בעקבות ריימונד קארבר
לשלם בסופן של ארוחות היה דבר קשה מבחינתם. שישלמו במזומן או באשראי? ואולי יש מספיק בכסף קטן? יצטרכו את המטבעות לעניין אחר? אולי למכונות האוטומטיות, ביום אחר, כשלא יאכלו סדיר, רק ינשנשו בין עיסוקים, בין זמני הארוחות ובמהלכן?
האצבעות כבר החלו לפשפש בעצבנות. למה ארנקים חייבים להיות כל כך מסורבלים? ודווקא ברגע האמת. לא לעשות רושם רע מסביב. ומה עם אחוזי השירות? שיפרטו שטרות? שיאספו מטבעות ויחַשבו יחד, יגלגלו עיניים לתקרה, עד שיגיעו מעל העשרה אחוז?
עדיין, היו שניים.
היה חורף קשה. עבדו מעט, שכבו מעט. היו סלחנים זה כלפי זה. עישנו יחד ממקטרות והתחרו בהפרחת טבעות עשן. הביטו דרך החלון בשינויי מזג האוויר ואמרו, לא בידיים שלנו.
לקחו הלוואה והתחרטו.
לילה אחד חזרו מקונצרט. ‘קרקס רוסי’ שמו. הכרטיסים ניתנו חינם. חשבה בדרך, מה לקרקס ולרוסים? חשבה, וכשעצמה את עיניה, נשטפה אפור סובייטי. התעטפה בו והתרגשה. בקונצרט, החזיקו ידיים נוגעות, נמנעו מלהזיע זה על זה. בסיום הקונצרט מחאו כפיים עם כולם, ולאחר מכן, בבית הקפה, הזמינו ספל קטן אחד. שתו ממנו וקיוו שיצליחו להירדם.
חלפו על פניהם גברים ונשים בבגדי ערב מהודרים. מחזיקים ידיים ומפטפטים אלה עם אלה, אוחזים בארנקים ובתוכניות לעונה הקרובה. הביטו יחד במפית הנייר העגולה שהונחה כתחתית לספל הקפה, והרגישו חגיגיים.
חזרו הביתה, עוקפים ברגל את השליחים של חצות, וכשנכנסו בדלת, בפתיחת הדלת ומיד בטריקתה, הפתיעו גנב.
נטרקה הדלת בשנית.
הזמינו אמבולנס ונשארו כל אותו הלילה בבית החולים. קיוו שיצליחו להירדם. דם נקרש על פניה כקליפה חדשה, ובכל פעם שהזיזה את הראש, טבעות חומות קפצו לתוך עיניה. אמרה, אלה טבעות חשמליות, ומלמלה עם אלוהיה.
לא היתה יכולה לשאת את המחשבה, אם חזר הגנב אחרי שהוסעו לבית החולים, וחשבה על כך בכל זאת.
לא רצה לבכות בפניה, והזיל דמעות שקטות.
יצא לבית הקונצרטים והביט דרך דלתות הזכוכית הנעולות. ניסה את הידיות וחשב, איך זכוכיות יכולות להינעל. הלא בבעיטה אחת יתנפצו. הביט דרכן על מכונות הקפה הדוממות ועל הכיסאות המורמים. רצה להעביר סחבה על הרצפה. חזר אל בית החולים ולא דיבר עם נהג המונית כל הנסיעה. חשב ללכת לקולנוע, אמר הנהג, חבל שאין הקרנות גם בשעות כאלה.
שבו הביתה במונית אחרת.
שבוע ושבועיים ישבו בבית, והניח לה לא לדבר.
אכלו בדממה וישנו נפרדים.
הכין קציצות אהובות,
ולא עלה בה התיאבון.
ביקשה משככי כאבים, ביקשה להפסיק להרגיש, להפסיק לחשוב.
הגיש עם מים ודאג.
ישב בשקט בבקרים ובצהריים, ולא מצא מילים של נחמה.
צעקה ובכתה, ולא הסכימה לשמוע דבר. הזכירה לעצמה אנשים אחרים והמשיכה.
קיווה שהשורות ייכתבו מעצמן. שתה מעט ולא הסכים לשתות עוד. גופו דחה את האלכוהול. ביקש מים לעצמו, והגיש עוד.
אמרה במיטתה, משהו נגנב. משהו נגנב מן הבית הזה.
*התפרסם לראשונה ב’עתון 77′ (גיליון 292, יולי-אוגוסט 2004)
* צילום: אדוארד הופר – חדר בניו-יורק