בפסטיבל הספרים הבינלאומי האחרון במיאמי הבחנתי, מבעד לעשן הסיגרים, בפינה רחוקה של האולם הענקי, הצבוע כולו שחור ואדום, בסופר האימה הנודע, שמספרים עליו כי הפחיד את עצמו כל כך ברב-המכר האחרון שלו עד שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי. הופתעתי לראות כי לא היה השרירן השחוּם, בעל החיוך הבוהק והשיער המִברשתי מכריכות ספריו; הנערות שסבבו אותו תמיד בתמונות שבעיתונים – נערות זוהר במלוא מובן המילה – הפכו לנגד עיניי לשתי אחיות סיעודיות גרומות; שיערו המִברשתי הקישח השחור כפחם שזיכה אותו בכינוי “הקולונל” היה אחוז בידו הרועדת, פאה נוכרית כפי שהתברר; שריריו העצומים היו – לחש לי סוכן ספרותי של הוצאה מתחרה – הדבקת פוטושופ פרימיטיבית, והחיוך הלבן הושג בעזרת הלבשת שיני סיליקון שהוא רכש בכמויות בחנויות המוכרות תחפושות של ערפדים. כל יום היה מחליף שיניים, ולפעמים אחרי כל ארוחה. זה לא רק השיניים סיליקון, אמר לי הסוכן, הו לא, זה עוד הרבה יותר. סופר האימה המפורסם לא היה אלא שבר כלי, מפוחד כעכבר, ורעד כעלה נידף כל אימת שנדחקו מעריצותיו – נשים גדולות כל כך! זעק באימה אותו סוכן ספרותי – כדי לקבל את חתימתו הרצוצה. מסתבר כי קוראיו המושבעים של סופר האימה יודעים את האמת על אודותיו, ומחליפים ביניהם תמונות אמת שלו מזה שנים רבות. היום אנו יודעים, אמר לי הסוכן, היו אלו כמה מקוראיו שהפיצו את תמונות התדמית ואת סרטוני הפורנו הנודעים שלו כדי להעצים את הנאת הטקסט שלהם. למען

האמת, לחש לי הסוכן, והעביר ציפורן קרה כברזל על גבי, לא הסופר הזה הוא שכתב את ספרי האימה שלו, אלא מישהו אחר.