איך לנצח את העצב בשלושה צעדים / טל ניצן (2021) בהוצאת ״אפיק״
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים טל ניצן
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים טל ניצן מס עמודים: 216 שנת הוצאה: 2021 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 79 ₪55
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, קובץ ראשון מסוגו של הסופרת והמשוררת טל ניצן, מאגד סיפורים במגוון פרוע של נושאים וסגנונות, מקצרצרים עד סמי-נובלות, מפנטזיה עד ריאליזם חד, מדרמה קטנה שמתחוללת בתחנת רכבת בברלין עד סיפור אהבה שהתגלה בעזבונו של בורחס (או לא). יחד הם יוצרים מיקרוקוסמוס צבעוני וטורד מנוחה, משעשע ונוגע ללב.

טל ניצן פרסמה שני רומנים, אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית) והנוסעת האחרונה (עם עובד), ושבעה ספרי שירה. האחרון בהם, אטלנטיס, ראה אור בהוצאת אפיק ב-2019.

יצירתה זיכתה אותה בפרסים רבים, ביניהם פרסי שר התרבות למשוררים בראשית דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס ראש הממשלה (אשכול) לסופרים, פרס אקו"ם לשירה בעילום שם, פרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר-אילן לשירה.

טל ניצן פרסמה שני רומנים, אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית) והנוסעת האחרונה (עם עובד), ושבעה ספרי שירה. האחרון בהם, אטלנטיס, ראה אור בהוצאת אפיק ב-2019.

יצירתה זיכתה אותה בפרסים רבים, ביניהם פרסי שר התרבות למשוררים בראשית דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס ראש הממשלה (אשכול) לסופרים, פרס אקו”ם לשירה בעילום שם, פרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר-אילן לשירה.

מעְלה

בסוף הצלחתי לעוף. בסופם של מאמצים עיקשים, למרות כישלונות חוזרים ונשנים, ובעיקר הודות לתשוקה ממוקדת, בלתי־נלאית, תשוקתי האחת והיחידה מיום שאני זוכר את עצמי. וטרם היום הזה זוכרים הוריי, ומזכירים: איך זינקתי וכמעט נשמטתי מזרועות אמי, בן חודש בלבד. איך, בן שנתיים, תלש אותי אבי ברגע האחרון מאדן החלון. איך הייתי נופל שוב ושוב — בעיניהם אלה היו נפילות, לא נחיתות אונס — מהמתקנים בגן השעשועים, מתפתל וחומק מחיבוקיהם המנחמים, ובברכיים פצועות, בלי דמעות, שוב מטפס מעלה, שוב נופל.

אני מה שקרוי טיפוס אפרפר. נטמע בקלות בכל רקע, נמחה במהירות מכל זיכרון. אני תוהה אם כזה הייתי מלידה והשאיפה להגביה ולנסוק ולדאות מעל הכול נועדה לפצות, או שמא סיגלתי לי את האפרפרוּת כדי להסוות את כנפיי הסמויות. אַי. תשוקתי הנסתרת, הבלתי־נלאית, האחת והיחידה.

בסוף הצלחתי לעוף. אחרי ניסיונות אינספור, אחרי נפילות וחבלות אינספור, גיליתי את הדרך הפשוטה, המובנת מאליה כמעט, להיפרד מן הקרקע, כמו תינוק שמזדקף יום אחד ומתחיל ללכת. מצאתי את הזווית המדויקת של הנטייה לפנים, בגו ישר, בידיים פרושות, באצבעות מתוחות, במבט שלוח, את הניתור הקליל, לא נמרץ מדי, לא רפה מדי, שיותיר אותי באוויר, שיימשך כמו מעצמו ויישא אותי מעלה.

המעוף הראשון התרחש יום אחד מוקדם בבוקר בביתי. ברגע שהנחתי את ידי על ידית הדלת רטטה בי פתאום הפעימה ההיא המיוחדת שמאז ומעולם לא יכולתי לסרב לה, עזה מאי־פעם. התיק והמפתחות נשרו מידיי, ובלי להסיר את מעיל הגשם נטיתי לפנים, פרשתי ידיים, ניתרתי קלות, והתעופפתי. אני זוכר היטב את תחושת ההתעלות — לא פליאה, כאילו אין טבעי מכך שאדם ירחף לו בין חדרי ביתו. ירדתי רק כדי להתקשר למשרד להודיע שלא אגיע היום. לרגע פחדתי שאירע לי נס חד־פעמי שלא יפקוד אותי עוד, שאהיה נידון להתגעגע אל הרגע הזה בשארית חיי, אבל שבתי וניתרתי את הניתור הנכון שהפך להמראה, שהפכה להתעופפות, והמשכתי לעופף לי בדירה שעות, עד שנחַתּי לפנות ערב, סחרחר מרעב ומאוֹשר. האושר הראשון בחיי.

במעופים המוקדמים, הלא מיומנים ההם, חבטתי לא פעם את ראשי בתקרה כפי שבעבר פצעתי את ברכיי, אבל את המכות הללו קיבלתי באהבה, עד שלמדתי לשלוט בגובה ובַמהירות ובַפניוֹת לצדדים. רק תנועה אחת, גיליתי, אינה אפשרית: בניגוד להליכה, בדומה לשחייה — אי־אפשר לעוף לאחור.

הבית היה לי מיטת סדום, אבל לא יכולתי כמובן להסתכן בהפקרת סודי לסקרנות האנושית הגסה, הצעקנית, הטורפנית — אני, שכל ימיי נמנעתי מחברה, שאנשים היו לי הפרעה בדרך לתשוקתי האחת, שרק באוויר הרגשתי כבתוך שלי, הרחק מן הקרקע הדלה של בני האדם. מיום ליום התקשיתי להישאר באותן דל”ת אמות. מגוחך הייתי בעיניי, נחפז כל עוד רוחי בי מהעבודה הביתה, במאמץ אדיר להחזיק את רגליי על הארץ, לא להינתק ממנה בטרם עת, ולהמריא בהקלה ברגע שהדלת נטרקה סוף־סוף מאחוריי, לשלח לחופשי את מה שפּעָם בי כל היום — בגבולותיה הקמצניים של דירה קטנה.

התחלתי להעז להגיח החוצה. בלילות, לצד כבישים נידחים, לעתים גם בשוליה השוממים של העיר, התעופפתי בלא תקרה מעליי, שיכור מרוב חופש. פעם אחת אירעה לי תאונה קטנה. מצאתי את עצמי מרחף מעל גג מואר של בניין ישן, בן שלוש או ארבע קומות. משהו קרא לי במתיקות, אולי המוזיקה שהתנגנה שם — קשה יותר להתנגד כשאתה צף באוויר — ואולי רק התרופפה הזהירות שמשלה בי בלילות הראשונים. גבר צעיר ישב שם מתחתיי על כורסת קש, ראשו רכון אל גיטרה. סביב היו צמחים גדולים בעציצים, שרשרת נורות ועוד רהיטי קש. מולו, על מזרן, ישבה בחורה ארוכת שיער ושמלה והאזינה לנגינה בעיניים עצומות. שנפקחו פתאום והביטו מעלה, הישר אליי, והתמלאו תדהמה ובעתה. היא זינקה על רגליה בצעקה, דומה שנאחזה במשהו, ואני ניסיתי לסגת, מהר, לפני שיספיק הגבר לשאת את עיניו, עדה אחת עוד אפשר לפטור כתעתוע, אבל שניים — בבהלת הרגע שכחתי שאי־אפשר לעוף לאחור, פרכסתי והתחבטתי באוויר עד שהצלחתי סוף־סוף להסתובב ולהתעופף משם ממש לפני שגם הוא לכד אותי במבטו.

חזרתי לעוף בין קירות ביתי. איך ייתכן שהאושר העילאי יהיה כרוך בתועפות של פחד ורוגז וייסורים כאלה. בכל פעם שזִמזם בי הפיתוי לצאת, בלם אותי זכר העיניים ההן, מלאות האימה. באחד הימים האלה נערכה מסיבת סוף־שנה בביתו של מנכ”ל החברה. בעבר ספגתי נזיפות על היעדרות מאירועים מסוג זה, והובהר לי שהפעם נוכחותי חובה. גררתי את עצמי אל הדירה הענקית הבוהקת בקומה ה-25 (24 למעשה, כי כמו בשאר הבניינים החכמים והעדכניים, גם ברב־הקומות הזה לא הייתה קומה 13). מעגלי שיחות סגורים כמו קופסאות שחורות, הבוס הגדול שעמד בכניסה ובעודו לוחץ את ידי שמט אותה כדי לחבק בחום אורח אחר, מלצרים שהתהלכו עם מגשים עמוסי חטיפים מעוצבים ופסחו עליי לא מתוך רוע־לב, אלא כי באמת לא ראו אותי.

יצאתי למרפסת הרחבה. בקור הלילה לא היה שם איש מלבדי, ובבת אחת נאלמה מאחוריי ההמולה הטורדנית. ניגשתי אל המעקה והשקפתי על אורות העיר שנפרשו הרחק למטה. נשמתי עמוק. הפּעימה ההיא תפחה בתוכי עד ללא נשוא. לעוף מכאן, לעוף. להותיר מתחתיי את הוויית הרמשים נטולי הכנפיים, מה לי ולכם, לעוףלעוףלעוף. טיפסתי ונעמדתי על המעקה, ומיד פשטה בי שלווה נפלאה, הנעימוּת הקודמת לריחוף. התמתחתי על בהונות, פרשתי ידיים, ניתרתי קלות. ומיד כשהתחלתי לעוף — מהר מדי! הזדעק כל גופי, הפוך! — ידעתי פתאום שכל מעופיי, כל אחד ואחד מהם מראשון עד אחרון, לא היו אלא חלומות, מעולם לא עפתי באמת, מעולם לא היו הזרועות העלובות האלה, המפרפּרות עכשיו, כנפיים, ובעודי טס מטה שוב נשקפו אליי פניה המבוהלות של אמי הצעירה, שמלתה ושערה הארוכים מתנחשלים כהד לתנועה המהירה שבה תפסה אותי באוויר ואימצה אותי אל חזהּ רגע לפני שצנחתי ארצה.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
הוא היה כאן, אני בטוחה בזה
שי שניידר-אילת
₪50 ₪45
יחסַי עם ג’וני מ’ – סיפורים
נורית זרחי
₪89 ₪50
לגן עדן עם החמורים
בני ציפר
₪65 ₪49
הנסיכה דה־קלב
מדאם דה לה פאייט
₪98 ₪69
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT