כמו זבובים – סיפור קצר נועם נגרי

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

 

ראיתי אותה מתופפת באצבעותיה על גב הנייד. מדבקות של חדי קרן זוהרות בחושך שהיו מודבקות עליו החזירו קרניים משלהן אל עבר השמש, כאילו היו בשיחה פרטית איתה. הלילה לא מספיק להן, אלה, רוצות גם את היום שיהיה להן גן שעשועים לחלומות. היא עמדה על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה. הרמזור התחלף לירוק אבל היא לא חצתה את הכביש. רק עמדה שם וצעקה לתוך הנייד שלה. כלבת הפאג שלה נצמדה לה לרגליים, בנדנה ורודה כרוכה לצווארה. "תהרוג את כולם!" צרחה. "אני לא עולה הביתה עד שאתה לא שולח לי תמונה שכולם שמה מתים, אתה שומע אותי?" היא התנשפה נשיפות קצרות אל תוך השפופרת. "זה לא מעניין אותי, אתה הגבר. אתה זה שהיה בצבא. הורדת מחבלים 'כמו זבובים', ככה התרברבת לי, לא? אז בוא תהיה גבר עכשיו, ותראה לי שאתה באמת יודע מה זה להרוג. לא שצריך להיות כזה גבר בשביל להרוג אותם. לא, בועז זה לא מעניין אותי. מה זה? לא, אין לי אפשרות. אמרתי שלא! בועז, אני נשבעת אם אתה לא הורג –  אני הולכת עם סוזי לאימא שלי. מה'כפת לי שהיא מבוגרת. לא מעניין אותי הפיליפינית. אני הבאתי לה אותה, אני יכול לקחת לה את החדר מתי שאני רק רוצה! תשמע טוב מה שאני אומרת לך עכשיו, כי אני לא אגיד את זה שוב: אני-לא-נכנסת-יותר-לבית-עם מוות. נגמר לי מהמוות – אתה מבין את זה? לא, אתה לא תגיד לי שאנחנו ביחד בזה. אנחנו לא ביחד בזה. אני לבד בזה. ואתה הרגת מחבלים בצבא, אז עכשיו אתה גם תהרוג את ה… גועל נפש הזה, ותאסוף אותם בשקית זבל וגם תזרוק לפח. מה זה איך תזרוק? מצידי תעיף את זה מהחלון. כמו זבובים עאלק, הוא אומר לי… למה מה הם, האפיפיור שאי אפשר לגעת בהם? מה, אלה הבנים של מלכת אנגליה שמגיע להם יחס מיוחד? ס-לי-חה? אני? אני מתנהגת כמו פרינססה? אתה לא היית איתי כשעברתי את מה שעברתי עם הרצל, אז אל תגיד לי פרינססה. הדברים האלה ש… ש… שמתרוצצים לי עכשיו בבית זה מה שהרג לי אותו! מה? בסדר, אז אולי לא אלה בדיוק. אבל הם מאותה המשפחה! "הכלבה שלה התחילה להשתגע פתאום. נדמה היה שהיא מנסה להשתחרר מהרצועה. היא משכה אותה אל עבר הכביש. האישה התנגדה לה, מושכת אותה ברצועה חזרה לכיוונה, וצועקת: "סוזי לא, סוזיייי… סוזי רעה! לשבת אמרתי!" אבל הכלבה לא ישבה. האישה זרקה אל הנייד, "חכה רגע," והכניסה אותו לכיס המעיל שלה בכמה תנועות מסורבלות, תוך כדי שהיא מוסיפה להדק את הרצועה של סוזי לכיוונה. היא רכנה אליה וגערה בה: "סוזי! אסור למשוך!" סוזי נעמדה של שתי הרגליים האחוריות, הביטה בה בעיניים בוהקות, מתנשפת ומריירת לה על חרטום הנעל. הבנדנה שלה השתחררה מהצוואר. "איך לעזאזל הצלחת לשחרר את זה?" האשימה את הכלבה, משכה אותה בכוח באוזניה וקרבה אותה אל חזה. סוזי התיישבה לימינה בכניעה וזו וכרכה מחדש את הבנדנה סביב הצוואר שלה, מהדקת את הקשר. עשיתי כמה צעדים לכיוונם אבל לא רציתי להתקרב יותר מדי. כבר מזמן עברתי את מאה המטרים המותרים, ורק רציתי לחצות את הכביש, כדי לחזור לדירה שלי בנורדאו. אבל משהו במחזה הזה שיתק אותי. הנייד שלה צלצל שוב מתוך כיס המעיל. היא הוציאה אותו ונהמה בכעס: "הלו. מה? אני פה עם סוזי, כן. כן, היא רצה. כן בועזזז, נתתי לה לשתות קיבינימט. אתה אל תגיד לי איך לטפל בכלבה שלי, תדאג ל… דברים האלה שבבית. מה זה? מאיפה לי לדעת איפה הקיי שבע מאות. לא אכפת לי שבחוץ זה כמו מלחמה. מה? עאלק לא לצאת. הנה, תקשיב: אני לוקחת אוויר. אתה שומע את זה? אני חיה! אתה שומע? אני עם המוות גמרתי. לא, אני באמת לא מבינה שיום אחד כולנו נמות. יופי בועז, באמת יופי. אחלה פילוסופיה הבאת לי על הבוקר. אתה מבין בכלל את הסיטואציה? אתה מבין שאני במעבר חציה באמצע הירקון וכבר עברו אולי עשרים או שלושים ירוקים פה, בזמן שאני מבזבזת עליך בטרייה? אין כלב ברחוב ורק אני פה עומדת, מחכה שתתפוס את ה'זבובים' שלך. מה זאת אומרת איך אם אין את השבע מאות? תגיד אתה רציני? תמחץ אותם עם הידיים… ת… ת… תחנוק אותם עם פינצטה, אנערף?! מה'כפת לי!! תחשוב שזה סמיר קונטאר. או ההוא אבו מה-שמו? אה, אז עכשיו אני המשוגעת כי אני אומרת את השמות שלהם באמצע הרחוב? תן לי להזכיר לך משהו: הם מתים. הם מתים ואני ואתה חיים! לא, כלב אין פה, אומרת לך! על הזין שלי המאה מטר –  הלכתי לגן העצמאות."

