תומס ואני – סיפור קצר מתוך תחרות "מאה המטר שלי" – אפיק ספרות ישראלית
תומס ואני – סיפור קצר יוני מלכין

סיפור קצר במסגרת תחרות “מאה המטר שלי”

תומס אומר שמעולם לא פגע בזבוב. ככה זה פה. כולם חפים מפשע. תשאל כל אחד על מה הוא יושב והוא יסביר לך בדיוק איך, למה ומתי הוא לא עשה שום דבר. לא אני. אני  יכול לתאר בדיוק די מפורט מה קרה באותו לילה נורא שהביא אותי לשבת כאן.

סתיו 1993. כביש החוף. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. סיימנו, אני וכמה חברים טובים, לילה של מדורה בים. היה שם שמח. הרבה אש מתוקה, מים מלוחים ומשקאות חריפים מאוד. אילו רק ידענו שהסוף יהיה כל כך מר. זה היה ערב חמים ונעים והתכנית הייתה להישאר לישון מתחת לכוכבים, לקום עם הזריחה לרחצה ולחזור הביתה. באיזשהו שלב מתקדם של הלילה, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, השמיים התכסו עננים כהים-שחורים וכל הכוכבים נעלמו. לאחר כמה רגעים התחילו ליפול מהשמיים טיפות קרות של גשם סתווי שמהר מאוד נהפך למבול. המדורה דעכה מהר, נהיה קר, רוח החלה לנשב ואנחנו ברחנו לרכב, צוחקים תוך כדי ריצה. התכניות נהרסו אבל לנו לא היה אכפת. היינו צעירים ושיכורים וכל זה היה משעשע.

על הכביש, בעוד הגשם דופק על השמשה טיפה מהר יותר ממה שהמגבים מסוגלים לשאת, עברנו תמרור מהירות. “עד מאה קילומטרים לשעה” זה כנראה מה שהיה כתוב בו. אני בכל אופן, לא הבחנתי. הרכב נסע מהר, מדי פעם ירד לשוליים וחזר. הכביש היה חלק מכל האבק הקיצי שהפך לבוץ. פתאום הופיעו לי מול השמשה אורות בוהקים של רכב אחר ושמעתי צפירה חזקה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק יודע לומר ממש בקיצור ששני חברים שלי כבר לא אתנו ואני מאז בכלא, כבר לא מעט שנים.

להבדיל ממני, שהואשמתי בנהיגה בשכרות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר והריגה, תומס כאמור חף מפשע. לא פגע בזבוב הוא טוען. אני לא מתחקר אותו על זה. אני משתדל לא להיכנס פה עם אנשים ליותר מדי שיחות על העבר. לרוב האנשים פה אין עבר כל כך שמח. ואם הוא במקרה היה שמח, זה רק הופך את ההווה שלהם לעצוב יותר. חיים פה את הרגע. מנסים לשרוד את היום.

תומס היה פה לפניי. לא יודע ממתי הוא פה (בלי שיחות על העבר, זוכרים?) אבל שכאני נכנסתי הוא כבר נראה די ותיק. מהיום הראשון שלי פה, אני ותומס שותפים לסוויטה. אני משתדל לקרוא לתא שלנו סוויטה. המיטה בגודל מיטת מלכים. המצעים רכים, נקיים וריחניים ומוחלפים מדי יום. הסורגים הם עיטורי זהב על דלת הכניסה ועל החלון. השירותים והמקלחת עשויים שיש ושנהב. זה נחמד לדמיין. זה בערך כל מה שאפשר לעשות פה. במציאות, כל גודל התא שלי ושל תומס הוא בסך הכול 12 מטרים מרובעים. שלושה מטרים לרוחב על ארבעה לאורך. לפחות כך זה בשבילי. עבור תומס, ללכת מקצה אחד של התא לצידו השני זו הליכה של מאה מטר. זה לא רק בכאילו, באמת כך הוא מרגיש. ואני יכול להבין אותו. האמת, ביחס לכולנו כאן תומס הוא בר מזל. רואה את העולם אחרת.

אני ותומס חברים טובים. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. זה לא שיש לנו הרבה במשותף אבל שנינו שתקנים. ושנינו אוהבים שתקנים אחרים. אנחנו מבלים שעות ארוכות ארוכות בשתיקה. אפשר לומר ששתקתי עם תומס יותר זמן ממה שדיברתי עם כל אחד אחר בחיים. זה נחמד לי לחשוב את המחשבה זאת. יש משהו בשתיקה עם מישהו אחר שמחבר אותך אליו,הרבה יותר חזק מכל מילה שתיאמר.

הדבר הכי קשה בכלא זה המרחב, או יותר נכון המחסור בו. לשאר הקשיים התרגלתי די מהר. למדתי ליהנות מארוחות הגורמה התפלות של חדר האוכל. למדתי להישאר מתחת לרדאר של טיפוסים מסוימים. למדתי לאיזה סוהר כדאי לפנות כשצריך משהו מסוים ולאילו סוהרים לא כדאי לפנות אף פעם. אפילו למדתי להעסיק את עצמי במחשבות בלילות החשוכים והארוכים מבלי לשקוע בהרהורים מלנכוליים מדי. אבל לעובדה שאני מבלה את כל חיי הארורים בתוך קופסת לבנים בגודל של קופסת גפרורים אני לא מסוגל להתרגל. זה משהו שאנשים בחוץ נוטים לקחת כמובן מאליו. אומנם הרבה אנשים חיים בקופסאות בטון בעיר, חלקן לא יותר גדולות מהסוויטה שלי ושל תומס, אבל לפחות הם יכולים בכל רגע נתון לפתוח את הדלת ולהתחיל ללכת ברחוב. סתם להתרחק מאה מטר מהבית להסתובב ולחזור. הייתי נותן את רגליי בשביל לקבל את החופש ללכת ככה. מאה מטר זה כל כך רחוק! עולם ומלואו מתרחש במרחק של מאה מטר. קומו עכשיו וצאו מהבית. תלכו מאה צעדים גדולים ותחזרו. יש סיכוי סביר שתראו בדרך (תלוי כמובן בשעה ובמקום מגוריכם): חנות או שתיים, איש על אופניים, איש זקן עם כובע על ספסל, יונים מתחת לספסל של הזקן עם הכובע, שני כלבים, לפחות שישה חתולים, אימא עם עגלה שבתוכה תינוק שמנמן, ילד אוכל ארטיק, רמזור אדום, שוטר, ירח/שמש, מעבר חצייה וכמה עצים. וזה עוד בלי להזכיר את הדברים שלא תראו, לא בגלל שהם לא שם, אלא בגלל שרוב האנשים לא ממש יודעים להתבונן.

זה בערך מה שיש כאן לתומס. הוא היחיד שאני מכיר פה בכלא שנהנה מכל המרחב הזה. והוא נהנה. לא שהוא אי פעם אמר לי שכיף לו או הביע שמחה בכלל, אבל אני למדתי להכיר את תומס גם בלי התקשורת המקובלת בין בני האדם. תומס הוא חיה אחרת. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה, פוקח עין אחת, נשאר בלי לזוז במיטה ורואה את תומס יושב בפינה ערני כאילו זו שעת צהריים. יושב ומחכה. מחכה לטרף, אני חושב לעצמי. אבל אני לא אומר דבר. תומס לא מפחיד אותי כלל. הרי אנחנו חברים. גם את העובדה הזו הייתי צריך לחוש בפנים, בלב. עד היום אני צריך מדי פעם לשכנע את עצמי שכך הדבר. שהיחסים בינינו הדדיים. אני מאמין בזה באמת.

החברות שלי עם תומס לא מתבטאת בדרך שבה מקובל לבטא חברויות בכלא. הוא לא שומר עליי ואני לא שומר עליו. אנחנו לא חברים בכנופיה שנקראת ‘תומס ואני’ או משהו בסגנון. למען האמת, הדבר העיקרי שהחברות עם תומס נותנת לי זה להיות חבר של מישהו שיש לו את החופש הזה. תומס הוא אסיר חופשי. מאה המטר של תומס הם, באיזושהי דרך מעוותת, גם החופש שלי. אני רואה אותו מסתובב לו חופשי ומאושר וזה מזכיר לי שיש מושג כזה שנקרא חופש. חירות. שהמושג הזה נמצא בתוך הראש ולא בשום מקום אחר. יש אנשים שיש להם טירות ובהן מאות על גבי מאות של מטרים רבועים של חללים ולצידן גנים של עשרות קילומטרים רבועים ובכל זאת אינם מרגישים חופשיים. הם בכלא. נענשו ללא חטא (האמת היא שכל אדם חוטא. אין נשמה ללא חטא, בטח נשמה עם הרבה מאוד כסף). ויש אנשים שאין להם כלום בעולם. כלום חוץ מחופש. הם אנשים ברי מזל.

ועדיין, אדם צריך שיהיו לו איזה מאה מטר להתרחק. לתפוס קצת פרספקטיבה, להזיז את השרירים. כמו האדם, כך גם העכביש. גם הוא צריך קצת להזיז את שמונת הרגליים שלו, לרדת ולעלות קצת לאורך הקור.

קצת אירוני שהשותף שלי לתא בכלא, זה שמסמל עבורי חופש יותר מכול, הוא בעל חיים שמייצר תאי כלא קטנים מחלבון גופו, אחר מכניס לתוך אותם תאים צפופים חרקים למחייתו, ונותן להם לחכות למוות המתקרב באיטיות.

ככה זה. החיים הם אירוניים, החופש הוא חמקמק והמרחב הוא ממש לא מובן מאליו. בבקשה בבקשה, בשבילי, תיהנו שם בחוץ ממאה המטר שלכם.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, ‘מאה המטר שלי’, שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם ‘המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר‘. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

‘תומס ואני’ זכה במקום השלישי בתחרות.

________

בתמונה: מחבר הסיפור, יוני מלכין

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

מהמגזין מהמגזין
“שמנים” – מתוך פרק המבוא
מאת: איילת קלטר
לרכישת הספר מתוך פרק המבוא בספר "שמנים" מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020. (...) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים. ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת. השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון. ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: "מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות" (סארטר, 2020, עמ' 26).

עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט "יתאפסו על עצמם" וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים. השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. "לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים...", "בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?", "ארוחת החג שברה אותי", "אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות". משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל. השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ"שמנים". ________________________________ אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה. בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים. קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי. איילת קלטר היא מנהלת מרכז "שפת האכילה" ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי. הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים "גלוסקאות" בעריכת ד"ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל. רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים. קרדיט צילום: גל חרמוני          
קרא עוד...
13:31 | מתוך ‘שׂימי ראש’
מאת: נעמה צאל
סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה. ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג. מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה. מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה. ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה. מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים. כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה. האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב. היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00. שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה. היא התכוננה. בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים. היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה. היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון. עיניה משוטטות. מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל. פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב. אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות. היא פוגשת בכתב ידה. היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע. סוגרת מהר את הספרון. מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק. היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך. האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה. פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח. היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות. היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר. היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח. היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך. היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות. היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.   **********   שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, ימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות. בראיון שהתקיים השבוע בתכנית '60 החדש' עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור - החל מדקה 22:38. שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, 'ארבע תמונות (נשים מחכות)'.      
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT