תומס ואני – סיפור קצר יוני מלכין

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

תומס אומר שמעולם לא פגע בזבוב. ככה זה פה. כולם חפים מפשע. תשאל כל אחד על מה הוא יושב והוא יסביר לך בדיוק איך, למה ומתי הוא לא עשה שום דבר. לא אני. אני  יכול לתאר בדיוק די מפורט מה קרה באותו לילה נורא שהביא אותי לשבת כאן.

סתיו 1993. כביש החוף. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. סיימנו, אני וכמה חברים טובים, לילה של מדורה בים. היה שם שמח. הרבה אש מתוקה, מים מלוחים ומשקאות חריפים מאוד. אילו רק ידענו שהסוף יהיה כל כך מר. זה היה ערב חמים ונעים והתכנית הייתה להישאר לישון מתחת לכוכבים, לקום עם הזריחה לרחצה ולחזור הביתה. באיזשהו שלב מתקדם של הלילה, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, השמיים התכסו עננים כהים-שחורים וכל הכוכבים נעלמו. לאחר כמה רגעים התחילו ליפול מהשמיים טיפות קרות של גשם סתווי שמהר מאוד נהפך למבול. המדורה דעכה מהר, נהיה קר, רוח החלה לנשב ואנחנו ברחנו לרכב, צוחקים תוך כדי ריצה. התכניות נהרסו אבל לנו לא היה אכפת. היינו צעירים ושיכורים וכל זה היה משעשע.

על הכביש, בעוד הגשם דופק על השמשה טיפה מהר יותר ממה שהמגבים מסוגלים לשאת, עברנו תמרור מהירות. "עד מאה קילומטרים לשעה" זה כנראה מה שהיה כתוב בו. אני בכל אופן, לא הבחנתי. הרכב נסע מהר, מדי פעם ירד לשוליים וחזר. הכביש היה חלק מכל האבק הקיצי שהפך לבוץ. פתאום הופיעו לי מול השמשה אורות בוהקים של רכב אחר ושמעתי צפירה חזקה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק יודע לומר ממש בקיצור ששני חברים שלי כבר לא אתנו ואני מאז בכלא, כבר לא מעט שנים.

להבדיל ממני, שהואשמתי בנהיגה בשכרות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר והריגה, תומס כאמור חף מפשע. לא פגע בזבוב הוא טוען. אני לא מתחקר אותו על זה. אני משתדל לא להיכנס פה עם אנשים ליותר מדי שיחות על העבר. לרוב האנשים פה אין עבר כל כך שמח. ואם הוא במקרה היה שמח, זה רק הופך את ההווה שלהם לעצוב יותר. חיים פה את הרגע. מנסים לשרוד את היום.

תומס היה פה לפניי. לא יודע ממתי הוא פה (בלי שיחות על העבר, זוכרים?) אבל שכאני נכנסתי הוא כבר נראה די ותיק. מהיום הראשון שלי פה, אני ותומס שותפים לסוויטה. אני משתדל לקרוא לתא שלנו סוויטה. המיטה בגודל מיטת מלכים. המצעים רכים, נקיים וריחניים ומוחלפים מדי יום. הסורגים הם עיטורי זהב על דלת הכניסה ועל החלון. השירותים והמקלחת עשויים שיש ושנהב. זה נחמד לדמיין. זה בערך כל מה שאפשר לעשות פה. במציאות, כל גודל התא שלי ושל תומס הוא בסך הכול 12 מטרים מרובעים. שלושה מטרים לרוחב על ארבעה לאורך. לפחות כך זה בשבילי. עבור תומס, ללכת מקצה אחד של התא לצידו השני זו הליכה של מאה מטר. זה לא רק בכאילו, באמת כך הוא מרגיש. ואני יכול להבין אותו. האמת, ביחס לכולנו כאן תומס הוא בר מזל. רואה את העולם אחרת.

אני ותומס חברים טובים. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. זה לא שיש לנו הרבה במשותף אבל שנינו שתקנים. ושנינו אוהבים שתקנים אחרים. אנחנו מבלים שעות ארוכות ארוכות בשתיקה. אפשר לומר ששתקתי עם תומס יותר זמן ממה שדיברתי עם כל אחד אחר בחיים. זה נחמד לי לחשוב את המחשבה זאת. יש משהו בשתיקה עם מישהו אחר שמחבר אותך אליו,הרבה יותר חזק מכל מילה שתיאמר.

הדבר הכי קשה בכלא זה המרחב, או יותר נכון המחסור בו. לשאר הקשיים התרגלתי די מהר. למדתי ליהנות מארוחות הגורמה התפלות של חדר האוכל. למדתי להישאר מתחת לרדאר של טיפוסים מסוימים. למדתי לאיזה סוהר כדאי לפנות כשצריך משהו מסוים ולאילו סוהרים לא כדאי לפנות אף פעם. אפילו למדתי להעסיק את עצמי במחשבות בלילות החשוכים והארוכים מבלי לשקוע בהרהורים מלנכוליים מדי. אבל לעובדה שאני מבלה את כל חיי הארורים בתוך קופסת לבנים בגודל של קופסת גפרורים אני לא מסוגל להתרגל. זה משהו שאנשים בחוץ נוטים לקחת כמובן מאליו. אומנם הרבה אנשים חיים בקופסאות בטון בעיר, חלקן לא יותר גדולות מהסוויטה שלי ושל תומס, אבל לפחות הם יכולים בכל רגע נתון לפתוח את הדלת ולהתחיל ללכת ברחוב. סתם להתרחק מאה מטר מהבית להסתובב ולחזור. הייתי נותן את רגליי בשביל לקבל את החופש ללכת ככה. מאה מטר זה כל כך רחוק! עולם ומלואו מתרחש במרחק של מאה מטר. קומו עכשיו וצאו מהבית. תלכו מאה צעדים גדולים ותחזרו. יש סיכוי סביר שתראו בדרך (תלוי כמובן בשעה ובמקום מגוריכם): חנות או שתיים, איש על אופניים, איש זקן עם כובע על ספסל, יונים מתחת לספסל של הזקן עם הכובע, שני כלבים, לפחות שישה חתולים, אימא עם עגלה שבתוכה תינוק שמנמן, ילד אוכל ארטיק, רמזור אדום, שוטר, ירח/שמש, מעבר חצייה וכמה עצים. וזה עוד בלי להזכיר את הדברים שלא תראו, לא בגלל שהם לא שם, אלא בגלל שרוב האנשים לא ממש יודעים להתבונן.

זה בערך מה שיש כאן לתומס. הוא היחיד שאני מכיר פה בכלא שנהנה מכל המרחב הזה. והוא נהנה. לא שהוא אי פעם אמר לי שכיף לו או הביע שמחה בכלל, אבל אני למדתי להכיר את תומס גם בלי התקשורת המקובלת בין בני האדם. תומס הוא חיה אחרת. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה, פוקח עין אחת, נשאר בלי לזוז במיטה ורואה את תומס יושב בפינה ערני כאילו זו שעת צהריים. יושב ומחכה. מחכה לטרף, אני חושב לעצמי. אבל אני לא אומר דבר. תומס לא מפחיד אותי כלל. הרי אנחנו חברים. גם את העובדה הזו הייתי צריך לחוש בפנים, בלב. עד היום אני צריך מדי פעם לשכנע את עצמי שכך הדבר. שהיחסים בינינו הדדיים. אני מאמין בזה באמת.

החברות שלי עם תומס לא מתבטאת בדרך שבה מקובל לבטא חברויות בכלא. הוא לא שומר עליי ואני לא שומר עליו. אנחנו לא חברים בכנופיה שנקראת 'תומס ואני' או משהו בסגנון. למען האמת, הדבר העיקרי שהחברות עם תומס נותנת לי זה להיות חבר של מישהו שיש לו את החופש הזה. תומס הוא אסיר חופשי. מאה המטר של תומס הם, באיזושהי דרך מעוותת, גם החופש שלי. אני רואה אותו מסתובב לו חופשי ומאושר וזה מזכיר לי שיש מושג כזה שנקרא חופש. חירות. שהמושג הזה נמצא בתוך הראש ולא בשום מקום אחר. יש אנשים שיש להם טירות ובהן מאות על גבי מאות של מטרים רבועים של חללים ולצידן גנים של עשרות קילומטרים רבועים ובכל זאת אינם מרגישים חופשיים. הם בכלא. נענשו ללא חטא (האמת היא שכל אדם חוטא. אין נשמה ללא חטא, בטח נשמה עם הרבה מאוד כסף). ויש אנשים שאין להם כלום בעולם. כלום חוץ מחופש. הם אנשים ברי מזל.

ועדיין, אדם צריך שיהיו לו איזה מאה מטר להתרחק. לתפוס קצת פרספקטיבה, להזיז את השרירים. כמו האדם, כך גם העכביש. גם הוא צריך קצת להזיז את שמונת הרגליים שלו, לרדת ולעלות קצת לאורך הקור.

קצת אירוני שהשותף שלי לתא בכלא, זה שמסמל עבורי חופש יותר מכול, הוא בעל חיים שמייצר תאי כלא קטנים מחלבון גופו, אחר מכניס לתוך אותם תאים צפופים חרקים למחייתו, ונותן להם לחכות למוות המתקרב באיטיות.

ככה זה. החיים הם אירוניים, החופש הוא חמקמק והמרחב הוא ממש לא מובן מאליו. בבקשה בבקשה, בשבילי, תיהנו שם בחוץ ממאה המטר שלכם.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

'תומס ואני' זכה במקום השלישי בתחרות.

