כשהתעוררתי היה כבר שש בערב. התחושה בראש שלי היתה כמו סוף העולם. האור היחידי בחדר השכור בו ישנתי הגיע מהפלאפון שנעל ושיחרר לעצמו מקשים. במשך חמש דקות רציתי למות. שיתפוצץ לי הגז בבית או שהקירות יקרסו עלי בגלל רשלנות של מהנדס. נו, חיכיתי. לא קרה כלום. יצאתי למרפסת שירות. כיסא פלסטיק חצי שבור היה הידיד היחידי שלי שם. התחתונים שכיבסתי עדיין לא התייבשו ולא היו לי אחרים. בית מחורבן. שמעתי את הפלאפון מצלצל, רצתי אליו. נשרטת בדרך מהכסא. על הקו הייתה אישה אנרגטית שבטח ישבה בקיוביקל. היא שאלה מה שלומי. אמרתי לה את האמת והיא השתתקה. אחר כך היא הודיעה שחברת האשראי שלי מזכה אותי בהנחה של חמישים אחוז עבור חופשה זוגית באחד מהיעדים הבאים: טבריה, ים המלח או אילת. שאלתי אם אפשר נהריה והיא אמרה שתברר. תבררי, שמעתי פעם שיש שם חוף יפה. היא שאלה מתי ארצה לממש את ההטבה ואמרתי לה שלא אכפת לי. מתי נוח לך? שאלתי אותה בחזרה. היא התעלמה והמשיכה להקריא את התקנון. כמה ילדים מותר בחדר ולאיזה אטרקציות אפשר לקבל כרטיס מוזל. איך אמרת שקוריאים לך? שאלתי. סמדר. תקשיבי סמדר, בואי איתי לנהריה. היא הסבירה לי שאסור לעובדי החברה ליהנות מההטבות שהם מציעים, ושבכלל יש לה מחויבויות ושהיא כבר ניצלה את כל ימי החופש שלה השנה. אסור לעובדי החברה ליהנות, חשבתי. אף אחד אצלכם לא צריך לדעת אם לא תנפנפי בזה, אמרתי. היא לא רצתה. מטומטמת, חשבתי. היא ביקשה לאמת את הפרטים שלי. מה, שם וכאלה, או שאת צריכה מידת מיטה? גדולה. צרחתי אחרי שהיא ניתקה. ענקית. אולי יצטרכו להצמיד מיטה מחדר אחר. קיבלתי את אוקטובר. היו לי שלושה חודשים למצוא בגד ים ועוד חודש כדי לדחוס את עצמי לתוכו.

שבוע חלף. צימצמתי את הארוחות שלי ללחמניות, לחמים, בגטים, פיתות, וג’בטות שקניתי כל בוקר בדרך חזרה ממשמרת לילה במוקד. אחרי שבועיים הורדתי את הלחמים, וזהו, זה הכי הרבה שיכולתי להוריד. בעבודה לא אמרו כלום. לא היה מה להגיד. גם גרישה השומר לא אמר. גרישה, אתה רוצה לבוא איתי לחופשה זוגית? נשב עם הרגליים במים, אני אטפטף חול רטוב על חול יבש ואבנה בשבילך את הארמון הכי יפה שיש, עם צריחים ותעלה מסביב ואולם ריקודים ענקי עם שנדלירים ירוקים שייראו כאילו רק הרגע הוציאו אותם מהים, עם אצות והכול. למה לא גרישה? נכיר, נכיר בדרך לשם. גרישה לא רצה. הסתובבתי אליו עם הגב והלכתי לתחנת אוטובוס. הרוח של שש בבוקר ייבשה לי את השפתיים ולא היה עלי וזלין. תמיד רציתי שיהיה עלי. כל פעם קניתי אחד ואז שכחתי איפה שמתי אותו. הרטבתי את השפתיים עם הלשון אבל זה רק עשה יותר גרוע.

ככה עבר עוד חודש. באחד הבקרים חזרתי לדירה והטלוויזיה דלקה על ערוץ אחד. גבר ושתי נשים עשו התעמלות בוקר בבגדי גוף וורודים, וענדו סופגי זיעה מסביב לידיים ולראש. לבנות היה קוקו גבוה שקיפץ כל פעם לצד הנגדי של הגוף. הם היו בטלוויזיה והיה להם גוף כמו בטלוויזיה, ואני עמדתי מולם בסלון מטונף ורציתי לעצמי גוף כמו בטלוויזיה. הורדתי את הבגדים ונשארתי בגופייה שהכנסתי לתחתונים. קשרתי מגבת מטבח מסביב לראש והוצאתי שתי קופסאות שימורים במקום משקולות. אחת פירות טרופיים ואחת גרגרי חומוס. ניסיתי לחקות את התנועות מהמסך אבל כל מה שיצא לי היה ריקוד הציפורים שזכרתי מההפסקה הפעילה בבית ספר. נשארתי עם זה. היה לי חם אבל חשבתי שזה טוב להתרגל לזה לקראת החופשה שלי.

התאמנתי כל בוקר אחרי העבודה במשך חודשיים. ואז החלטתי לבקר את אמא. היא פתחה את הדלת עם צבע על השיער והשאירה אותי לחכות במטבח עד שתסיים. אכלתי את כל הבורקסים שעמדו בקערה על השולחן. כשחזרה, היא הגישה לי קפה בכוס של אורחים ואמרה שאני צריכה להתחיל להתאפר. אמרתי לה שזה לא יעזור לי והיא אמרה שכן, ושאישה צריכה להיות נשית. טוב, אמרתי, אז אני לא אישה. היא חיבקה אותי ואמרה שאני כן, ושאני האישה הקטנה שלה. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי לחופשה. היא שאלה מתי ולאן ולכמה ימים וכנשמע כאילו הכול מתאים, היא אמרה שהיא מנסה עכשיו לחסוך לקראת הפנסיה. אני אשלם, אמרתי. נראה, היא אמרה. אבל זה חשוב שתסעי, אולי תכירי מישהו, בשביל מה את צריכה אותי זנב שם? אני צריכה אותך. אמרתי. לא יודעת בשביל מה אבל צריכה. אולי לפחות יש לך בגד ים בשבילי?

בימים הבאים מאז שחזרתי מהביקור, לא נגעתי בשימורי ההתעמלות שלי. במשך שבועיים הם עמדו על קצה השולחן בסלון ונראו כמו צילום של מישהו שלומד צילום. בוקר אחד לקחתי את הקופסא עם הפירות הטרופיים והתחלתי לקרוא. הרכיבים היו אננס, פפיה אדומה, פפיה צהובה, גויבה, מים מים, סוכר, חומצת לימון. היה

פעמיים מים. בתחתית התווית היה מספר טלפון ולידו המילים “נשמח לשמוע מכם”. אחרי שהקשתי את הספרות, לחצתי מהר על הציור של השפופרת הירוקה בפלאפון כדי לא להתחרט. גבר עם קול שכאילו עבר דרך ארוכה לפני שהגיע לאוזן שלי, ענה לי מהמפעל ביבנה. כתבתם פעמיים מים. מה? ברכיבים, יש לכם שגיאה, כתוב מים פעמיים. הוא צחק ונשמע קרוב יותר. רק כתוב או שגם בפנים יש יותר מים? לא יודעת, לא בדקתי, אני לא אוכלת פירות. תטעמי, זה מצויין, ישר מתאילנד אנחנו מייבאים, טרי טרי. איך קוריאים לך? ציון. ציון, מה אתה אומר, אם אני מסיימת את כל הקופסא, אתה בא איתי לחופשה? ציון צחק. נזהרתי מהשוליים החדים כמו שהמליצו בהוראות. לכל הפירות היה טעם של אננס. ציון, סיימתי. טעים? לא כך כך, אז אתה בא איתי?

ביום הראשון של החופשה ישבתי על סלע אפור בחוף הים של נהריה והסתכלתי בקונכיות שהתנדנדו מתחת לגלים. מזמן לא ראיתי את השמש באמצע השמים, תמיד רק דימדומים של בוקר. המכנסיים שלי היו מקופלים עד הברכיים וזיפי שיער זעירים בצבצו מעור הרגליים שלי. היה שקט. לא שקט של מוקד בלילה, שקט של סרט טבע. הוצאתי קונכייה גדולה מהמים והנחתי אותה הפוכה על הסלע לידי. רגליים קוצניות של סרטן דחפו בועות אוויר מתוך פתח הקונכיה. הוא ניסה להתהפך. בפעם החמישית הוא הצליח והתחיל לזחול לכיוון הים. כשהגיע למדרון, התגלגל למים כמו כדור ואז שקע לאט. קרני שמש בצבע שמנת וירוק ליוו אותו עד למטה. הסתכלתי על הקרניים במשך כמה דקות וזה סינוור אותי. ציון הוציא טישו. קחי נשמה, יש לך דמעות. נשכבנו אחורה על הסלעים. ציון הסתובב על הצד בגלל השמש ואני עטפתי את הגב שלו כמו שמיכה. הרגשתי איך הנשימות שלנו הופכות לכבדות, ואיך הגוף שלנו מתרכך ושוקע בשינה.