סיפורים קצרים שנכתבו לאור תקופת הסגר קורונה 2020
כמה רחוק אפשר להגיע כשהתנועה מוגבלת למאה מטר? עד כמה זה אפשרי להרחיב את הגבולות של עצמנו?
אנו מאמינים שאין עוד כלי שמסוגל לבחון גבולות כמו ספרות. היא מדיום שיודע למתוח גבולות – ממשיים, דמיוניים, רגשיים, פוליטיים וחברתיים. מתוך כך, לאור תקופת ההסגר, הוצאת ‘אפיק-ספרות ישראלית’ ומעבורת – פרויקט הסיפור הקצר, הזמינו אתכם לכתוב על מחוזות הסגר. לכתוב על המובן מאליו, על מה שמתחת לאף, ועל מה שמתרוצץ בראש כשחוקרים את הסביבה הקרובה המותרת לתנועה, תחת הכותרת: “מאה המטר שלי”. על אף שהשגרה כבר עושה את דרכה בחזרה אלינו, המחשבות שעלו לכולנו בשעות הבדידות והסגר ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב, והספרות כאן כדי להאיר כיווני מחשבה נוספים.
מתוך מאות סיפורים שהתקבלו, זכו חמישה נהדרים. הסיפורים שהגיעו למקומות הראשון והשני יתפרסמו לקראת חג השבועות באתר ‘המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר’, ושלושת הסיפורים הנוספים זמינים לקריאה באתרינו. כאן המקום להודות שוב לכל מי ששלח אלינו סיפור. רישגתם ושימחתם אותנו בעושר והגיוון של הנושאים, באמצעים הסיפוריים ובדימיון שאפשר לנו להתנתק לכמה שעות מהמאה המטר הפרטיים שלנו.
להלן הסיפורים הזוכים:
מקום ראשון: תקאסים צבוע / ניר סופר-דודק
הסיפור שנפתח במעבר מהעיר אל הכפר ובמוות הפתאומי של כלבו האהוב של הגיבור, ממשיך אל מסע חיפוש סוריאליסטי בהתחלה אחר בת קול ואחר כך אחר בת ריח, כשההיגיון המוכר הולך וחומק ממנו. לקריאה לחצו.
זיכרונות ילדותנו מלווים אותנו באשר נלך, מאה מטר או מאות קילומטרים, זה לא משנה. זוהרה היא הסבתא של השכונה, ויש את יוסף שקורא לה אמא, אבל היא לא אמא שלו. דרך המבט הילדי, מחזירה אותנו אפריל ביטון אל הסודות האפלים של העבר שכוסו באבק הזמן. לקריאה לחצו.
מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין
אם היינו צריכים להעניק את פרס הסיפור המפתיע בתחרות “מאה המטר שלי”, סיפורו של יוני מלכין, “תומס ואני”, היה ללא סופק גורף את הפרס הזה. לא נהרוס את ההפתעה, רק נאמר, שלא כולם יחזרו לשגרה עם הסרת ההגבלה על מאה המטרים. לקריאה לחצו.
מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי
סצנת רחוב מקרית מסיטה את הגיבור ממסלולו וגורמת לו לעבור את מאה המטרים המותרים. בפרוזה קולחת ותזזיתית, מתאר נועם נגרי את האבסורד שבמצבנו, את האלימות, הדחפים ואת מה שנדחס לשורת סיום מופתית: “אנחנו עם המוות גמרנו.”(!) לקריאה לחצו.
מקום חמישי: האחות / לבנה מושון
דבר לא מפחיד את איקי פוגל למוד הסבל “…בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז’ המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה.” אך כששוטר מתנכל לו, עזרה באה מכיוון לא צפוי. בצל ההגבלות והפחד, יחסי שכנות טובה ואחריות לסביבתנו הם התקווה שנותרה. לקריאה לחצו.
מאי, 2020.
