סיפור קצר במסגרת תחרות “מאה המטר שלי”

הוא ידע שהכיסא ימשוך תשומת לב, שתיכף ומיד יראו על היונים שעבר את הגבול. אבל הוא היה חייב, כמו אז, כשנכנס לשדה לחלץ את מני. לא חשב פעמיים. עשה מה צריך. אחר כך סיפרו לו, שסחב אותו מאה ושלושים מטר תחת אש, ועל האלונקה מלמל, שהדרך לא חשובה העיקר הכוונה. מאז מני עף ללונדון, ואצלו, ברוך השם, הרגליים מוטלות על הכיסא כמו שתי חתיכות מתות. מה שחשוב לו שהיונים מאושרות. לראות שהן מחייכות אחרי הסבב היומי על הכיסא הממונע, בהפוגה מעבודת המחשב, אחרי האיסוף מהמאפיות ודוכני הפלאפל במרכז המסחרי, זה שכרו. באמת, מה הם בשבילו מאה ושלושים צעדים?

מי שמכיר אותו יודע שיש לו משמעת. בעבודה מהבית, בסדר היום המופתי. יחד עם קצבת הנכות ממשרד הבטחון, הוא מצליח לעבור את החודש. מאז שרוני הלכה והשאירה אותו להסתדר לבד על הכיסא, שום דבר לא מפחיד אותו, בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז’ המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה. בכל פעם שהַכְּריזה ברחוב מזהירה מפני החריגה מהמרחב המותר, הרגליים שלו מגחכות. הוא מדיח את הידיים ומקרצף היטב בסבון, זו תרומתו של איקי פוגל למאמץ.

בחוץ פיזזה השמש ובאבחת עין מַדד את הצעדים בהערכה גסה, מדלג על ‘בוקר טוב, איקי,’ של השכן פריינטה שהסתובב עם הלברדור שלו עד קצה השער ולא הצליח למשוך אותו חזרה. המעט הזה הורג אותו, גיחך השכן מתחת למסכה, הורג את כולנו, השיב לו כשהוא לוחץ על מתגי הכיסא. אם אתה יוצא, תזהר שלא יעלו עליך, צחק לו פריינטה. זו, מאז שהגיעה לבניין, הוסיף במין תפנית מוזרה והשקיף מעל שערות ראשו, הביאה חתולים מגיפה, בקושי שלושה חודשים, ותראה.

מזווית העין ראה את השכנה החדשה פולשת בין השיחים, בחצי פיג’מה עליה, רזה כעצם יבשה, בעלת תנועה תזזיתית, קוקו מזדקר מהקודקוד. עיניים עכבריות, אף מחודד ובלי מסכה. הולכת ומקססת בלשונה, קסססס ארוכים, שורקת בצימוד שפתיים דקיקות מעצבנות. בידה שקית ניילון עכורה, אלוהים יודע מה טמון בה. כל יום מגיעים חתולים נוספים משמועה, מתאונן פריינטה ומתקוטט עם רצועת הכלב. משהו אמר לו שהשתלטה על הנתיב מהחצר ימינה ושמאלה כשקודם רוב הטריטוריה היתה שלו. גם כעת, כשהיא בזחילה על האדמה, קרוב למעקה האבן, מחפשת גור מצומק במצוקה, הוא לא יכול שלא לחוש רמז לשתלטנות שלה. העיקר שתישאר בחתולים ותעזוב לו את היונים. לא מכבר תפס אותה נעצרת, כששני סלים עמוסים בידיה ומתבוננת בעוד הוא מאכיל אותן. לא סבל את הרהוריה.

בכל הרחוב הקטן אף אחד לא מתעניין. רק מהידיים שלו הן אוכלות ברחבה הקטנה, מתחת לשקמה המזדקנת, מאה שלושים צעדים מהחצר. שעה ארוכה ביום הוא מתעסק אתן. מאז שרוני הלכה, הן בשבילו הרבה יותר ממה שנכה בגיל ארבעים וחמש יכול לצפות. בלי שהרגיש מצא אליהן שביל. אין לו מלים לתאר אותו. מכיר אותן אחת אחת, ולכל אחת שמור שם חיבה. הן מדגדגות לו בתענוג את כפות הידיים. אמיצות שבהן מנתרות על ידיות הכיסא בגבורה, מתייצבות במרחק נשיקה מלחייו. רואים עליהן שהן יודעות להבדיל בין אדם לאדם. תיכף מזהות מי שכוונותיו טהורות. מריחות מרחוק את הטובים ומפלות את העוינים. אחרי חמש שנים הן סומכות בלב שקט על המרחב הבלתי מאיים שלו. ולפני שהוא מסתלק הביתה, לא שוכח להשאיר גושי לחם על המעקה, שלא יחסר. בשבתות יפנק אותן באורז בסמטי, לכבוד היום המיוחד. ההסדר ביניהם הגון לגמרי: הוא נותן גרגר, הן נותנות אהבה.

יונים נשאיות, אמר כבוד ראש המועצה לפני שבוע, כירד מכיסאו לרחוב בליווי שני יועציו. תפס אותו כשפיזר ברחבה את הפירורים וניגש בחיוך מתון להתעניין במעשיו. עדיף שבימים אלה יתכבד וישב בבית, אמר בשמץ ביקורתיות, ושני יועציו הנהנו כמסכימים עמו. בזהירות אומר, הוסיף ודיבר, ולא שאני רופא, לא כדאי לסכן את המערכת החיסונית. זה בסדר, אדון המועצה, פטר אותו בתנועת יד, אני והן מאותה משפחה. תראה, איך שראו אותך ברחו, התחייך. כשתקע בו ראש המועצה עיניים נעלבות ושאל למה הוא מרמז, התחמק. היועצים הניחו יד מנחמת על מרפקי אדון המועצה ומשכו אותו משם. על דרך האמת, חיזק איקי את עצמו, אם בחרו לעוף, סימן שגילו שאין על מי לסמוך. הן יודעות היטב מי בא לחבק, ומי בא לגרש. אבל כבר חלף שבוע והעניין נשכח.

בתום שעה ברחבה, בחצי הדרך חזרה לחצר, עוד לפני שקלט שהרחוב לא לגמרי עירום מדייריו, ניתקה דמות מתחת לעץ הצאלון וזינקה עליו להבהיל. מה אתה חושב שאתה עושה, תבע השוטר לדעת והמסכה שלו נשאבה פנימה מכעס אל תוך לועו. תיכף ביקש שיזדהה. למה להזדהות? הרים אליו מבט מופתע. לרשום דו”ח, לקח השוטר את חזהו בהטיה לאחור ופתח את שתי ידיו כמצייר אין ברירה. אבל אני מכאן, מקומי, הצטחק, רואה את החצר שם, הגברת עם הפיג’מה? שם אני גר. מה…?!

חבּוב, השיב השוטר, הוויכוח מיותר. תעודה מזהה, בבקשה.

בהיסוס ציין את שמו המלא, וכמי שהחשד החל לקנן בו, העיר: יתכבד ויאמר לי השוטר, על מה אני מתושאל ומה העילה. בנינוחות לכאורה הציג איש החוק את שמו, אבנר, ואמר שכעובד ציבור בתפקיד הוא מבקש שישאיר את  ההתחכמויות שלו בצד ויראה תעודה. מצדו, התגונן ואמר, שיצא לרגע מהבית בטווח המותר ולא הצטייד, כי לא חשב, ועדיין הוא דורש הסבר .

תן לי לחשוב מה חמור יותר, הטה השוטר ראשו הצדה בקרירות ורכן לעומתו ממרחק בטוח. בהנחה שאני מתעלם כרגע מהטינופת שאתה משאיר אצל היונים – ויש לי עדות מכלי ראשון, אני עצמי צפיתי בך שעה ארוכה –  נותרה בעינה ההפרה הבוטה של המיכסה המותרת. להעריך נכון גם אתה מסוגל, האזרח פוגל! תוך שדיבר נפנף השוטר במופגן במדריך נהלים והוראות לשעת חירום ולגלוגו חצה את חרירי המסכה. המיכסה המותרת? מה בשם אלוהים… הכיסא רעד תחתיו. טוב אם אתה רוצה, אז כך, התחיל השוטר לנאום, אם אני לא טועה, ואני בדרך כלל לא טועה, חרגת מטווח המאה מטרים הידועים והמותרים. כבר בדקתי ומדדתי ומצאתי, שלושים מעבר למותר. כשליש חריגה, מר פוגל, שווה בימינו קנס בן חמש מאות שקלים…מצטער.

אבל מה חשובה הדרך? העיקר הכוונה, רצה לצעוק כמו אז, כשהיה על האלונקה, אך לפני שהספיק להתקומם, כשרק התחיל הדם להתחתר בעורקיו, שמע אותה מגיעה בריצה מכיוון חצר הבית, וקולה צלול ורם: הי, הי, העיניים לא רואות, אדוני השוטר, נצעד מכאן עד לחצר ונמדוד, אוכיח לך שאתה טועה. למשמע קולה נפנה השוטר מוכה תדהמה, סמוק. עורקיו נפוחים כזפק היונה. גבירתי, ומה אַת לו?

אחות, אדוני. אחות.

תעודה מזהה, בבקשה, פקד השוטר.

עזוב תעודה, אתה טועה ומטעה, אמרה ומשכה אותו במרפקו אחריה, בוא, אראה לך. הוא נגרר אחריה בעל כורחו, ושניהם התרחקו לכיוון חצר הבית, כשהיא מתווכחת, מצעידה את רגליה במרווחים ומונה בקול רם, מוכיחה לו פסע אחר פסע, ומסכמת שבעים צעדים. שבעים או לא שבעים? צעקה את ניצחונה קרוב לשער.

מה שם הגברת? שאל השוטר. נורית? יפה, גברת נורית, והעיסוק? אחות קופת חולים. אז תשמעי אותי היטב גברת-נורית-אחות-קופת-חולים, הרים השוטר קול רועד, אל תבלבלי את המוח בשבעים. תסתכלי הלאה, מהאדון פוגל ורחוק, עד לרחבת היונים – לידיעתך, זה הרבה יותר וזה מרחק ההפרה  על פי החוק…  שליש ויותר. את מבינה, גברתי?

וזה בדיוק העניין, החזירה השכנה בגאווה, השבעים שספרנו יחד, הם שלי, אבל – שים לב – לי מגיעים עוד שלושים כדי לסגור מאה למיכסה. כן או לא?

נכון, הסכים השוטר כשהוא הולך ומחוויר, אבל מה לך ולעניין שביני לבין הנכה?

או, כבר מתקרבים להבנה, אדוני. יתרת השלושים שמגיעה לי, אני, האחות נורית, נותנת במתנה לאחי על הכיסא. ותראה פלא, הכול מתאזן. זה מקבל, לי לא חסר, והקנס בטֵל. הגענו לעמק השווה, אדון-שוטר-אבנר?

ברחוב היתה דממה. חתול לא ילל. יונה לא המתה. על פניו של האיש במדים התיישב בלבול בלתי צפוי. גם אצל איקי, עוד לא התיישב החישוב. חכי, פקד השוטר ועלעל במדריך לשעת חרום הלוך ועלעל. לא נמצאה לו הפיסקה שחיפש. ולאחר שעיין ועיין, הסתכל לימין ולשמאל ולאחור, נמלך בדעתו, הסתובב והסתלק. אף פעם לא הייתי טובה בחשבון, נאנחה השכנה כשהכיסא שלו נגע כבר בשער, ושניהם, הוא ופריינטה, הסתכלו בה המומים ושותקים.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, ‘מאה המטר שלי’, שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם ‘המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר‘. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

‘האחות’ זכה במקום החמישי בתחרות.

________

בתמונה: מחברת הסיפור, לבנה מושון

________

מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי

מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין