אטלנטיס הוא ספר השירה השביעי של טל ניצן, משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. ספרה החדש הוא אסופה עשירה ומעמיקה של יצירתה הענפה, כאשר לצד מגוון רחב של שירים חדשים נכללים בו גם שירים נבחרים מתוך ספריה הקודמים – “דומסטיקה”, “ערב רגיל”, “לשכוח ראשונה”, ו”להביט באותו ענן פעמיים”. מיד עם צאתו לאור, זיכה “אטלנטיס” את המשוררת בפרס יצחק עקביהו לשירה לשנת 2019.
טל ניצן פירסמה עד כה שישה ספרי שירה, את הרומן “אֶת כל הילדים בעולם” (אחוזת בית, 2015; הרומן “הנוסעת האחרונה” יראה אור השנה בעם עובד), ערכה שלוש אנתולוגיות לשירה ותירגמה כ-80 יצירות בשירה ובפרוזה מספרדית ומאנגלית. 13 מבחרים מתורגמים משירתה הופיעו בשפות שונות. זכתה בפרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, בפרס ברנשטיין לשירה, בפרס אשכול לסופרים, בפרס אקו”ם ע”ש נתן יונתן ליצירה בעילום שם, בפרס לשירה ע”ש דוליצקי של האוניברסיטה העברית, בפרס היצירה למתרגמים, בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, ועוד.
יותם ראובני (2019), הארץ. “אטלנטיס” של טל ניצן: תקווה עמומה לאפשרות אחרת מעבר למועקה
בכל סרלואי (2019), מקור ראשון. עיניים מולחמות לסבל
אלי הירש (2019), ידיעות אחרונות. מן המצולות
לָמֶנטוֹ
“היום הקונצרט בט’. אני מקוָה שלא יירד גשם.
הנסיעה ארוכה.”
“אנחנו בט’. יורד מבול. אין איש ברחוב.
לבדנו. בקרוב ננגן.”
ס.ט.
בְּזִכְרוֹנִי הָרְחוֹבוֹת הַקְּפוּאִים נִמְתָּחִים
וּשְׁנֵינוּ עוֹד הוֹלְכִים, כְּלִי עַל כָּל גַּב,
הַפָּנִים חֲשׂוּפוֹת וּנְקֻדַּת הַחֹם הַיְחִידָה
נִדְלֶקֶת בֵּין שְׂפָתֵינוּ מוּל הָרַמְזוֹרִים —
אִם כַּמּוּת הַחֹמֶר בָּעוֹלָם לֹא מִשְׁתַּנָּה,
לְאָן הָלַךְ כָּל זֶה וְאֵיךְ?
הָיְתָה בִּי תְּמִימוּת מְגֻנָּה, יְלָדִים,
הוּא אָמַר, הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים בְּשֶׁכְּמוֹתָהּ,
אֲבָל מִי שֶׁיַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת כַּיֶּלֶד הַזֶּה
הוּא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם —
יוֹרֵד מַבּוּל, הַצֶּ’לוֹ מִצְטַמְרֵר בֵּין יְרֵכַי,
אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב וּבְעַד מָסַךְ הַמַּיִם
נִשְׁקָף אוֹתוֹ שִׁטּוּט בַּפַּארְק, הָרֶפֶשׁ הַלַּח
שִׁלַּח צִנָּה, הַקְּצָווֹת — אַף, בְּהוֹנוֹת,
תְּנוּכִים, פְּטָמוֹת — קָפְאוּ תְּחִלָּה
אַךְ הָאֲוִיר נִדְמָה זָהֹב, הַחִבּוּק עוֹד שַׁאֲנַן,
עוֹד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְזַר עָלָיו לְהִכָּרֵת —
זֵכֶר הַדְּבָרִים הוֹפֵךְ לְזֵכֶר זִכְרוֹנוֹת,
נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ בְּזַעַם אֶת זְנָבוֹ,
לְאָן וְאֵיךְ?
יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִגַּנְתִּי בַּאךְ וּבְּרַהְמְס
בַּקָּתֶדְרָלָה שֶׁל בֵּית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁהִתְחַלְתִּי
לִרְאוֹת אֶת הַמֵּתִים, יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לִי לַחְדֹּל,
שֶׁאִם הַקֶּשֶׁת תֵּעָצֵר יֹאבַד הַכֹּל
אֲבָל פְּנֵיהֶם בִּקְּשׁוּ אוֹתִי, שִׂפְתֵיהֶם
נָעוּ בְּלִי קוֹל, אֵיךְ יָכוֹלְתִּי לְכַחֵשׁ
וּבְמַה מּוֹתַר חִוְּרוֹנִי מֵחִוְּרוֹנָם —
פְּנִינִים עַל קְטִיפָה שְׁחוֹרָה,
נֵזֶר הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים דּוֹקֵר אֶת מִצְחִי,
לְבַדֵנוּ. בְּקָרוֹב נְנַגֵּן.
הסונֶטה על מעצב האקווריונים
— מִקְצוֹעַ שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתִּי מֵעוֹלָם
עַד שֶׁלֹּא שָׁכַבְתִּי עִם אֶחָד כָּזֶה
(מִי בּוֹהָה בָּאַקְוַרְיוֹן בְּמִסְעָדָה אֲפֵלָה
וְתוֹהָה בְּלִבָּהּ, מִי עִצֵּב אֶת כָּל זֶה),
נִמְחוּ פָּנָיו וּשְׁמוֹ, הַנְּסִבּוֹת, תַּוֵּי גּוּפוֹ,
פָּחוֹת מִכָּךְ קוֹלוֹ, אוּלַי כַּמָּה הַעֲדָפוֹת,
נוֹתְרוּ שְׁנֵי אַקְוַרְיוֹנִים שֶׁהֵאִירוּ רָפוֹת
אֶת עוֹרֵנוּ, כְּמוֹ זוּג חֲלָלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת,
וְשָׁם דְּגֵי זָהָב וּבּוֹטִיּוֹת וּפַרְפָּרִים,
טַיְגֵּרִים וּפַּנְדּוֹת וּקְרִיסְטָלִים זוֹהֲרִים
פִּלְחוּ מִצַּד לְצַד אֶת הָאַדְווֹת הָרְדוּדוֹת
וְעֵינָם הָאַחַת צוֹפִיָּה בָּנוּ מַסְוִים
וּמְסַכְּלִים וּמְסִיטִים וּמַפְרִיכִים וּמְכַזְּבִים
וּמְכַסִּים וְשׁוֹכְחִים וּמְכַשְּׁפִים אֶת הַבְּדִידוּת.
ציור
זֶה רַק פַּנַּס רְחוֹב כָּתֹם
אֲבָל הוּא עוֹטֶה לַחַלּוֹן
זֹהַר כְּמוֹ מֵאֵיזוֹ אַגָּדָה עִם
סוֹף אַחֵר מִזֶּה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
עַל עוֹרְךָ שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לְהִלָּטֵף
בְּלִי לְלַטֵּף בַּחֲזָרָה וְעַל
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַפְּצוּעוֹת
מִתָּוִים וְעַל חֻמְּךָ
וּבְתוֹךְ אִישׁוֹנַי צִיּוּר יָשֵׁן וְלֹא נִמְחָק:
אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מֶרְחָק עִם מֶלַח־
מֶרְחָק וּכְרִישִׁים שֶׁל מֶרְחָק וְטָסִים
מֵעָלָיו עֲנָנִים שֶׁל מֶרְחָק
וְיֶלֶד וְיַלְדָּה מִתְעוֹרְרִים
אֶחָד עַל כָּל גָּדָה
מִנְּשִׁיכַת אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְנֵיהֶם
בְּמַבָּטָם הַמְסֻנְוָר
וְתוֹם מִתְפּוֹרֵר בְּפִיהֶם לְעָפָר.