מאת: וו.ה. אודן| תרגום דן מירון
בעניין סבל הם לא טעו מעולם,
האמנים של העבר. כמה הם היטיבו להבין
את מיקומו האנושי; איך הוא מתרחש כשמישהו אחר אוכל, או פותח חלון, או סתם פוסע
כיצד בשעה שהזקנים מצפים בחיל ובריגשה
להולדת הניסיית, תמיד מוכרחים להימצא
ילדים שלא במיוחד מעוניינים שהיא תקרה, מחליקים
על גבי הברכה שבקצה היער.
הם אף פעם לא שכחו,
שאפילו העינוי האיום ביותר חייב להימשך עד שהוא מסתיים
איכשהו בפינה, באיזה מקום לא מטופח,
שבו הכלבים ממשיכים את חייהם הכלביים והסוס של המענה
מגרד את התחת התמים שלו בעץ.
באיקרוס של ברויגל, למשל: איך הכל מפנים גב,
די בנחת, לאסון; היוגב החורש אולי
שמע את הנפילה למים, את הצעקה האבודה,
אבל לגביו לא היה זה כישלון חשוב; השמש זרחה,
כפי שהיתה צריכה, על הרגליים הלבנות שנעלמו אל תוך המים
הירוקים; והספינה היקרה, המעודנת, שראתה
בוודאי דבר מדהים: ילד נופל מן השמים,
היתה צריכה להגיע לאיזשהו מקום, ורגועה המשיכה בהפלגתה.
דצמבר 1938.