שירי הספר הם שרטוט של עולם פנימי עשיר והרמטי, מעין אי של קולות ושל שקט, מהולים זה בזה. “הָאוֹר הַפָּרוּשׂ עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הַנְּמוּכִים אֵינוֹ מַבְשִׁיל בְּתוֹכִי דָּבָר, אֵינִי מַצְמִיחָה מְאוּם מִלְּבַד קְלִפָּה עָבָה הַמְּכַסָּה אֶת קוֹלִי”. נפש מצמיחה קליפה, קליפה ללא פרי, קליפה הסוגרת על הקול. השיר הזה, והספר בכללותו, הם ביטול מתנגד לשורת השיר הזאת. הקול הכתוב מתאר את הקליפה שעלתה עליו ורוקנה אותו מתוכן, אבל באופן פרדוקסלי ומרתק עצם הכתיבה מודיעה לבטח כי הקליפה נסדקה, והפרי הבשיל. 

דרור בורשטיין 

מורן אריה נולדה בתל אביב בשנת 1986. בוגרת המדרשה בבית ברל, ועוסקת באמנות, כתיבה וניהול תוכן. טקסטים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ובמות ספרותיות שונות. “אי השקט” הוא ספרה הראשון.

לי ממן (2019), המוסך מוסף לספרות.

בכל סרלואי (2019)ֿ, מקור ראשון. כשספר עולה על סך החוויות שחוללו אותו

■

רִיצָה קְטַנָּה בְּתוֹךְ רֹאשִׁי, אֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת חַסְרַת פֵּשֶׁר;
פּוֹתַחַת וְסוֹגֶרֶת דְּלָתוֹת, מַפְשִׁילָה וִילוֹן שֶׁאֵינוֹ שָׁם. אֵיךְ
לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹל לְקוֹל? אֵיךְ לְעַרְסֵל, לְהִתְנַחֵם. תְּמוּנָה
תְּלוּיָה בִּמְעֻקָּם, עִסָּה סְמִיכָה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ בּוֹ פָּנִים.

■

כַּמָּה קִוִּיתִי שֶׁיִּשָּׂרֵף הַבַּיִת, לְהַקִּיז אֶת עַצְמִי לָעַד
מִכְּנֵסִיַּת הַדְּמָעוֹת. הֶאֱכַלְנוּ אֶת הַחַיָּה בְּמֵיטַב אֵיבָרֵינוּ
וְעַתָּה צִלָּהּ סָמִיךְ מִכְּדֵי לַחֲסוֹת תַּחְתָּיו; אֵיזֶה שֵׁם נִתֵּן
לַטֵּרוּף הַזֶּה, אֵיךְ נֹאחַז בְּיָדוֹ הַקְּטַנָּה, הַלַּחָה. כֶּתֶר
פְּרָחִים מְשֻׁבַּץ חָצָץ, הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁתַּעַנְדוּ אוֹתוֹ לְרֹאשִׁי.
לְהִתְרַחֵק לְאָחוֹר עַד שֶׁלֹּא אֵרָאֶה עוֹד, עַד שֶׁהַפֶּה יִצְעַק
אֶת צַעֲקָתוֹ הַכְּלוּאָה. אֲבָל אַתֶּם מַבִּיטִים בִּי בְּעֵינֵי פָּעוֹט,
זְעִירִים מִדַּי, צֶמֶד כַּפְתּוֹרִים מֻנָּח עַל כַּף יָד פְּשׁוּטָה. אָבִי
מוּטָל עַל גַּבִּי, אִמִּי מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת מִצַּוָּארִי; כָּךְ אֲנִי צוֹעֶדֶת.

■

זֶה שֶׁהַשְּׂפָתַיִם נָעוֹת אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנִּשְׁמָע קוֹל. זֶה שֶׁהַגּוּף
מִתְקַשֵּׁת מִנְּקֻדָּה אַחַת לִנְקֻדָּה אַחֶרֶת אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁהַנֶּפֶשׁ
אֵינָהּ מְעֻקֶּרֶת תַּחַת חֻדָּהּ שֶׁל חֲנִית, מִתְנוֹסֶסֶת לְאִטָּהּ
כְּמוֹ דֶּגֶל מָרוּט. מִסָּבִיב, כְּתָמִים מִתְרוֹצְצִים בַּחֲלִיפוֹת
בְּגָדִים. שְׁנֵי יְלָדִים אוֹחֲזִים בְּיוֹנָה אֲזוּקָה בְּחוּט. הָעֵצִים
כְּבוּלִים לְשָׁרְשֵׁיהֶם. בְּכָל מָקוֹם יְכוֹלָה לֶאֱרֹב עַיִן;
בְּתַחְתִּית הַסֵּפֶל, תְּמוּנָה בָּעִתּוֹן, כָּל מִלָּה שֶׁמֻּשְׁלֶכֶת יְכוֹלָה
לַעֲרֹם גַּעַשׁ גָּדוֹל. מַה שֶּׁמִּתְחוֹלֵל כָּאן מַרְעִיד אֶת הַמַּיִם
בְּתוֹךְ הַכּוֹס, אֲבָל מִי עוֹד שׁוֹמֵעַ מִלְּבַדִּי, מִי עוֹד נִכְסָף
לְהֵחָלֵץ מִן הַשֶּׁלֶד הַכּוֹלֵא אֶת הַתָּוִים בִּמְקוֹמָם, אַרְיֵה כָּבוּשׁ
בְּתוֹךְ שַׁאֲגָתוֹ. לִקְלֹעַ אֶל קִרְקַס הַכְּלוּם; אֲפוּפַת
כִּשְׁלוֹנוֹת, כְּמוֹ צֶמַח שֶׁמַּאֲבִיק אֶת עַצְמוֹ. עַכְבָּר שֶׁעָיֵף
מִמִּרְדָּפִים, פֶּה שֶׁנִּזְקָק לְקַבַּיִם כְּדֵי לוֹמַר אֶת דְּבָרוֹ.