עתלית. סוף מאת ניצה להט היא נובלה דחוסה, הפורשת את עולמה העשיר של נטלי, אימונולוגית וחוקרת וירוסים המתגוררת בעתלית.
מחלתה הקשה של נטלי ואובדנו של בנה מהווים תשתית טראגית להתבוננות פראית, וירטואוזית ומפוכחת על קץ העולם והאנושות; בתוך הדיסטופיה האקסטטית והאינטימית הזו מתנהל קולה יוצא הדופן, נד בין דמויות, נופים, אורגניזמים ותתי-סיפורים, מעמיק להביט אל תוך האדם וסביבתו, אַבֵל על האחרית ולא חדל לבקש את הראשית.
ניצה להט, ילידת תל-אביב, יא פרופסור לאימונולוגיה, שוחרת מד”ב וסיפורי בלשים.
הבית שלי בעתלית הוא הבית הראשון בחיים שלי שאני אוהבת. לא הבית בקומה השלישית בצפון תל-אביב, שגרתי בו מלידה עד שמלאו לי כמעט שבע-עשרה, כשאימא שלי מתה. לא הדירה השכורה בסמטה אלמונית, ליד האריה בעל עיני האזמרגד, שגרתי בו כשלמדתי באוניברסיטה ועשיתי קריירה והתחלתי לאמץ כלבים והתאהבתי באנרי בן-לולו – רק הבית בעתלית. אני מתמקדת בקיר הגבישים והמאובנים על מדפי הזכוכית המוארים מלמטה. כשהוא זורח בחושך העולם נעשה שקוף ומכושף ועתיק. הקיר מספר על חיי לפני המחלה ולפני האסון עם הילד, השלב עזב אותי לפני שחזר כשחליתי. אלה היו חיי מחקר וכנסים. בכל כנס הייתי מאתרת את החנויות הצדדיות של המינרלים והמאובנים – בטוקיו, בטרונדהיים בדמדומים הקבועים של סוף הסתיו, באדמונטון בריח היבש של סערת השלג, כשאיבדתי את הדרך מאולם הכנסים למלון, ונאבקתי ברוח ברחובות הריקים הלבנים. עכשיו מצב הרוח שלי מפויס. יום מלא בעולם הסגור שלנו נגמר.