________

בתמונה: מחבר הסיפור, יוני מלכין

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

מהמגזין מהמגזין
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית

צפו בהופעות שהתקיימו לאורך הקיץ במסגרת פרויקט INTIMEET, בחנות-סלון 'לשם שינוי'.

לעדכונים והופעות חדשות, עקבו אחר הערוץ שלנו!

  17/10/20 - להקת Borito:   27/08/20 - טניה וינוקור:   13/08/20 - האחיות ג'משיד:   30/07/20 - להקת Masok:   09/07/20 - קמה קמילה:   לפלייליסט המלא - שירים והופעות שלמות:
קרא עוד...
מאת:נעמה צאל
סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה. ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג. מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה. מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה. ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה. מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים. כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה. האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב. היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00. שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה. היא התכוננה. בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים. היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה. היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון. עיניה משוטטות. מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל. פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב. אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות. היא פוגשת בכתב ידה. היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע. סוגרת מהר את הספרון. מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק. היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך. האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה. פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח. היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות. היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר. היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח. היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך. היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות. היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.   **********   שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, ימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות. בראיון שהתקיים השבוע בתכנית '60 החדש' עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור - החל מדקה 22:38. שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, 'ארבע תמונות (נשים מחכות)'.      
קרא עוד...
מאת:יפתח אלוני
שיר שפורסם בהארץ, ספרים, 02.09.20 צְרִיחֵי הָאַרְמוֹן שְׁקוּעִים בַּחוֹל, גְּבֶרֶת זַרְחִי, יְסוֹדוֹתָיו חוֹרְצִים לָשׁוֹן חֲלוּדָה, אוֹכֶלֶת. גְּבֶרֶת זַרְחִי, הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְקַבֵּל בַּחֲזָרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ. הָאֲדָמָה עָפָה עַכְשָׁו, וַאֲלֻמַּת הַיָּרֵחַ מְאִירָה עַל פְּנֵי הַיָּם שֶׁבְּעֵינַיִךְ הַשְּׁקוּעוֹת בַּתִּקְרָה. אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים שׁוּב עַל אוֹתָהּ סְפִינָה אַדִּירָה, עַל הַפְלָגָה מִחוּץ לַתְּחוּשָׁה, מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁמְּכַנִּים אֲמִתִּי. אֲבָל הַנּוֹכֵל שֶׁהִבְטִיחַ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה הִכְזִיב, וּבַבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹמֶרֶת שְׁתִיקָה מִרְשַׁעַת כְּשֶׁבָּאֹפֶק נָדָה הַסְּפִינָה. הַאִם מִמֶּנָּה נָפַל שַׁרְבִיט הָאֵימָה? עַכְשָׁו הָאֲדָמָה בֶּאֱמֶת עָפָה, מוֹצֶצֶת אֶת הַלְּשַׁד מֵהַגֻּלְגֹּלֶת, הַיָּרֵחַ טָבוּל עָמֹק בַּקַּרְקָעִית. עָדִיף הָיָה לְהַשְׁלִים עִם כּוֹחַ הַכְּבִידָה, גְּבֶרֶת זַרְחִי, עָדִיף הָיָה לִהְיוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים, פְּרִימָטִים יוֹנְקִים, יוֹצְאֵי שִׁלְיָה קוֹפִיִּים, לִחְיוֹת לְמַעַן הַמַּדָּע הַצּוֹרֵב בִּבְשָׂרֵנוּ בְּחוֹתַם בַּרְזֶל כְּמוֹ הָיִינוּ סוּסִים לְבָנִים, Excommunicabo vos*. מַגַּל הַיָּרֵחַ מִתְעַקֵּל עַל צַוָּארֵנוּ בְּעוֹד עֵינַיִךְ נוֹפְלוֹת, גְּבֶרֶת זַרְחִי, אֶל תּוֹךְ הַמַּבָּט שֶׁל הַקָּפֶה הַבֻּצִּי . מְנַחֶשֶׁת אֶת גּוֹרָלֵנוּ עַל דֹּפֶן הַסֵּפֶל. בְּעַד הַחַלּוֹן זוֹחֶלֶת פְּנִימָה שִׁירָה. עִוֵּר עִם גִּיטָרָה, שְׁנֵיהֶם מְיַבְּבִים, גּוֹרָל וְשִׁירָה מְהַלְּכִים בָּעוֹלָם — דָּבָר אֶחָד מִצַּעַר אֶחָד. גְּבֶרֶת זַרְחִי, גַּם אֲנַחְנוּ עִוְּרִים בָּרְחוֹב הַזֶּה, נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לְבַקֵּשׁ דָּבָר כִּי הַכֹּל יִתְגַּשֵּׁם בִּמְהֻפָּךְ. *Excommunicabo vos — לטינית: מנודה תהיה.
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT