כמו זבובים – סיפור קצר מתוך תחרות "מאה המטר שלי" – אפיק ספרות ישראלית
כמו זבובים – סיפור קצר נועם נגרי

סיפור קצר במסגרת תחרות “מאה המטר שלי”

 

ראיתי אותה מתופפת באצבעותיה על גב הנייד. מדבקות של חדי קרן זוהרות בחושך שהיו מודבקות עליו החזירו קרניים משלהן אל עבר השמש, כאילו היו בשיחה פרטית איתה. הלילה לא מספיק להן, אלה, רוצות גם את היום שיהיה להן גן שעשועים לחלומות. היא עמדה על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה. הרמזור התחלף לירוק אבל היא לא חצתה את הכביש. רק עמדה שם וצעקה לתוך הנייד שלה. כלבת הפאג שלה נצמדה לה לרגליים, בנדנה ורודה כרוכה לצווארה. “תהרוג את כולם!” צרחה. “אני לא עולה הביתה עד שאתה לא שולח לי תמונה שכולם שמה מתים, אתה שומע אותי?” היא התנשפה נשיפות קצרות אל תוך השפופרת. “זה לא מעניין אותי, אתה הגבר. אתה זה שהיה בצבא. הורדת מחבלים ‘כמו זבובים’, ככה התרברבת לי, לא? אז בוא תהיה גבר עכשיו, ותראה לי שאתה באמת יודע מה זה להרוג. לא שצריך להיות כזה גבר בשביל להרוג אותם. לא, בועז זה לא מעניין אותי. מה זה? לא, אין לי אפשרות. אמרתי שלא! בועז, אני נשבעת אם אתה לא הורג –  אני הולכת עם סוזי לאימא שלי. מה’כפת לי שהיא מבוגרת. לא מעניין אותי הפיליפינית. אני הבאתי לה אותה, אני יכול לקחת לה את החדר מתי שאני רק רוצה! תשמע טוב מה שאני אומרת לך עכשיו, כי אני לא אגיד את זה שוב: אני-לא-נכנסת-יותר-לבית-עם מוות. נגמר לי מהמוות – אתה מבין את זה? לא, אתה לא תגיד לי שאנחנו ביחד בזה. אנחנו לא ביחד בזה. אני לבד בזה. ואתה הרגת מחבלים בצבא, אז עכשיו אתה גם תהרוג את ה… גועל נפש הזה, ותאסוף אותם בשקית זבל וגם תזרוק לפח. מה זה איך תזרוק? מצידי תעיף את זה מהחלון. כמו זבובים עאלק, הוא אומר לי… למה מה הם, האפיפיור שאי אפשר לגעת בהם? מה, אלה הבנים של מלכת אנגליה שמגיע להם יחס מיוחד? ס-לי-חה? אני? אני מתנהגת כמו פרינססה? אתה לא היית איתי כשעברתי את מה שעברתי עם הרצל, אז אל תגיד לי פרינססה. הדברים האלה ש… ש… שמתרוצצים לי עכשיו בבית זה מה שהרג לי אותו! מה? בסדר, אז אולי לא אלה בדיוק. אבל הם מאותה המשפחה! “הכלבה שלה התחילה להשתגע פתאום. נדמה היה שהיא מנסה להשתחרר מהרצועה. היא משכה אותה אל עבר הכביש. האישה התנגדה לה, מושכת אותה ברצועה חזרה לכיוונה, וצועקת: “סוזי לא, סוזיייי… סוזי רעה! לשבת אמרתי!” אבל הכלבה לא ישבה. האישה זרקה אל הנייד, “חכה רגע,” והכניסה אותו לכיס המעיל שלה בכמה תנועות מסורבלות, תוך כדי שהיא מוסיפה להדק את הרצועה של סוזי לכיוונה. היא רכנה אליה וגערה בה: “סוזי! אסור למשוך!” סוזי נעמדה של שתי הרגליים האחוריות, הביטה בה בעיניים בוהקות, מתנשפת ומריירת לה על חרטום הנעל. הבנדנה שלה השתחררה מהצוואר. “איך לעזאזל הצלחת לשחרר את זה?” האשימה את הכלבה, משכה אותה בכוח באוזניה וקרבה אותה אל חזה. סוזי התיישבה לימינה בכניעה וזו וכרכה מחדש את הבנדנה סביב הצוואר שלה, מהדקת את הקשר. עשיתי כמה צעדים לכיוונם אבל לא רציתי להתקרב יותר מדי. כבר מזמן עברתי את מאה המטרים המותרים, ורק רציתי לחצות את הכביש, כדי לחזור לדירה שלי בנורדאו. אבל משהו במחזה הזה שיתק אותי. הנייד שלה צלצל שוב מתוך כיס המעיל. היא הוציאה אותו ונהמה בכעס: “הלו. מה? אני פה עם סוזי, כן. כן, היא רצה. כן בועזזז, נתתי לה לשתות קיבינימט. אתה אל תגיד לי איך לטפל בכלבה שלי, תדאג ל… דברים האלה שבבית. מה זה? מאיפה לי לדעת איפה הקיי שבע מאות. לא אכפת לי שבחוץ זה כמו מלחמה. מה? עאלק לא לצאת. הנה, תקשיב: אני לוקחת אוויר. אתה שומע את זה? אני חיה! אתה שומע? אני עם המוות גמרתי. לא, אני באמת לא מבינה שיום אחד כולנו נמות. יופי בועז, באמת יופי. אחלה פילוסופיה הבאת לי על הבוקר. אתה מבין בכלל את הסיטואציה? אתה מבין שאני במעבר חציה באמצע הירקון וכבר עברו אולי עשרים או שלושים ירוקים פה, בזמן שאני מבזבזת עליך בטרייה? אין כלב ברחוב ורק אני פה עומדת, מחכה שתתפוס את ה’זבובים’ שלך. מה זאת אומרת איך אם אין את השבע מאות? תגיד אתה רציני? תמחץ אותם עם הידיים… ת… ת… תחנוק אותם עם פינצטה, אנערף?! מה’כפת לי!! תחשוב שזה סמיר קונטאר. או ההוא אבו מה-שמו? אה, אז עכשיו אני המשוגעת כי אני אומרת את השמות שלהם באמצע הרחוב? תן לי להזכיר לך משהו: הם מתים. הם מתים ואני ואתה חיים! לא, כלב אין פה, אומרת לך! על הזין שלי המאה מטר –  הלכתי לגן העצמאות.”

ואז זה קרה. פתאום, ברגע אחד, סוזי, קרסה אל הרצפה. היא התחילה לחרחר חרחורים קצובים. קצף יצא לה מהפה. אבל האישה לא שמה לב. “הכלבה!” צעקתי. התקרבתי אליה כמה צעדים נוספים, שומר על מרחק סביר ממנה. “גברת! הכלבה שלך… אני חושב שהיא נחנק…”. “בועז, אני רצינית. אני נשבעת שאם אתה לא הורג אותם, אני לא חוזרת!” היא לא התייחסה אליי. חדי הקרן על גב הנייד שלה הבהבו, אחת הקרניים סנוורה אותי לרגע. “אני לא… בקיצור – תהרוג, או שפעם הבאה שנתראה זה יהיה ברבנות.”

אף על פי שהייתי בסך הכול במרחק של כמה מטרים ממנה, לא יכולתי לזוז. משהו הוסיף לשתק אותי. הראש שלי הסתחרר. חלפה חצי דקה נוספת, אולי פחות, ורק אז ניערתי את עצמי בכוח ושעטתי אל עבר הכלבה. רכנתי אליה ובדקתי לה את הדופק. לא היה. “גבררררתת!” צעקתי, “הכלבה!” רק עכשיו, כשהמילים שלי הסתובבו לה מתחת לרגליים כמו נמלים, היא שמה לב אליי. “מה אתה רוצה? אני נראית לך ג-ב-רת?!” היא התפרצה. “פשוט הכלבה שלך…” סיננתי. היא הביטה בסוזי מלמעלה. התרתי את הקשר והסרתי ממנה את הבנדנה. אחר כך גם את הקולר. אבל הכול היה מאוחר מדי. האישה שמטה בבהלה את הנייד מהיד שלה, מביטה בעיניים ריקות בסוזי. האוויר סביבנו הפך לקרח, חלקיקי אוויר עמדו מלכת. חלפו עשר, או אולי עשרים שניות נוספות, ורק אז לחשה האישה, בשקט מופתי: סוזי… סוזי… שלי. היא הביטה בי. אחר כך בכלבה. ראיתי שהיא מנסה לצרוח אבל לא מצליחה. מדדתי לסוזי שוב את הדופק אבל לא היה. בתנועה אחת חדה האישה קרסה עליי. הגוף שלה היה קר. הבל הפה שלה היה מסריח; הקרבה בינינו הייתה חלום בלהות. עצרתי את הנשימה לכמה רגעים. בסוף עזרתי לה להתרומם. נעמדנו זה מול זה; שני עמודי תאורה שנשרפה להם הנורה. הידיים שלה רעדו. לקחתי אחת מהן והנחתי אותה בין שתי הידיים שלי למרות שאסור היה לגעת. לאף אחד מאיתנו לא היו כפפות. הרעד שלה הלך ונרפה מרגע לרגע. הזעם שעטף אותה כמו תכריך הלך והתרחק ממנה. כמה דמעות נתלו לה מהעיניים ונחתו לבסוף על גב היד שלי. משב רוח בודד חלף על פנינו, משהו מכדור הארץ החסיר פעימה. יכולתי להרגיש איך שני הלבבות שלנו נסדקים – כל אחד בבית החזה שלו – אף על פי שלא הכרנו זה את זה. שתיקה ארוכה נמתחה בינינו. אחר כך יצאה שמש. נשארנו לעמוד על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה, כמו באיזו דקת דומייה מאולתרת. בלי לחשוב יותר מדי, כרכתי את שתי הידיים שלי סביב המותניים שלה, קרבתי את חזי לחזה. גל רטט חלף בה. היא נכנעה למגע הזה והרכינה את הראש שלה על הכתף השמאלית שלי. “סוזי…”, היא לחשה. ויותר לא הוציאה הגה. בועז מלמל משהו מן האספלט. הרמזור התחלף לירוק. אנחנו עם המוות גמרנו.

________

סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, ‘מאה המטר שלי’, שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם ‘המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר‘. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות.

‘כמו זבובים’ זכה במקום השלישי בתחרות.

________

בתמונה: מחבר הסיפור, נועם נגרי

צילום: מור אלנקווה

________

מקום חמישי: האחות / לבנה מושון

מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין

מהמגזין מהמגזין
בִּלְבד – סדנת כתיבה
מאת: אפיק ספרות ישראלית - פרויקט הסיפור הקצר
בִּלְבד אפיק ספרות ישראלית ו-פרויקט הסיפור הקצר המעבורת מזמינים להתנסות כתיבה בהנחיית סמי ברדוגו - עינת יקיר - יפתח אלוני - שרון אס אנחנו כותבים על-מנת להיות כאן, בעולם. אנחנו כותבים כדי להציג את עצמנו בפני עצמנו ובפני העולם. הכתיבה נכתבת מתוך הצורך והחדווה, מפאת הקושי והאהבה. הכתיבה נמצאת אצלנו כי אנו מכירים בה בתור האמצעי הכמעט בלבדי להציג את הנפש; את תוככי התודעה שלנו ביחס לכאן ולעכשיו. הכתיבה נדרשת להיות אחת ובלבדית, אחת שלנו. אנו רואים בה מלאכה אמנותית חשובה, מרגשת, אינטנסיבית במידה, והכרחית. כיתות הכתיבה של הוצאת אפיק מציעות סדנאות לטובת אמנות הכתיבה היוצרת, ולטובת התוצרים הטקסטואליים הנכתבים על-ידי המשתתפים. עיקרן של הסדנאות הוא בפרוזה. המנחים המנוסים יפרשו כל אחד את דרכו לאורך הסדנה, תוך כתיבת תרגילים שוטפת, לצד קריאה בטקסטים חיצוניים.   כיתות הכתיבה יתקיימו בחלל העבודה של הוצאת אפיק בתל אביב, רחוב אלנבי 43, כל סדנה תתפרש על פני 12, אחת לשבוע. משך כל מפגש: שעתיים-וחצי. מקסימום משתתפים בכל סדנה: עד 12. מחיר לסדנה: 1650 ₪ לפרטים ולהרשמה נא לפנות במייל לעינת יקיר, einety5548@gmail.com לסמי ברדוגו: samiberdugo@gmail.com   הסדנאות המוצעות הכלים של הפרוזה סדנה בכתיבה יצירתית בהנחיית הסופר סמי בֶּרדוגו אורחים: עינת יקיר, יפתח אלוני ימי חמישי, 10:00-12:30. תאריך פתיחה: 27.10.22   "כי אז, כשזאת לא באה ולא באה, נולדה בי ההבנה, שאם תבוא הרפתקה, היא תבוא רק במלים. "סְבְּתִ'י, סְבְּתִ'יאָה", דיברתי אז בצהלה לוחשת בביטוי הלשוני הזה בהיותי בן עשרו אחת־עשרה שנים, כי באמת מצאתי, מְצאָתיהָ:". מתוך "כִּי גִי" (2017), הספרייה החדשה – הקיבוץ המאוחד, סמי ברדוגו.   העולמות המסתוריים של הסיפור הקצר סדנה בכתיבה יצירתית בהנחיית הסופרת עינת יקיר אורחים: סמי ברדוגו, יפתח אלוני ימי שלישי, 09:30-12:00. תאריך פתיחה: 25.10.22   "קודם היה אבק. אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". מתוך "ימי חול" (2012), כתר, עינת יקיר.    סיפור מסע סדנה בכתיבת מסעות בהנחיית הסופרים יפתח אלוני, סמי ברדוגו ועינת יקיר ימי ראשון, 10:00-12:30. תאריך פתיחה: 23.10.22    
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT