“יש אי נוחות בשימוש במלה הזאת, יש בה כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?”
כך נפתח ספרה החדש של נורית זרחי בדידות או. כשמו כן הוא: יש בו טקסטים על בדידות, וגם על שפע של נושאים שמעסיקים את הסופרת הנפלאה הזאת, כמו בתים וכלבים וציפורים וגינות, והקיבוץ והציונות והאב והאם והאח והאחות, וגם שייקספיר והמלך ליר שלו, אבל לא הוא, אלא בנותיו:
“התבוננותי בשייקספיר,” כותבת נורית זרחי בצניעות אופיינית, “מובן שאיננה מקיפה אפילו לא קמצוץ מן העניין. זהו ניסיון לתחוב ציפורן בתבשיל המכושף.”
ספר שהוא עצמו תבשיל מכושף.
נורית זרחי היא סופרת ומשוררת. זרחי נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, וכן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג. זרחי היא אמא לשתיים וסבתא.
שער ראשון: פיהוק או שיעול
א. בדידות או
יש אי-נוחות בשימוש במלה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?
ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.
ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?
עוד מהדהד באוזני מה שאמרה לי אשה ששוחחתי איתה בענייני בדידות, אף פעם אני לא לבד וגם את לא. ישנו האיש בסוּפר שמברך אותך לשלום, ישנם השכנים, החברים כמובן ובני המשפחה. יש משהו מביש בשיחה על כך. בעיקר אם אתה לא נמצא על איזה אי מרוחק לבדך או במערה יוגיסטית. אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים.
במאה ה-18 היו מנדים אותי לו הודיתי בזה. הנימוסים הטובים לא התירו. המלך היה עושה את צרכיו בנוכחות השרים, אבל בדידות הייתה כנראה עניין עוד יותר אינטימי או מוכחש או לא קיים. עד כמה לתת פֶּה לבדידות? האם זאת תוצאה של חולשת אופי או של פינוק עצמי? כיוון שמוצאִי מבחינת הזמנים בארץ ישראל העובדת, ודאי שהיו אז נושאים חשובים מזה אלף מונים. מדוע החינוך העצמי לְאור המציאות הזאת לא נשא פרי? ואולי קיים זרם גדול של אנשים שאני משתייכת אליו, שחשים כך ועדיין נושאים עליהם את חותם המאה ה-18, הציונות, הקמת המדינה, המלחמות שעבר הציבור ובעיקר אלה שלקחו בהן חלק, נמנע מהם לבקֵע את הפרי הזה. אולי בגלל שהייתה אז הזדהות מוחלטת בין חוג מסוים של התושבים למדינה. אני מתקרבת באוטובוס ורואה ממרחק את שני הדגלים המתנופפים על מגדל המים – הדגל האדום והדגל הכחול-לבן – ליבי הולם מהתרגשות. אם אטלנטיס שקעה מבלי שמצאו לה שריד, כך שקעה גם יבשת הציונות של ילדותי. לקחנו חלק בעולם שהיום הוא בלתי ניתן לתיאור. ההזדהות עם המדינה הייתה רבה כל כך עד שהחוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין. כששמעתי ברדיו את ההודעה על מציאת נפט בחֶלֶץ פרצתי בבכי מתוך התרגשות גדולה, הנה נגאלנו, המדינה ואני.
ובאמת, קשה היה לי להפריד בין שתינו. בטקסי החגים, בשירים, חלקם רוסיים, ששרנו בכיסופים, כאילו קראנו לגאולה, כשאספנו כלניות בגלבוע או בוואדי כדי לקלוע בהן את השלטים, הייתה חדווה גדולה מציפה אותי. חדוות ההתחדשות של התרבות. הטבע היה חלק ממה שהמדינה החדשה מציעה לך. ולמרות ששרנו “נלבישך שלמת בטון ומלט”, לא העלינו בדעתנו ששטחי הבר הרבים והיפים יכוסו בשיכונים או במגדלים עשויים באמת בטון ומלט. אף שמתחת לכל זה הלכה ילדה, עם מכנסיים מחוברים בכפתורים לחולצה, ילדה שחייה הפרטיים לא היו משמחים, וניסתה, יחד עם השאר, לעלוז במפעל הציוני.
הנקודה שגרתי בה הייתה לגבי מרכז העולם. לא הכרתי איש שיצא מן הארץ, פרט אולי לתת-שר החקלאות שגר בקיבוץ. כל מה שהיה חשוב לגבַּי לא התרחש בירושלים, בתל אביב, בפריז או בניו יורק, אלא ליד בית הקירור או בַּכרם בלילה. האנשים החשובים היו כמובן קובעי הדעה. עשיתי ככל יכולתי להימלט מלשונם הרעה. כשם שהיום אנחנו מנסים להימלט משלטון שלא מתאים לנו או מוועדות שאין לאל ידינו להפריך את מסקנותיהן. לא חשתי אי-צדק או ביקורת על המהלכים החברתיים הללו, אלא הזדהות מלאה, כי הרי צריך מישהו שישפוט. חלק מן המתחולל היה בחסותן של אסיפות הקיבוץ. היותי “עירונית” שלא נולדה במקום הוליך את האסיפה לשלול ממני את הזכות לתעודת בגרות, והואיל ולא זרם בעורקי דם קיבוצי אמיתי, הפנמתי את זה. הכללים נראו לי כאילו נקבעו מאז ומעולם. הם נעשו מבחינתי למען טוהר האידאות. בתקופת בחירות היו שולחים אותנו במשאית לעודד את הבוחרים לתמוך במפלגת השלטון. אנחנו הבנות כרכנו לראשינו מטפחות שלא יחדור לשערנו האוויר המורעל של תל אביב. בימים הרגילים היו מסיעים אותנו מדי בוקר לעין חרוד, לבית הספר המשותף, ארוחת צהריים היינו אוכלים בחדר האוכל שבמרכזו היה תלוי מסך להפריד בין אוכלי הקיבוץ המאוחד לאיחוד.
היינו כל כך מזוהים עם המפלגה שהשתייכנו אליה, עד שבעוברנו ליד קיבוץ מרחביה, שהיה שייך לשומר הצעיר, חובה הייתה עלינו לשיר במלוא קולנו, “יחי הנוער העובד”. באותם בקרים היינו נוסעים בטנדר החלב לבית הספר, אני איחרתי לקום דרך קבע והייתי מחמיצה את ההסעה. אז נאלצתי ללכת לבדי דרך השדות, עוברת בין קני השיבולים הגבוהות, כמו בקולחוז הרוסי שבסרטים, או הערוגות הגדולות של נבטי כותנה או סלק בהמות בחורף. ממולי נשקפו הרי גלעד הכחולים, מימיני הרי הגלבוע, שפעמים רבות היו צרובים מן השריפות שהתחוללו בהם, על פי הקללה התנ”כית הידועה, “אל טל ואל מטר עליכם”. ובלכתי שם השמים היו נמוכים ותחובים בהידוק כמו החולצה למכנסיים. באמצע הדרך חציתי את היישוב הנטוש קוּמי, שבבתיו החצי-הרוסים שכנו תנשמות או דיות שהיו מתעוררות בחיבוט כנפיים בעוברי. לא חשתי אז אי נחת, האידיאולוגיה הציונית כיסתה עליה. הרגשתי כאילו העולם כולו שלי.
נכון שהייתה במרכז נקודה חלולה. למעשה היינו חברה רליגיוזית שלא הייתה מודעת להווייתה הדתית, והניחה שזו תפיסה רציונלית לחלוטין. יכולתי לראות את זה בדיעבד בהמנון של החטיבה: “אנחנו נוער האיחוד,/ כולם ביחד וגם לחוד/ אנחנו באנו הנה לעצרת/ השד יודע בשביל מה,/ כי לא הייתה לנו ברירה אחרת,/ אלא זאת בשביל סיסמה.” בערך.
סביב הנקודה הזאת נעו חיים בנויים כמעט בשלמות. על הלוח בערב שבת היה כתוב ציטוט מן התנ”ך או מארון הספרים היהודי. התנ”ך שנלמד בקפידה ובהתלהבות בבית הספר, שולב להפליא בנוף המקומי – הגלבוע ממול, הרי שם נפל שאול על חרבו; חומת בית שאן השכנה, שם קועקע ראשו; והשמש שעמדה דום בגבעון. דמיינתי, אף כי זה לא היה מדויק, שהיא חנתה בגדעונה, שם גרו עולים חדשים, בעיקר מתימן. אז דיברנו על טהרת העברית ויכולת לזהות עירונים על פי מה שחשבנו עילוגי השפה שלהם, שעוררו גיחוך רב בקרב הילדים. אפילו היות היישוב מוקף כפרים ערביים שננטשו לא אובחנה כבעיה. על המדרכות סובב לעיתים “הערבי הטוב”, אמין, שהיה בא לאסוף נעליים או בגדים ישנים. כאילו לא היה שייך לבעיה הערבית. במקום שררה אווירה אינטימית לכאורה ושום רוח מן הרוחות שנכבשו אז בבקבוק – דבר מכל זה לא פרץ החוצה. העולם היה שלם, המדינה הייתה קרובה לי כמעט כמו ללואי ה-14. ובאמת חוויתי אז את הצבא, את פעולות התגמול, את צער האנשים שנפלו, כאילו הם בני משפחתי. ולמעשה זיהיתי אותם עם אבי, שמת לבוֹשתי ממחלה ולא על מזבח המולדת.
נכון, הציונות של ילדותי היה בה כל הטוב שרנסנס יכול להציע. אבל אותם רגשות שהועלו קורבן על מזבח הציונות והסוציאליזם, גרמו למשתתפים לחוש בדידות רבה מבלי שתהיה להם אפילו שפה לזהות אותה. החרדה שרחשה מתחת מקורה היה בזוועת השואה, בבעיה היהודית בכללה ובחלום הצבעוני שהוריש לנו הרצל, האם אין זה חלום רפאים? כל זה הוּמר במאניה משיחית. אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר רבי נחמן. האם יש דבר שלם יותר מן המודחק?
אניי שמה זכוכית מגדלת על המלה בדידות, מה אני רואה? אני ביער וחיות רעות קרבות ואף אחד לא בא להציל אותי; או שאני עומדת לבחינה שהיא למעלה מרמתי ואיש לא לוחש לי; או שהקיום הוא מין בחינה כזאת ואני חשה שאני לא מתאימה. אבל למה? האם המונח בדידות באמת מתכוון להורות על חוסר התאמה לחברות, להתחתנות, להורות? ומי יכול להשתתף איתי בי?