ואז זה קרה. פתאום, ברגע אחד, סוזי, קרסה אל הרצפה. היא התחילה לחרחר חרחורים קצובים. קצף יצא לה מהפה. אבל האישה לא שמה לב. "הכלבה!" צעקתי. התקרבתי אליה כמה צעדים נוספים, שומר על מרחק סביר ממנה. "גברת! הכלבה שלך… אני חושב שהיא נחנק…". "בועז, אני רצינית. אני נשבעת שאם אתה לא הורג אותם, אני לא חוזרת!" היא לא התייחסה אליי. חדי הקרן על גב הנייד שלה הבהבו, אחת הקרניים סנוורה אותי לרגע. "אני לא… בקיצור – תהרוג, או שפעם הבאה שנתראה זה יהיה ברבנות."

אף על פי שהייתי בסך הכול במרחק של כמה מטרים ממנה, לא יכולתי לזוז. משהו הוסיף לשתק אותי. הראש שלי הסתחרר. חלפה חצי דקה נוספת, אולי פחות, ורק אז ניערתי את עצמי בכוח ושעטתי אל עבר הכלבה. רכנתי אליה ובדקתי לה את הדופק. לא היה. "גבררררתת!" צעקתי, "הכלבה!" רק עכשיו, כשהמילים שלי הסתובבו לה מתחת לרגליים כמו נמלים, היא שמה לב אליי. "מה אתה רוצה? אני נראית לך ג-ב-רת?!" היא התפרצה. "פשוט הכלבה שלך…" סיננתי. היא הביטה בסוזי מלמעלה. התרתי את הקשר והסרתי ממנה את הבנדנה. אחר כך גם את הקולר. אבל הכול היה מאוחר מדי. האישה שמטה בבהלה את הנייד מהיד שלה, מביטה בעיניים ריקות בסוזי. האוויר סביבנו הפך לקרח, חלקיקי אוויר עמדו מלכת. חלפו עשר, או אולי עשרים שניות נוספות, ורק אז לחשה האישה, בשקט מופתי: סוזי… סוזי… שלי. היא הביטה בי. אחר כך בכלבה. ראיתי שהיא מנסה לצרוח אבל לא מצליחה. מדדתי לסוזי שוב את הדופק אבל לא היה. בתנועה אחת חדה האישה קרסה עליי. הגוף שלה היה קר. הבל הפה שלה היה מסריח; הקרבה בינינו הייתה חלום בלהות. עצרתי את הנשימה לכמה רגעים. בסוף עזרתי לה להתרומם. נעמדנו זה מול זה; שני עמודי תאורה שנשרפה להם הנורה. הידיים שלה רעדו. לקחתי אחת מהן והנחתי אותה בין שתי הידיים שלי למרות שאסור היה לגעת. לאף אחד מאיתנו לא היו כפפות. הרעד שלה הלך ונרפה מרגע לרגע. הזעם שעטף אותה כמו תכריך הלך והתרחק ממנה. כמה דמעות נתלו לה מהעיניים ונחתו לבסוף על גב היד שלי. משב רוח בודד חלף על פנינו, משהו מכדור הארץ החסיר פעימה. יכולתי להרגיש איך שני הלבבות שלנו נסדקים – כל אחד בבית החזה שלו – אף על פי שלא הכרנו זה את זה. שתיקה ארוכה נמתחה בינינו. אחר כך יצאה שמש. נשארנו לעמוד על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה, כמו באיזו דקת דומייה מאולתרת. בלי לחשוב יותר מדי, כרכתי את שתי הידיים שלי סביב המותניים שלה, קרבתי את חזי לחזה. גל רטט חלף בה. היא נכנעה למגע הזה והרכינה את הראש שלה על הכתף השמאלית שלי. "סוזי…", היא לחשה. ויותר לא הוציאה הגה. בועז מלמל משהו מן האספלט. הרמזור התחלף לירוק. אנחנו עם המוות גמרנו.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

'כמו זבובים' זכה במקום השלישי בתחרות.

________

בתמונה: מחבר הסיפור, נועם נגרי

צילום: מור אלנקווה

________

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין

מהמגזין מהמגזין
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
אנחנו לקראת פרויקט חדש וחדשני: חנות-סלון ייחודית המיועדת להוצאות עצמאיות ולסופרים, שתאפשר קשר ישיר בין סופרים לקוראים, קשר שאינו רק ספרותי אלא כזה שמצייר גם מפגש ושיח, לצד תגמול ישיר עבור הסופר. החנות-סלון תמוקם במשרדי הוצאת אפיק, רח' אחד העם 108, ת"א. לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק ובאינסטגם. ובינתיים, מוזמנים לצפות בגַּרְיָינִים (טיזרים).      
קרא עוד...
מאת:אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

גלוסקאות: סדרה על תרבות המזון הישראלית

בעריכת יחיל צבן

הוצאת אפיק – ספרות ישראלית מזמינה סופרות וסופרים, חוקרות וחוקרים להגיש כתבי יד לסדרת ספרים חדשה בנושא תרבות המזון הישראלית. יתקבלו בברכה כתבי יד שעוסקים בהיסטוריה של מאכלים ובמסורות בישול בארץ ישראל, מסות שבוחנות את הקשר בין אכילה, קיימות ואקולוגיה ומחקרים על דיאטות, כשרות ותוכניות בישול בטלוויזיה. עורך הסדרה, יחיל צבן, הוא מרצה לספרות וחוקר של תרבות המזון הישראלית. בין ספריו: ”ונפשו מאכל תאווה״: מזון ומיניות בספרות ההשכלה (2014), "ארץ אוכלת": על התיאבון הישראלי (2016), "ספרים הרבה": ספרות / מזון מהיר (2019). את כתבי היד נא לשלוח למייל: yahilzaban1@gmail.com בתיאבון!
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT