מתוך פרק המבוא בספר “שמנים” מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020.
(…) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים.
ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש. היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת.
השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון.
ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: “מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות” (סארטר, 2020, עמ’ 26).
עכשיו: הספר “שמנים” זמין לרכישה במכירה מוקדמת – 40 ש”ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.
רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן
הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט “יתאפסו על עצמם” וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים.
השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. “לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים…”, “בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?”, “ארוחת החג שברה אותי”, “אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות”. משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל.
השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ”שמנים”.
________________________________
אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה.
בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים.
קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי.
איילת קלטר היא מנהלת מרכז “שפת האכילה” ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי.
הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים “גלוסקאות” בעריכת ד”ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל.
רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן
עכשיו: הספר “שמנים” זמין לרכישה במכירה מוקדמת – 40 ש”ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.
קרדיט צילום: גל חרמוני
