תומס ואני – סיפור קצר יוני מלכין

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

תומס אומר שמעולם לא פגע בזבוב. ככה זה פה. כולם חפים מפשע. תשאל כל אחד על מה הוא יושב והוא יסביר לך בדיוק איך, למה ומתי הוא לא עשה שום דבר. לא אני. אני  יכול לתאר בדיוק די מפורט מה קרה באותו לילה נורא שהביא אותי לשבת כאן.

סתיו 1993. כביש החוף. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. סיימנו, אני וכמה חברים טובים, לילה של מדורה בים. היה שם שמח. הרבה אש מתוקה, מים מלוחים ומשקאות חריפים מאוד. אילו רק ידענו שהסוף יהיה כל כך מר. זה היה ערב חמים ונעים והתכנית הייתה להישאר לישון מתחת לכוכבים, לקום עם הזריחה לרחצה ולחזור הביתה. באיזשהו שלב מתקדם של הלילה, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, השמיים התכסו עננים כהים-שחורים וכל הכוכבים נעלמו. לאחר כמה רגעים התחילו ליפול מהשמיים טיפות קרות של גשם סתווי שמהר מאוד נהפך למבול. המדורה דעכה מהר, נהיה קר, רוח החלה לנשב ואנחנו ברחנו לרכב, צוחקים תוך כדי ריצה. התכניות נהרסו אבל לנו לא היה אכפת. היינו צעירים ושיכורים וכל זה היה משעשע.

על הכביש, בעוד הגשם דופק על השמשה טיפה מהר יותר ממה שהמגבים מסוגלים לשאת, עברנו תמרור מהירות. "עד מאה קילומטרים לשעה" זה כנראה מה שהיה כתוב בו. אני בכל אופן, לא הבחנתי. הרכב נסע מהר, מדי פעם ירד לשוליים וחזר. הכביש היה חלק מכל האבק הקיצי שהפך לבוץ. פתאום הופיעו לי מול השמשה אורות בוהקים של רכב אחר ושמעתי צפירה חזקה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק יודע לומר ממש בקיצור ששני חברים שלי כבר לא אתנו ואני מאז בכלא, כבר לא מעט שנים.

להבדיל ממני, שהואשמתי בנהיגה בשכרות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר והריגה, תומס כאמור חף מפשע. לא פגע בזבוב הוא טוען. אני לא מתחקר אותו על זה. אני משתדל לא להיכנס פה עם אנשים ליותר מדי שיחות על העבר. לרוב האנשים פה אין עבר כל כך שמח. ואם הוא במקרה היה שמח, זה רק הופך את ההווה שלהם לעצוב יותר. חיים פה את הרגע. מנסים לשרוד את היום.

תומס היה פה לפניי. לא יודע ממתי הוא פה (בלי שיחות על העבר, זוכרים?) אבל שכאני נכנסתי הוא כבר נראה די ותיק. מהיום הראשון שלי פה, אני ותומס שותפים לסוויטה. אני משתדל לקרוא לתא שלנו סוויטה. המיטה בגודל מיטת מלכים. המצעים רכים, נקיים וריחניים ומוחלפים מדי יום. הסורגים הם עיטורי זהב על דלת הכניסה ועל החלון. השירותים והמקלחת עשויים שיש ושנהב. זה נחמד לדמיין. זה בערך כל מה שאפשר לעשות פה. במציאות, כל גודל התא שלי ושל תומס הוא בסך הכול 12 מטרים מרובעים. שלושה מטרים לרוחב על ארבעה לאורך. לפחות כך זה בשבילי. עבור תומס, ללכת מקצה אחד של התא לצידו השני זו הליכה של מאה מטר. זה לא רק בכאילו, באמת כך הוא מרגיש. ואני יכול להבין אותו. האמת, ביחס לכולנו כאן תומס הוא בר מזל. רואה את העולם אחרת.

אני ותומס חברים טובים. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. זה לא שיש לנו הרבה במשותף אבל שנינו שתקנים. ושנינו אוהבים שתקנים אחרים. אנחנו מבלים שעות ארוכות ארוכות בשתיקה. אפשר לומר ששתקתי עם תומס יותר זמן ממה שדיברתי עם כל אחד אחר בחיים. זה נחמד לי לחשוב את המחשבה זאת. יש משהו בשתיקה עם מישהו אחר שמחבר אותך אליו,הרבה יותר חזק מכל מילה שתיאמר.

הדבר הכי קשה בכלא זה המרחב, או יותר נכון המחסור בו. לשאר הקשיים התרגלתי די מהר. למדתי ליהנות מארוחות הגורמה התפלות של חדר האוכל. למדתי להישאר מתחת לרדאר של טיפוסים מסוימים. למדתי לאיזה סוהר כדאי לפנות כשצריך משהו מסוים ולאילו סוהרים לא כדאי לפנות אף פעם. אפילו למדתי להעסיק את עצמי במחשבות בלילות החשוכים והארוכים מבלי לשקוע בהרהורים מלנכוליים מדי. אבל לעובדה שאני מבלה את כל חיי הארורים בתוך קופסת לבנים בגודל של קופסת גפרורים אני לא מסוגל להתרגל. זה משהו שאנשים בחוץ נוטים לקחת כמובן מאליו. אומנם הרבה אנשים חיים בקופסאות בטון בעיר, חלקן לא יותר גדולות מהסוויטה שלי ושל תומס, אבל לפחות הם יכולים בכל רגע נתון לפתוח את הדלת ולהתחיל ללכת ברחוב. סתם להתרחק מאה מטר מהבית להסתובב ולחזור. הייתי נותן את רגליי בשביל לקבל את החופש ללכת ככה. מאה מטר זה כל כך רחוק! עולם ומלואו מתרחש במרחק של מאה מטר. קומו עכשיו וצאו מהבית. תלכו מאה צעדים גדולים ותחזרו. יש סיכוי סביר שתראו בדרך (תלוי כמובן בשעה ובמקום מגוריכם): חנות או שתיים, איש על אופניים, איש זקן עם כובע על ספסל, יונים מתחת לספסל של הזקן עם הכובע, שני כלבים, לפחות שישה חתולים, אימא עם עגלה שבתוכה תינוק שמנמן, ילד אוכל ארטיק, רמזור אדום, שוטר, ירח/שמש, מעבר חצייה וכמה עצים. וזה עוד בלי להזכיר את הדברים שלא תראו, לא בגלל שהם לא שם, אלא בגלל שרוב האנשים לא ממש יודעים להתבונן.

זה בערך מה שיש כאן לתומס. הוא היחיד שאני מכיר פה בכלא שנהנה מכל המרחב הזה. והוא נהנה. לא שהוא אי פעם אמר לי שכיף לו או הביע שמחה בכלל, אבל אני למדתי להכיר את תומס גם בלי התקשורת המקובלת בין בני האדם. תומס הוא חיה אחרת. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה, פוקח עין אחת, נשאר בלי לזוז במיטה ורואה את תומס יושב בפינה ערני כאילו זו שעת צהריים. יושב ומחכה. מחכה לטרף, אני חושב לעצמי. אבל אני לא אומר דבר. תומס לא מפחיד אותי כלל. הרי אנחנו חברים. גם את העובדה הזו הייתי צריך לחוש בפנים, בלב. עד היום אני צריך מדי פעם לשכנע את עצמי שכך הדבר. שהיחסים בינינו הדדיים. אני מאמין בזה באמת.

החברות שלי עם תומס לא מתבטאת בדרך שבה מקובל לבטא חברויות בכלא. הוא לא שומר עליי ואני לא שומר עליו. אנחנו לא חברים בכנופיה שנקראת 'תומס ואני' או משהו בסגנון. למען האמת, הדבר העיקרי שהחברות עם תומס נותנת לי זה להיות חבר של מישהו שיש לו את החופש הזה. תומס הוא אסיר חופשי. מאה המטר של תומס הם, באיזושהי דרך מעוותת, גם החופש שלי. אני רואה אותו מסתובב לו חופשי ומאושר וזה מזכיר לי שיש מושג כזה שנקרא חופש. חירות. שהמושג הזה נמצא בתוך הראש ולא בשום מקום אחר. יש אנשים שיש להם טירות ובהן מאות על גבי מאות של מטרים רבועים של חללים ולצידן גנים של עשרות קילומטרים רבועים ובכל זאת אינם מרגישים חופשיים. הם בכלא. נענשו ללא חטא (האמת היא שכל אדם חוטא. אין נשמה ללא חטא, בטח נשמה עם הרבה מאוד כסף). ויש אנשים שאין להם כלום בעולם. כלום חוץ מחופש. הם אנשים ברי מזל.

ועדיין, אדם צריך שיהיו לו איזה מאה מטר להתרחק. לתפוס קצת פרספקטיבה, להזיז את השרירים. כמו האדם, כך גם העכביש. גם הוא צריך קצת להזיז את שמונת הרגליים שלו, לרדת ולעלות קצת לאורך הקור.

