרנטיבי ייחודי המאפשר מפגש בלתי אמצעי בין סופרים לקוראים. המפגש יתקיים – הן במתכונת של פגישה בחנות עצמה 'מסביב לשולחן', והן בצורת תשלום תמלוגים ישיר ומיידי לסופר/ת בעת רכישת ספר.
 
"לשם שינוי" תפעל כחנות-סלון לספרות מקור המיועדת בעיקר להוצאות עצמאיות, ותשמח לארח סופרים, ולהציג כותרי מקור של כל הוצאה. בחנות-סלון יתקיימו שיחות בנות עשרים דקות בין סופרים לקוראים 'מסביב לשולחן'. במקביל, התשלום בעבור קניית הספרים יפוצל לשניים: לסופר ולהוצאה. כל הספרים יימכרו במחיר אחיד של 60 ₪ לכותר, מתוכם יעביר הרוכש 18 ₪ ישירות לסופר (באמצעות אפליקציית ביט או העברה בנקאית).
 
הוצאות שונות כבר הצטרפו ל"אפיק", בהן, "פרדס", "תשע נשמות", "ברחש", "הבה ולהבא", "רסלינג", "אבן חושן", "כהל" ו"רימונים", לצד אלו יוצעו למכירה ספרים שראו אור באופן עצמאי.
 
"לשם שינוי" מבקשת להתקיים כחנות אלטרנטיבית ששמה את הסופרים, המשוררות ויצירתם במרכז, הן כאנשי-שיח והן כמי שזכאים לתגמול ישיר בעבור עבודתם. החנות תפעל שלושה ימים בשבוע במתכונת מגוונת: הן כספרייה שתאפשר קריאה ועיון בספרים שראו אור בהוצאות שונות ובאופן עצמאי, הן כחלל בו יערכו אירועי INTIMEET כגון שיחות עם סופרים, מופעים מוזיקליים מצולמים, הרצאות והקראות סיפורים קצרים ושירים, והן כחנות ספרים.
 
ימי ושעות פתיחה: ג'-ה', 12:00-20:00.
💜על מנת לשמור את מקומכם באחד האירועים שבערבים, אנא הרשמו מראש בלינקים שלעיל. לצערנו לא תתאפשר כניסה מעל 15 איש לאירוע בשל תקני התו הסגול. ללא הרשמה מראש הכניסה תתאפשר על בסיס מקום פנוי.
 
כתובת החנות: רח' אחד העם 108, ת"א (כניסה מימין, קומה 1)
לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד
הפייסבוק ובאינסטגם.    
קרא עוד...
סיפורים קצרים: ‘זוהרה’ ו’תקאסים צבוֹע’
מאת: אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
זוכי תחרות ‘מאה המטר שלי’
מאת: מגוון סופרים

סיפורים קצרים שנכתבו לאור תקופת הסגר קורונה 2020

  כמה רחוק אפשר להגיע כשהתנועה מוגבלת למאה מטר? עד כמה זה אפשרי להרחיב את הגבולות של עצמנו? אנו מאמינים שאין עוד כלי שמסוגל לבחון גבולות כמו ספרות. היא מדיום שיודע למתוח גבולות – ממשיים, דמיוניים, רגשיים, פוליטיים וחברתיים. מתוך כך, לאור תקופת ההסגר, הוצאת 'אפיק-ספרות ישראלית' ו
מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר, הזמינו אתכם לכתוב על מחוזות הסגר. לכתוב על המובן מאליו, על מה שמתחת לאף, ועל מה שמתרוצץ בראש כשחוקרים את הסביבה הקרובה המותרת לתנועה, תחת הכותרת: "מאה המטר שלי".  על אף שהשגרה כבר עושה את דרכה בחזרה אלינו, המחשבות שעלו לכולנו בשעות הבדידות והסגר ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב, והספרות כאן כדי להאיר כיווני מחשבה נוספים. מתוך מאות סיפורים שהתקבלו, זכו חמישה נהדרים. הסיפורים שהגיעו למקומות הראשון והשני יתפרסמו לקראת חג השבועות באתר 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר', ושלושת הסיפורים הנוספים זמינים לקריאה באתרינו. כאן המקום להודות שוב לכל מי ששלח אלינו סיפור. רישגתם ושימחתם אותנו בעושר והגיוון של הנושאים, באמצעים הסיפוריים ובדימיון שאפשר לנו להתנתק לכמה שעות מהמאה המטר הפרטיים שלנו. להלן הסיפורים הזוכים: מקום ראשון: תקאסים צבוע / ניר סופר-דודק הסיפור שנפתח במעבר מהעיר אל הכפר ובמוות הפתאומי של כלבו האהוב של הגיבור, ממשיך אל מסע חיפוש סוריאליסטי בהתחלה אחר בת קול ואחר כך אחר בת ריח, כשההיגיון המוכר הולך וחומק ממנו. לקריאה לחצו. מקום שני: זוהרה / אפריל ביטון זיכרונות ילדותנו מלווים אותנו באשר נלך, מאה מטר או מאות קילומטרים, זה לא משנה. זוהרה היא הסבתא של השכונה, ויש את יוסף שקורא לה אמא, אבל היא לא אמא שלו. דרך המבט הילדי, מחזירה אותנו אפריל ביטון אל הסודות האפלים של העבר שכוסו באבק הזמן. לקריאה לחצו. מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין אם היינו צריכים להעניק את פרס הסיפור המפתיע בתחרות "מאה המטר שלי", סיפורו של יוני מלכין, "תומס ואני", היה ללא סופק גורף את הפרס הזה. לא נהרוס את ההפתעה, רק נאמר, שלא כולם יחזרו לשגרה עם הסרת ההגבלה על מאה המטרים. לקריאה לחצו. מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי סצנת רחוב מקרית מסיטה את הגיבור ממסלולו וגורמת לו לעבור את מאה המטרים המותרים. בפרוזה קולחת ותזזיתית, מתאר נועם נגרי את האבסורד שבמצבנו, את האלימות, הדחפים ואת מה שנדחס לשורת סיום מופתית: "אנחנו עם המוות גמרנו."(!) לקריאה לחצו. מקום חמישי: האחות / לבנה מושון דבר לא מפחיד את איקי פוגל למוד הסבל "...בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז' המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה." אך כששוטר מתנכל לו, עזרה באה מכיוון לא צפוי. בצל ההגבלות והפחד, יחסי שכנות טובה ואחריות לסביבתנו הם התקווה שנותרה. לקריאה לחצו. מאי, 2020.
קרא עוד...
תומס ואני – סיפור קצר
מאת: יוני מלכין

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

תומס אומר שמעולם לא פגע בזבוב. ככה זה פה. כולם חפים מפשע. תשאל כל אחד על מה הוא יושב והוא יסביר לך בדיוק איך, למה ומתי הוא לא עשה שום דבר. לא אני. אני  יכול לתאר בדיוק די מפורט מה קרה באותו לילה נורא שהביא אותי לשבת כאן. סתיו 1993. כביש החוף. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. סיימנו, אני וכמה חברים טובים, לילה של מדורה בים. היה שם שמח. הרבה אש מתוקה, מים מלוחים ומשקאות חריפים מאוד. אילו רק ידענו שהסוף יהיה כל כך מר. זה היה ערב חמים ונעים והתכנית הייתה להישאר לישון מתחת לכוכבים, לקום עם הזריחה לרחצה ולחזור הביתה. באיזשהו שלב מתקדם של הלילה, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, השמיים התכסו עננים כהים-שחורים וכל הכוכבים נעלמו. לאחר כמה רגעים התחילו ליפול מהשמיים טיפות קרות של גשם סתווי שמהר מאוד נהפך למבול. המדורה דעכה מהר, נהיה קר, רוח החלה לנשב ואנחנו ברחנו לרכב, צוחקים תוך כדי ריצה. התכניות נהרסו אבל לנו לא היה אכפת. היינו צעירים ושיכורים וכל זה היה משעשע. על הכביש, בעוד הגשם דופק על השמשה טיפה מהר יותר ממה שהמגבים מסוגלים לשאת, עברנו תמרור מהירות. "עד מאה קילומטרים לשעה" זה כנראה מה שהיה כתוב בו. אני בכל אופן, לא הבחנתי. הרכב נסע מהר, מדי פעם ירד לשוליים וחזר. הכביש היה חלק מכל האבק הקיצי שהפך לבוץ. פתאום הופיעו לי מול השמשה אורות בוהקים של רכב אחר ושמעתי צפירה חזקה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק יודע לומר ממש בקיצור ששני חברים שלי כבר לא אתנו ואני מאז בכלא, כבר לא מעט שנים. להבדיל ממני, שהואשמתי בנהיגה בשכרות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר והריגה, תומס כאמור חף מפשע. לא פגע בזבוב הוא טוען. אני לא מתחקר אותו על זה. אני משתדל לא להיכנס פה עם אנשים ליותר מדי שיחות על העבר. לרוב האנשים פה אין עבר כל כך שמח. ואם הוא במקרה היה שמח, זה רק הופך את ההווה שלהם לעצוב יותר. חיים פה את הרגע. מנסים לשרוד את היום. תומס היה פה לפניי. לא יודע ממתי הוא פה (בלי שיחות על העבר, זוכרים?) אבל שכאני נכנסתי הוא כבר נראה די ותיק. מהיום הראשון שלי פה, אני ותומס שותפים לסוויטה. אני משתדל לקרוא לתא שלנו סוויטה. המיטה בגודל מיטת מלכים. המצעים רכים, נקיים וריחניים ומוחלפים מדי יום. הסורגים הם עיטורי זהב על דלת הכניסה ועל החלון. השירותים והמקלחת עשויים שיש ושנהב. זה נחמד לדמיין. זה בערך כל מה שאפשר לעשות פה. במציאות, כל גודל התא שלי ושל תומס הוא בסך הכול 12 מטרים מרובעים. שלושה מטרים לרוחב על ארבעה לאורך. לפחות כך זה בשבילי. עבור תומס, ללכת מקצה אחד של התא לצידו השני זו הליכה של מאה מטר. זה לא רק בכאילו, באמת כך הוא מרגיש. ואני יכול להבין אותו. האמת, ביחס לכולנו כאן תומס הוא בר מזל. רואה את העולם אחרת. אני ותומס חברים טובים. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. זה לא שיש לנו הרבה במשותף אבל שנינו שתקנים. ושנינו אוהבים שתקנים אחרים. אנחנו מבלים שעות ארוכות ארוכות בשתיקה. אפשר לומר ששתקתי עם תומס יותר זמן ממה שדיברתי עם כל אחד אחר בחיים. זה נחמד לי לחשוב את המחשבה זאת. יש משהו בשתיקה עם מישהו אחר שמחבר אותך אליו,הרבה יותר חזק מכל מילה שתיאמר. הדבר הכי קשה בכלא זה המרחב, או יותר נכון המחסור בו. לשאר הקשיים התרגלתי די מהר. למדתי ליהנות מארוחות הגורמה התפלות של חדר האוכל. למדתי להישאר מתחת לרדאר של טיפוסים מסוימים. למדתי לאיזה סוהר כדאי לפנות כשצריך משהו מסוים ולאילו סוהרים לא כדאי לפנות אף פעם. אפילו למדתי להעסיק את עצמי במחשבות בלילות החשוכים והארוכים מבלי לשקוע בהרהורים מלנכוליים מדי. אבל לעובדה שאני מבלה את כל חיי הארורים בתוך קופסת לבנים בגודל של קופסת גפרורים אני לא מסוגל להתרגל. זה משהו שאנשים בחוץ נוטים לקחת כמובן מאליו. אומנם הרבה אנשים חיים בקופסאות בטון בעיר, חלקן לא יותר גדולות מהסוויטה שלי ושל תומס, אבל לפחות הם יכולים בכל רגע נתון לפתוח את הדלת ולהתחיל ללכת ברחוב. סתם להתרחק מאה מטר מהבית להסתובב ולחזור. הייתי נותן את רגליי בשביל לקבל את החופש ללכת ככה. מאה מטר זה כל כך רחוק! עולם ומלואו מתרחש במרחק של מאה מטר. קומו עכשיו וצאו מהבית. תלכו מאה צעדים גדולים ותחזרו. יש סיכוי סביר שתראו בדרך (תלוי כמובן בשעה ובמקום מגוריכם): חנות או שתיים, איש על אופניים, איש זקן עם כובע על ספסל, יונים מתחת לספסל של הזקן עם הכובע, שני כלבים, לפחות שישה חתולים, אימא עם עגלה שבתוכה תינוק שמנמן, ילד אוכל ארטיק, רמזור אדום, שוטר, ירח/שמש, מעבר חצייה וכמה עצים. וזה עוד בלי להזכיר את הדברים שלא תראו, לא בגלל שהם לא שם, אלא בגלל שרוב האנשים לא ממש יודעים להתבונן. זה בערך מה שיש כאן לתומס. הוא היחיד שאני מכיר פה בכלא שנהנה מכל המרחב הזה. והוא נהנה. לא שהוא אי פעם אמר לי שכיף לו או הביע שמחה בכלל, אבל אני למדתי להכיר את תומס גם בלי התקשורת המקובלת בין בני האדם. תומס הוא חיה אחרת. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה, פוקח עין אחת, נשאר בלי לזוז במיטה ורואה את תומס יושב בפינה ערני כאילו זו שעת צהריים. יושב ומחכה. מחכה לטרף, אני חושב לעצמי. אבל אני לא אומר דבר. תומס לא מפחיד אותי כלל. הרי אנחנו חברים. גם את העובדה הזו הייתי צריך לחוש בפנים, בלב. עד היום אני צריך מדי פעם לשכנע את עצמי שכך הדבר. שהיחסים בינינו הדדיים. אני מאמין בזה באמת. החברות שלי עם תומס לא מתבטאת בדרך שבה מקובל לבטא חברויות בכלא. הוא לא שומר עליי ואני לא שומר עליו. אנחנו לא חברים בכנופיה שנקראת 'תומס ואני' או משהו בסגנון. למען האמת, הדבר העיקרי שהחברות עם תומס נותנת לי זה להיות חבר של מישהו שיש לו את החופש הזה. תומס הוא אסיר חופשי. מאה המטר של תומס הם, באיזושהי דרך מעוותת, גם החופש שלי. אני רואה אותו מסתובב לו חופשי ומאושר וזה מזכיר לי שיש מושג כזה שנקרא חופש. חירות. שהמושג הזה נמצא בתוך הראש ולא בשום מקום אחר. יש אנשים שיש להם טירות ובהן מאות על גבי מאות של מטרים רבועים של חללים ולצידן גנים של עשרות קילומטרים רבועים ובכל זאת אינם מרגישים חופשיים. הם בכלא. נענשו ללא חטא (האמת היא שכל אדם חוטא. אין נשמה ללא חטא, בטח נשמה עם הרבה מאוד כסף). ויש אנשים שאין להם כלום בעולם. כלום חוץ מחופש. הם אנשים ברי מזל. ועדיין, אדם צריך שיהיו לו איזה מאה מטר להתרחק. לתפוס קצת פרספקטיבה, להזיז את השרירים. כמו האדם, כך גם העכביש. גם הוא צריך קצת להזיז את שמונת הרגליים שלו, לרדת ולעלות קצת לאורך הקור. קצת אירוני שהשותף שלי לתא בכלא, זה שמסמל עבורי חופש יותר מכול, הוא בעל חיים שמייצר תאי כלא קטנים מחלבון גופו, אחר מכניס לתוך אותם תאים צפופים חרקים למחייתו, ונותן להם לחכות למוות המתקרב באיטיות. ככה זה. החיים הם אירוניים, החופש הוא חמקמק והמרחב הוא ממש לא מובן מאליו. בבקשה בבקשה, בשבילי, תיהנו שם בחוץ ממאה המטר שלכם. ________ סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם '
המעבורת - פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות. 'תומס ואני' זכה במקום השלישי בתחרות. ________ בתמונה: מחבר הסיפור, יוני מלכין מקום חמישי: האחות / לבנה מושון מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי
קרא עוד...
כמו זבובים – סיפור קצר
מאת: נועם נגרי

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

  ראיתי אותה מתופפת באצבעותיה על גב הנייד. מדבקות של חדי קרן זוהרות בחושך שהיו מודבקות עליו החזירו קרניים משלהן אל עבר השמש, כאילו היו בשיחה פרטית איתה. הלילה לא מספיק להן, אלה, רוצות גם את היום שיהיה להן גן שעשועים לחלומות. היא עמדה על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה. הרמזור התחלף לירוק אבל היא לא חצתה את הכביש. רק עמדה שם וצעקה לתוך הנייד שלה. כלבת הפאג שלה נצמדה לה לרגליים, בנדנה ורודה כרוכה לצווארה. "תהרוג את כולם!" צרחה. "אני לא עולה הביתה עד שאתה לא שולח לי תמונה שכולם שמה מתים, אתה שומע אותי?" היא התנשפה נשיפות קצרות אל תוך השפופרת. "זה לא מעניין אותי, אתה הגבר. אתה זה שהיה בצבא. הורדת מחבלים 'כמו זבובים', ככה התרברבת לי, לא? אז בוא תהיה גבר עכשיו, ותראה לי שאתה באמת יודע מה זה להרוג. לא שצריך להיות כזה גבר בשביל להרוג אותם. לא, בועז זה לא מעניין אותי. מה זה? לא, אין לי אפשרות. אמרתי שלא! בועז, אני נשבעת אם אתה לא הורג –  אני הולכת עם סוזי לאימא שלי. מה'כפת לי שהיא מבוגרת. לא מעניין אותי הפיליפינית. אני הבאתי לה אותה, אני יכול לקחת לה את החדר מתי שאני רק רוצה! תשמע טוב מה שאני אומרת לך עכשיו, כי אני לא אגיד את זה שוב: אני-לא-נכנסת-יותר-לבית-עם מוות. נגמר לי מהמוות – אתה מבין את זה? לא, אתה לא תגיד לי שאנחנו ביחד בזה. אנחנו לא ביחד בזה. אני לבד בזה. ואתה הרגת מחבלים בצבא, אז עכשיו אתה גם תהרוג את ה... גועל נפש הזה, ותאסוף אותם בשקית זבל וגם תזרוק לפח. מה זה איך תזרוק? מצידי תעיף את זה מהחלון. כמו זבובים עאלק, הוא אומר לי... למה מה הם, האפיפיור שאי אפשר לגעת בהם? מה, אלה הבנים של מלכת אנגליה שמגיע להם יחס מיוחד? ס-לי-חה? אני? אני מתנהגת כמו פרינססה? אתה לא היית איתי כשעברתי את מה שעברתי עם הרצל, אז אל תגיד לי פרינססה. הדברים האלה ש... ש... שמתרוצצים לי עכשיו בבית זה מה שהרג לי אותו! מה? בסדר, אז אולי לא אלה בדיוק. אבל הם מאותה המשפחה! "הכלבה שלה התחילה להשתגע פתאום. נדמה היה שהיא מנסה להשתחרר מהרצועה. היא משכה אותה אל עבר הכביש. האישה התנגדה לה, מושכת אותה ברצועה חזרה לכיוונה, וצועקת: "סוזי לא, סוזיייי... סוזי רעה! לשבת אמרתי!" אבל הכלבה לא ישבה. האישה זרקה אל הנייד, "חכה רגע," והכניסה אותו לכיס המעיל שלה בכמה תנועות מסורבלות, תוך כדי שהיא מוסיפה להדק את הרצועה של סוזי לכיוונה. היא רכנה אליה וגערה בה: "סוזי! אסור למשוך!" סוזי נעמדה של שתי הרגליים האחוריות, הביטה בה בעיניים בוהקות, מתנשפת ומריירת לה על חרטום הנעל. הבנדנה שלה השתחררה מהצוואר. "איך לעזאזל הצלחת לשחרר את זה?" האשימה את הכלבה, משכה אותה בכוח באוזניה וקרבה אותה אל חזה. סוזי התיישבה לימינה בכניעה וזו וכרכה מחדש את הבנדנה סביב הצוואר שלה, מהדקת את הקשר. עשיתי כמה צעדים לכיוונם אבל לא רציתי להתקרב יותר מדי. כבר מזמן עברתי את מאה המטרים המותרים, ורק רציתי לחצות את הכביש, כדי לחזור לדירה שלי בנורדאו. אבל משהו במחזה הזה שיתק אותי. הנייד שלה צלצל שוב מתוך כיס המעיל. היא הוציאה אותו ונהמה בכעס: "הלו. מה? אני פה עם סוזי, כן. כן, היא רצה. כן בועזזז, נתתי לה לשתות קיבינימט. אתה אל תגיד לי איך לטפל בכלבה שלי, תדאג ל... דברים האלה שבבית. מה זה? מאיפה לי לדעת איפה הקיי שבע מאות. לא אכפת לי שבחוץ זה כמו מלחמה. מה? עאלק לא לצאת. הנה, תקשיב: אני לוקחת אוויר. אתה שומע את זה? אני חיה! אתה שומע? אני עם המוות גמרתי. לא, אני באמת לא מבינה שיום אחד כולנו נמות. יופי בועז, באמת יופי. אחלה פילוסופיה הבאת לי על הבוקר. אתה מבין בכלל את הסיטואציה? אתה מבין שאני במעבר חציה באמצע הירקון וכבר עברו אולי עשרים או שלושים ירוקים פה, בזמן שאני מבזבזת עליך בטרייה? אין כלב ברחוב ורק אני פה עומדת, מחכה שתתפוס את ה'זבובים' שלך. מה זאת אומרת איך אם אין את השבע מאות? תגיד אתה רציני? תמחץ אותם עם הידיים... ת... ת... תחנוק אותם עם פינצטה, אנערף?! מה'כפת לי!! תחשוב שזה סמיר קונטאר. או ההוא אבו מה-שמו? אה, אז עכשיו אני המשוגעת כי אני אומרת את השמות שלהם באמצע הרחוב? תן לי להזכיר לך משהו: הם מתים. הם מתים ואני ואתה חיים! לא, כלב אין פה, אומרת לך! על הזין שלי המאה מטר –  הלכתי לגן העצמאות." ואז זה קרה. פתאום, ברגע אחד, סוזי, קרסה אל הרצפה. היא התחילה לחרחר חרחורים קצובים. קצף יצא לה מהפה. אבל האישה לא שמה לב. "הכלבה!" צעקתי. התקרבתי אליה כמה צעדים נוספים, שומר על מרחק סביר ממנה. "גברת! הכלבה שלך... אני חושב שהיא נחנק...". "בועז, אני רצינית. אני נשבעת שאם אתה לא הורג אותם, אני לא חוזרת!" היא לא התייחסה אליי. חדי הקרן על גב הנייד שלה הבהבו, אחת הקרניים סנוורה אותי לרגע. "אני לא... בקיצור – תהרוג, או שפעם הבאה שנתראה זה יהיה ברבנות." אף על פי שהייתי בסך הכול במרחק של כמה מטרים ממנה, לא יכולתי לזוז. משהו הוסיף לשתק אותי. הראש שלי הסתחרר. חלפה חצי דקה נוספת, אולי פחות, ורק אז ניערתי את עצמי בכוח ושעטתי אל עבר הכלבה. רכנתי אליה ובדקתי לה את הדופק. לא היה. "גבררררתת!" צעקתי, "הכלבה!" רק עכשיו, כשהמילים שלי הסתובבו לה מתחת לרגליים כמו נמלים, היא שמה לב אליי. "מה אתה רוצה? אני נראית לך ג-ב-רת?!" היא התפרצה. "פשוט הכלבה שלך..." סיננתי. היא הביטה בסוזי מלמעלה. התרתי את הקשר והסרתי ממנה את הבנדנה. אחר כך גם את הקולר. אבל הכול היה מאוחר מדי. האישה שמטה בבהלה את הנייד מהיד שלה, מביטה בעיניים ריקות בסוזי. האוויר סביבנו הפך לקרח, חלקיקי אוויר עמדו מלכת. חלפו עשר, או אולי עשרים שניות נוספות, ורק אז לחשה האישה, בשקט מופתי: סוזי... סוזי... שלי. היא הביטה בי. אחר כך בכלבה. ראיתי שהיא מנסה לצרוח אבל לא מצליחה. מדדתי לסוזי שוב את הדופק אבל לא היה. בתנועה אחת חדה האישה קרסה עליי. הגוף שלה היה קר. הבל הפה שלה היה מסריח; הקרבה בינינו הייתה חלום בלהות. עצרתי את הנשימה לכמה רגעים. בסוף עזרתי לה להתרומם. נעמדנו זה מול זה; שני עמודי תאורה שנשרפה להם הנורה. הידיים שלה רעדו. לקחתי אחת מהן והנחתי אותה בין שתי הידיים שלי למרות שאסור היה לגעת. לאף אחד מאיתנו לא היו כפפות. הרעד שלה הלך ונרפה מרגע לרגע. הזעם שעטף אותה כמו תכריך הלך והתרחק ממנה. כמה דמעות נתלו לה מהעיניים ונחתו לבסוף על גב היד שלי. משב רוח בודד חלף על פנינו, משהו מכדור הארץ החסיר פעימה. יכולתי להרגיש איך שני הלבבות שלנו נסדקים – כל אחד בבית החזה שלו – אף על פי שלא הכרנו זה את זה. שתיקה ארוכה נמתחה בינינו. אחר כך יצאה שמש. נשארנו לעמוד על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה, כמו באיזו דקת דומייה מאולתרת. בלי לחשוב יותר מדי, כרכתי את שתי הידיים שלי סביב המותניים שלה, קרבתי את חזי לחזה. גל רטט חלף בה. היא נכנעה למגע הזה והרכינה את הראש שלה על הכתף השמאלית שלי. "סוזי...", היא לחשה. ויותר לא הוציאה הגה. בועז מלמל משהו מן האספלט. הרמזור התחלף לירוק. אנחנו עם המוות גמרנו. ________ סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם '
המעבורת - פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות. 'כמו זבובים' זכה במקום השלישי בתחרות. ________ בתמונה: מחבר הסיפור, נועם נגרי צילום: מור אלנקווה ________ מקום חמישי: האחות / לבנה מושון מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT