"שמנים" / איילת קלטר - קטע מתוך פרק המבוא בספר. אפיק - ספרות ישראלית
“שמנים” – מתוך פרק המבוא איילת קלטר

לרכישת הספר

מתוך פרק המבוא בספר “שמנים” מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020.

(…) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים.

ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת.

השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון.

ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: “מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות” (סארטר, 2020, עמ’ 26).

עכשיו: הספר “שמנים” זמין לרכישה במכירה מוקדמת – 40 ש”ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט “יתאפסו על עצמם” וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים.

השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. “לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים…”, “בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?”, “ארוחת החג שברה אותי”, “אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות”. משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל.

השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ”שמנים”.

________________________________

אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה.

בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים.

קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי.

איילת קלטר היא מנהלת מרכז “שפת האכילה” ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי.

הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים “גלוסקאות” בעריכת ד”ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

עכשיו: הספר “שמנים” זמין לרכישה במכירה מוקדמת – 40 ש”ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

קרדיט צילום: גל חרמוני

 

 

 

 

 

מהמגזין מהמגזין
לילך נתנאל בראיון למיה סלע ויובל אביבי על הספר “עבודות וימים”
מאת: אפיק
עדה ואיתן עוד בחדר השינה, ועוד לא הוכרע, עוד לא ידוע איך, אם בכלל, ירד עליהם הערב הזה, על ביתם. עבודות וימים הרומן החדש של לילך נתנאל מתחיל ונגמר בין חמש לשבע בערב קיץ אחד. עדה ואיתן נשואים זה חמש עשרה שנה. עדה עובדת עם אביה, אברהם אבני, במשרד אדריכלים. ביחד הם שוקדים על פרויקט מגורים ברחוב נר-הלילה עבור לקוחה, נלי ענר, הקושרת קשר אינטימי עם שניהם. בשפת גוף גלויה, בריתמוס תחבירי שבו האור והזמן מחוללים כדמויות אנוש, מתארת נתנאל את השבר הסודק את שגרת היומיום הבוטחת של עדה ואיתן. דרך תנועת רצוא ושוב בין הזמנים היא מנסה להבין את תנאי הברית ביניהם, להרגיש בבדידות הקרובה ביותר, במבט הנוטה תמיד אל מקום אחר. לשמוע את בקשת החסד הלא-נענית בין גבר לאישה, בין אישה לאישה.   ועכשיו, בין לבין, שניהם עוצרים במסדרון, באותה נקודת שוויון ריקה. שקט מקצה אל קצה. רק ביניהם, בין רגליהם, מלמטה, מזדהר לו שבר נוצץ של אור יום אחרון, והוא. מביט בה ואומר אני יודע שכן. והיא אומרת לא. והוא אומר כן ואומר שוב כן. והחום, כמו משקולת, מתחיל להכביד לה בפנים. החום מתחיל מתאבק בתוכה, מחשיך בתוכה, בשיפולי הגוף שלה. הגוף הירחי, הלילי שלה, גוף של חשק ושל בדידות צובטת פתאום, ולכן היא רוצה עכשיו שהוא יכריח אותה, ומקווה שיענה אותה קצת. דבר בלתי אפשרי: לְעֲנות רק קצת.
קרא עוד...
טובה רוזן בראיון לגואל פינטו על “האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים” בתרגומה
מאת: אפיק
מתוך: ׳גם כן תרבות׳, ׳כאן תרבות׳ האיש עם הגיטרה הכחולה ואלאס סטיבנס (1955-1876), משורר ומשפטן בוגר הרווארד, ניהל חברת ביטוח. את שיריו הראשונים כתב כשהיה בשלהי שנות ה-30 לחייו, ושני עשורים לאחר מכן חיבר שירים נוספים שזיכו אותו בתואר "המשורר הטוב ביותר בתקופתו" (המבקר הספרותי האמריקאי הרולד בלום). אולם רק בשנה שבה נפטר, 1955, זכה בפרס פוליצר לשירה. בניגוד לסטראוטיפ המשורר העני, סטיבנס היה אדם אמיד ("גם כסף הוא סוג של אמנות", אמר). ממש כמו שמשתקף ביצירתו, סטיבנס היה אדם אניגמטי ויוצא דופן; הוא שימש כסגן נשיא של חברת ביטוח גדולה, ובה בעת היה משורר אוונגרדי. כשהיה בן 28 נקרא לייעץ לנשיא טד רוזוולט כיצד להוציא את המדינה מהבוץ הפיננסי, ובגיל 64 ערך עם ארנסט המינגווי קרב אגרופים כששניהם היו בגילופין. את קובץ שיריו הראשון פרסם באופן רשמי רק כשהיה בן 44. המאה העשרים ואחת רק הגבירה את ההערכה לשירתו של סטיבנס. יותר ויותר מבקרים סבורים היום שלצד פאונד, אליוט, בישופ, רות'קה ואחרים – היה סטיבנס לגדול המשוררים האמריקנים במחצית הראשונה של המאה העשרים. עבור סטיבנס עצמו, הייתה השירה מענה לחילון ול"שמיים הריקים" של המודרנה. "בעידן של אי-אמונה זהו תפקידו של המשורר להעניק את סיפוקיה של האמונה". הוא ציפה ש"התשוקה להאמין במטפורה" (בשירה, ובפיקציה האמנותית בכלל) תחליף את המיתוסים והדתות שהתאבנו. שירתו מתכתבת עם אומנויות הציור והמוסיקה, וגם בשיריו הוא מזכיר אמנים – בהם ציירים, פסלים ומוזיקאים.בשיריו גם הטמיע דרכי עיצוב של אומנות פלסטית ומוזיקה. המהדורה החדשה של ספר זה אינה זהה לישנה במבחר השירים – שירים נוספו ושירים נגרעו. גם משלב העברית שהתיישן בינתיים עודכן לעברית עכשווית וההבדל העיקרי הוא בתוספת המבורכת של 200 עמודי הערות וביאורים, שלא נועדו להעניק אינטרפרטציה לשירים, אלא הקשרים שיבהירו אותם. הערות אלה חיוניות לשירה מאתגרת כמו זו של סטיבנס, שלדעתו שיר טוב הוא "שיר קשה המתנגד לאינטליגנציה של הקורא".
קרא עוד...
יפתח אלוני בראיון לציפי גון גרוס על הספר “לאיבוד”
מאת: אפיק
מתוך: ׳ספרים רבותיי ספרים׳, ׳גל״צ׳ לאיבוד מאת יפתח אלוני הוא ספר מסעות הנע על קו התפר שבין הרפתקה לסיפור – מסע על מזחלת עם צייד אינואיט, שישו מתגלה בפניו בדמות דב לבן; שיחה אינטימית על פחד ושמחה עם הדלאי למה בדרמסלה; התבוננות בגשם שבו מתבונן הגורו באבא ראם דאס; שתיית כוס מים במחיצת רודן אפריקאי, שקבקבי העץ שלרגליו משמיעות ציוץ של ציפורים; משא ומתן עם רפי איתן, רב-מרגלים שמסרב להאמין לסודות שהוא מגלה; יציאה לטיול מדברי אל מעיין קדוש עם המשוררת והסופרת נורית זרחי, והתחקות אחר עקבותיו של האל אנוביס עם נהג מונית בדואי, בדרך אל מנזרי הקופטים בעמק המוות. אלה, ועוד מסעות, מתלכדים לכדי מסע אישי, אחר אב, אם ובנם שאבד בזמן. "...כילד הייתי הולך למגרש הגרוטאות, זוחל ומתכרבל בבטנם של היצורים החלודים, סופג את צלילי החיים החשאיים הפועמים בהם. הייתי מביא איתי את ארגז הכלים שלי ואת הגלובוס הקטן שקיבלתי מתנה מאבי. ידעתי לזהות את הודו הירקרקה, אנטארקטיקה הצחורה, מדבריות החול הזהובות של הסהרה, ואת תכלת האוקיינוסים על שמותיהם. הצבעים הסתחררו על הגלובוס והתאחדו לנהר צבעוני שבתוכו הפלגתי בסירות היצורים החלודים. גם היום המסעות שאני יוצא אליהם פושטים ולובשים צבעים וצורות, נעים עם הזמן, משיגים אותו או שבים על עקבותיהם. הסיפור מסובב את הנופים והמראות על צירם עד שהדרך נעשית חסרת גבול וחסרת סוף, משוחררת מאחיזתה וממרותה של המציאות."ֿ לאיבוד יפתח אלוני
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2022 עיצוב ODT