קצת אירוני שהשותף שלי לתא בכלא, זה שמסמל עבורי חופש יותר מכול, הוא בעל חיים שמייצר תאי כלא קטנים מחלבון גופו, אחר מכניס לתוך אותם תאים צפופים חרקים למחייתו, ונותן להם לחכות למוות המתקרב באיטיות.

ככה זה. החיים הם אירוניים, החופש הוא חמקמק והמרחב הוא ממש לא מובן מאליו. בבקשה בבקשה, בשבילי, תיהנו שם בחוץ ממאה המטר שלכם.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

'תומס ואני' זכה במקום השלישי בתחרות.

________

בתמונה: מחבר הסיפור, יוני מלכין

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

מהמגזין מהמגזין
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
חנות הספרים "לשם שינוי" היא ערוץ אלטרנטיבי ייחודי המאפשר מפגש בלתי אמצעי בין סופרים לקוראים. המפגש יתקיים – הן במתכונת של פגישה בחנות עצמה 'מסביב לשולחן', והן בצורת תשלום תמלוגים ישיר ומיידי לסופר/ת בעת רכישת ספר.
 
"לשם שינוי" תפעל כחנות-סלון לספרות מקור המיועדת בעיקר להוצאות עצמאיות, ותשמח לארח סופרים, ולהציג כותרי מקור של כל הוצאה. בחנות-סלון יתקיימו שיחות בנות עשרים דקות בין סופרים לקוראים 'מסביב לשולחן'. במקביל, התשלום בעבור קניית הספרים יפוצל לשניים: לסופר ולהוצאה. כל הספרים יימכרו במחיר אחיד של 60 ₪ לכותר, מתוכם יעביר הרוכש 18 ₪ ישירות לסופר (באמצעות אפליקציית ביט או העברה בנקאית).
 
הוצאות שונות כבר הצטרפו ל"אפיק", בהן, "פרדס", "תשע נשמות", "ברחש", "הבה ולהבא", "רסלינג", "אבן חושן", "כהל" ו"רימונים", לצד אלו יוצעו למכירה ספרים שראו אור באופן עצמאי.
 
"לשם שינוי" מבקשת להתקיים כחנות אלטרנטיבית ששמה את הסופרים, המשוררות ויצירתם במרכז, הן כאנשי-שיח והן כמי שזכאים לתגמול ישיר בעבור עבודתם. החנות תפעל שלושה ימים בשבוע במתכונת מגוונת: הן כספרייה שתאפשר קריאה ועיון בספרים שראו אור בהוצאות שונות ובאופן עצמאי, הן כחלל בו יערכו אירועי INTIMEET כגון שיחות עם סופרים, מופעים מוזיקליים מצולמים, הרצאות והקראות סיפורים קצרים ושירים, והן כחנות ספרים.
 
ימי ושעות פתיחה: ג'-ה', 12:00-20:00.
💜על מנת לשמור את מקומכם באחד האירועים שבערבים, אנא הרשמו מראש בלינקים שלעיל. לצערנו לא תתאפשר כניסה מעל 15 איש לאירוע בשל תקני התו הסגול. ללא הרשמה מראש הכניסה תתאפשר על בסיס מקום פנוי.
 
כתובת החנות: רח' אחד העם 108, ת"א (כניסה מימין, קומה 1)
מס' טלפון לתיאומים ובירורים: 054-5557924 (אביה)
לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק ובאינסטגם.    
קרא עוד...
מאת:אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

גלוסקאות: סדרה על תרבות המזון הישראלית

בעריכת יחיל צבן

הוצאת אפיק – ספרות ישראלית מזמינה סופרות וסופרים, חוקרות וחוקרים להגיש כתבי יד לסדרת ספרים חדשה בנושא תרבות המזון הישראלית. יתקבלו בברכה כתבי יד שעוסקים בהיסטוריה של מאכלים ובמסורות בישול בארץ ישראל, מסות שבוחנות את הקשר בין אכילה, קיימות ואקולוגיה ומחקרים על דיאטות, כשרות ותוכניות בישול בטלוויזיה. עורך הסדרה, יחיל צבן, הוא מרצה לספרות וחוקר של תרבות המזון הישראלית. בין ספריו: ”ונפשו מאכל תאווה״: מזון ומיניות בספרות ההשכלה (2014), "ארץ אוכלת": על התיאבון הישראלי (2016), "ספרים הרבה": ספרות / מזון מהיר (2019). את כתבי היד נא לשלוח למייל: yahilzaban1@gmail.com בתיאבון!
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT