מאה המטר שלי – סיפורים קצרים שנכתבו לאור תקופת ההסגר. אפיק ספרות ישראלית
זוכי תחרות ‘מאה המטר שלי’ מגוון סופרים

סיפורים קצרים שנכתבו לאור תקופת הסגר קורונה 2020

 

כמה רחוק אפשר להגיע כשהתנועה מוגבלת למאה מטר? עד כמה זה אפשרי להרחיב את הגבולות של עצמנו?

אנו מאמינים שאין עוד כלי שמסוגל לבחון גבולות כמו ספרות. היא מדיום שיודע למתוח גבולות – ממשיים, דמיוניים, רגשיים, פוליטיים וחברתיים. מתוך כך, לאור תקופת ההסגר, הוצאת ‘אפיק-ספרות ישראלית’ ומעבורת – פרויקט הסיפור הקצר, הזמינו אתכם לכתוב על מחוזות הסגר. לכתוב על המובן מאליו, על מה שמתחת לאף, ועל מה שמתרוצץ בראש כשחוקרים את הסביבה הקרובה המותרת לתנועה, תחת הכותרת: “מאה המטר שלי”.  על אף שהשגרה כבר עושה את דרכה בחזרה אלינו, המחשבות שעלו לכולנו בשעות הבדידות והסגר ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב, והספרות כאן כדי להאיר כיווני מחשבה נוספים.

מתוך מאות סיפורים שהתקבלו, זכו חמישה נהדרים. הסיפורים שהגיעו למקומות הראשון והשני יתפרסמו לקראת חג השבועות באתר ‘המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר’, ושלושת הסיפורים הנוספים זמינים לקריאה באתרינו. כאן המקום להודות שוב לכל מי ששלח אלינו סיפור. רישגתם ושימחתם אותנו בעושר והגיוון של הנושאים, באמצעים הסיפוריים ובדימיון שאפשר לנו להתנתק לכמה שעות מהמאה המטר הפרטיים שלנו.

להלן הסיפורים הזוכים:

מקום ראשון: תקאסים צבוע / ניר סופר-דודק

הסיפור שנפתח במעבר מהעיר אל הכפר ובמוות הפתאומי של כלבו האהוב של הגיבור, ממשיך אל מסע חיפוש סוריאליסטי בהתחלה אחר בת קול ואחר כך אחר בת ריח, כשההיגיון המוכר הולך וחומק ממנו. לקריאה לחצו.

מקום שני: זוהרה / אפריל ביטון

זיכרונות ילדותנו מלווים אותנו באשר נלך, מאה מטר או מאות קילומטרים, זה לא משנה. זוהרה היא הסבתא של השכונה, ויש את יוסף שקורא לה אמא, אבל היא לא אמא שלו. דרך המבט הילדי, מחזירה אותנו אפריל ביטון אל הסודות האפלים של העבר שכוסו באבק הזמן. לקריאה לחצו.

מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין

אם היינו צריכים להעניק את פרס הסיפור המפתיע בתחרות “מאה המטר שלי”, סיפורו של יוני מלכין, “תומס ואני”, היה ללא סופק גורף את הפרס הזה. לא נהרוס את ההפתעה, רק נאמר, שלא כולם יחזרו לשגרה עם הסרת ההגבלה על מאה המטרים. לקריאה לחצו.

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

סצנת רחוב מקרית מסיטה את הגיבור ממסלולו וגורמת לו לעבור את מאה המטרים המותרים. בפרוזה קולחת ותזזיתית, מתאר נועם נגרי את האבסורד שבמצבנו, את האלימות, הדחפים ואת מה שנדחס לשורת סיום מופתית: “אנחנו עם המוות גמרנו.”(!) לקריאה לחצו.

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

דבר לא מפחיד את איקי פוגל למוד הסבל “…בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז’ המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה.” אך כששוטר מתנכל לו, עזרה באה מכיוון לא צפוי. בצל ההגבלות והפחד, יחסי שכנות טובה ואחריות לסביבתנו הם התקווה שנותרה. לקריאה לחצו.

מאי, 2020.

מהמגזין מהמגזין
“שמנים” – מתוך פרק המבוא
מאת: איילת קלטר
לרכישת הספר מתוך פרק המבוא בספר "שמנים" מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020. (...) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים. ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת. השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון. ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: "מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות" (סארטר, 2020, עמ' 26).

עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט "יתאפסו על עצמם" וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים. השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. "לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים...", "בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?", "ארוחת החג שברה אותי", "אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות". משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל. השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ"שמנים". ________________________________ אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה. בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים. קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי. איילת קלטר היא מנהלת מרכז "שפת האכילה" ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי. הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים "גלוסקאות" בעריכת ד"ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל. רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים. קרדיט צילום: גל חרמוני          
קרא עוד...
13:31 | מתוך ‘שׂימי ראש’
מאת: נעמה צאל
סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה. ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג. מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה. מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה. ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה. מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים. כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה. האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב. היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00. שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה. היא התכוננה. בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים. היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה. היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון. עיניה משוטטות. מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל. פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב. אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות. היא פוגשת בכתב ידה. היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע. סוגרת מהר את הספרון. מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק. היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך. האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה. פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח. היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות. היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר. היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח. היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך. היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות. היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.   **********   שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, ימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות. בראיון שהתקיים השבוע בתכנית '60 החדש' עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור - החל מדקה 22:38. שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, 'ארבע תמונות (נשים מחכות)'.      
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT