סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה.
ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג.
מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה.
מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה.
ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה.
מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים.
כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה.
האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב.
היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00.
שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה.
היא התכוננה.
בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים.
היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ’ עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה.
היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון.
עיניה משוטטות.
מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל.
פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב.
אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות.
היא פוגשת בכתב ידה.
היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע.
סוגרת מהר את הספרון.
מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק.
היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך.
האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה.
פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח.
היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות.
היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר.
היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח.
היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך.
היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות.
היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.
**********
שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, שׂימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות.
בראיון שהתקיים השבוע בתכנית ’60 החדש’ עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור – החל מדקה 22:38.
שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, ‘ארבע תמונות (נשים מחכות)’.