ברזלים דוד הירשפלד מס עמודים: 198 שנת הוצאה: 2019 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 46
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

מביני דבר אומרים ש”יש שני מקומות גרועים באמת לפני הכלא: מעצר ימים באבו כביר, ומגרש הרוסים בירושלים”. אסף, ילד טוב ירושלים, מוצא את עצמו במעצר ימים של אבו כביר.

“תא אחד קטן וארבעה אנשים חדשים משתנים ולך אפשרות אחת – להיות אתה או להמציא מסכה. במקום שבו כולם חפים מפשע ההגדרה של אמת ומהי מקבלת תפנית חדשה לגמרי.”

ברזלים, רומן הביכורים המרתק והמסעיר של דוד הירשפלד, מתאר בעין חדה, באוזן קשובה לדיאלוגים ובנפש שעולה על גדותיה מפחד, בלבול, אימה ופליאה ובעיקר בכשרון טבעי של מספר סיפורים מלידה – דברים שהיו באמת.

דוד הירשפלד נולד בירושלים בשנת 1986 וחי היום בתל אביב. למד צילום במוסררה ועוסק כל חייו הבוגרים בתחום המסעדנות. החל לכתוב כחלק מתהליך חניכות בלימודי מדיטציה. “ברזלים” הוא ספרו הראשון.

בסרטים אומרים שיש יומיים בכלא. היום שאתה נכנס והיום שאתה יוצא. במקרה של מעצר ימים יש הרבה יותר. יש היום הראשון שאתה מתעורר. יש היום הראשון בבידוד. יש  היום הראשון בצינוק בית המשפט. ויש עוד הרבה ימים ראשונים בכל ימות השבוע. לפעמים אפילו יש יום ראשון פעמיים ביום רביעי.

אבל זה לא סרט. אלה החיים שלי. זה הסיפור שלי. ואני אנסה לספר אותו מההתחלה, פחות או יותר.

*

אחת עשרה ועשרה בבוקר. עוד חמש דקות זה קורה והכל יתחיל. הכל למעשה כבר התחיל לפני שלושה ימים, אבל באופן מפוזר, על רצף של חודשים.

זה באמת התחיל בלילה שהוא חזר לארץ. הוא נתן עוד טעימה קטנה, ואז עוד. ועוד. ואפילו הציע שיהיה עוד. אחרי שלושה ימים, בדירתי ביפו, הוא חזר. בא לגבות את מה שמגיע לו ולתת לי את מה ששלי.

כך נשתל בי הרעיון. הוא גלגל אותו טיפה באוויר החדר לפני שהכניס את האצבע לאדמה וזרע את הזרע. הוא זרק עוד כמה מילים, כדי להשקות את כל הסיפור הזה, שהלך וגדל.

ועכשיו, כבר שבועיים אחרי, השתיל מבצבץ ומבקש לשתות קצת.

שוב מפגש לילי. שוב מעלים מחשבות וזורקים רעיונות.

והפעם? רק הפעם! נגיעה בעשייה. הוזמן, תוכנן, נתלה, נבדק, נשאל, תוחקר.

אחרי שבועיים השתיל חשף ניצן וגילה צמא.

ועוד מפגש לילי ושוב עולה המחשבה. ושוב  מתנגנת המנגינה.

ביולי 2011 נעצרתי. רצף של אירועים שהחל ברעיון שצץ כמה חודשים לפני כן הביא לאחד השינויים הגדולים בחיי.

הכל התחיל בלילה אחד שבו חבר עצר לבקר אותי בעבודה, בדרכו מהשדה אל הבית שלו. הוא נתן לי לעשן משלו, אני בתמורה נתתי לו לעשן משלי, ואז הוא הציע כבדרך אגב חיים שיש בהם עוד מהדבר הנחשק שלו. הוא הניח בידי כדורים שחורים וטעימים, אמר שזאת “מתנה”, וציין שאם יקבל תמורה זאת תהיה הפתעה מבחינתו.

באותם ימים בישראל, תרבות העישון היתה עדיין דבר אסור בהחלט, אבל אנשים הסתכלו על זה בעין קצת פחות עקומה. למעט המשטרה וכמה משפחות עתיקות, עישון קנאביס היה דבר שאנשים עושים. לא סוף העולם, ובכל זאת לא עניין שמקובל בתוך בר או מועדון. אפילו המעשנים בים עשו את זה בסתר ככל האפשר.

לא נתעכב כרגע על ההבדלים בין גראס לחשיש ובין חשיש לצ’אראס. מי  שיודע יודע ומי שלא, צריך לדעת רק דבר אחד: ישראל 2010 סובלת מיובש רציני בחומרים איכותיים. הסמים בישראל יקרים ונדירים. החשיש בישראל הוא מלוכלך ונוראי, ולאלה שאוהבים למשוך עשן יש רק את הגראס היקר, והוא גם נדיר למדי.

צ’אראס הוא האח היוקרתי של החשיש והבן המבורך של הגראס, הוא הילד שהלך לקורס טיס ובמקביל למד רפואה ומשפטים. בישראל של אותם הימים כמעט שלא היה אפשר להיתקל בו, אבל בהודו, לעומת זאת, הוא התקבל בברכה בכל בית.

אחרי כמה ימים כבר היה רצון לעוד. הצורך עלה. החזירות גאתה. השתלטה. החבר שוב ביקר אצלי בעבודה, והפעם רק רצה לשוחח. הוא הציע שאולי נמצא ביחד את הדרך להביא אלינו את המתוק-מתוק הזה, השחור העמוק הזה.

את השאכטה הראשונה שלי לקחתי בסיני בגיל 12. כמו ירושלמי טוב התחלתי הכל מוקדם מדי. זה היה עם חברי הטוב ביותר באותה תקופה. הרגשנו מבוגרים כשגנבנו סיגריות מגולגלות מאמא שלו. לא באמת ידענו אז שמה שעישנו היה גראס. רק בגיל 13 המתקדם, כשהתחלתי לטעום סיגריות “רגילות” עם יוליה מהכיתה, התחלתי להבין שמה שעישנתי בסיני היה כנראה שונה.

הייתי ילד שמנמן ונער שמן. אני מניח שהייתי פופולרי למרות הכל, אבל פשוט לא הבנתי את זה. בתיכון לאמנויות יש לך זהות ראשונית. המגמה שלך. איפה באת ואם אתה בן או בת – פרטים שוליים. עכשיו אתה מזוהה כאמן לפני הכל. אבל מעבר לזה לא באמת הבנתי את עצמי. השאלה הגדולה של “מה אני” הדהדה בקול, וביחד איתה הניסיון להיכנס לחברה יותר ויותר. לתפוס מקום דומיננטי מבחינתי. גראס היה המכנה המשותף הראשון והקל ביותר שהכרתי. בשילוב קדוש כמעט עם השקט שהוא נתן לי והיכולת החדשה להתרכז במשהו אחד, ובעיקר להיכנס עמוק למחשבה, גראס הפך לידידי הנאמן ביותר.

את המשך שנותיי עשיתי כברמן שמפחד מבני אדם. מחוץ לבר הייתי ידוע כאסף הגדול, האיש שהולך למסיבות ומנהל את הברים, ההוא שתמיד מעשן ותמיד יש לו משהו טוב לעשן. גראס הפך להיות הדבר הזה שעוזר לי לדבר עם בנות, שעוזר לי לא לפחד מעצמי. אם עישנתי מאחורי הבר, ההצלחה היתה מיידית וכפולה. השילוב של הבמה המשכרת והעשן בריאותיי הפך אותי לכמעט בלתי מנוצח. הפלירטוט הפך להתמכרות והעזרים לחובה. מערכת היחסים הראשונה שלי הייתה מבוססת כולה על עשן. למעשה הכרנו תוך כדי עישון. את הנשיקה הראשונה ואת אובדן הבתולים שלי זקפתי רק לדרכי הסאטלה. הביטחון שהדבר הזה יצר בי גרם לי לחשוב שאני באמת יכול להמשיך להתנהל בעולם. בעיקר מפני שכך אני יכול לא להתמודד איתי, וקצת לכבות את העצמי שלי שמדבר אליי ומציק.

יש נקודה כזאת, כשאתה מודע למחשבה שלך; זה קורה לפעמים בבהייה בנקודה כלשהי לזמן ממושך. מקום שאתה יכול לנהל שיחה עם עצמך, רואה את המחשבות זזות ונכנס לתוכן. כזה היה לי ממד הסאטלה, ושם היה מקום מבטחי בעולם.

אני חושב שזה דבר שחשוב להבין על ההתבגרות שלנו. אני יכול לדבר רק בשמי, אבל בטוח שאחרים יזהו את עצמם בי. תרבות הצריכה שאנחנו חשופים אליה והמדיה שאנחנו משתמשים בה בכזאת קנאות כבר בגילים מוקדמים, דוחפים אותנו לביסוס העצמי ומאלצים אותנו למעשה להמציא את עצמנו במהירות. לי לא היו המותרות של לחכות עם ההגדרה שלי. לא היה לי מקום שאומר: זה בסדר אם תתפתח לאט יותר מאחרים. גדלתי בתור “הבן של”, עוד אחד מהילדים האלה שלומדים בבית ספר פרטי לאמנות, שהוריהם משכילים ואולי קצת מפורסמים ומשפיעים לכאורה על העולם.

כמי שמוריו ניסו לכפות עליו את זהותו, הייתי חייב למצוא דרכים חדשות בכל פעם ולהוכיח שאני שונה ממה שהוריי מסמלים (שוב – לכאורה). החל מבריחה מהלימודים וכלה בוויכוחים עם מורים ומנהלים. הייתי הילד הזה שלומד לדבר ולומד לבסס את הטענות שלו, רק בשביל להוכיח שהוא לא רק “הבן של”. שהוא אדם בפני עצמו. אני כותב את השורות האלה ומגחך. שני הוריי עסקו מאז ומתמיד, ועודם עוסקים, בכתיבה.

לכן גראס היה הפיתרון המושלם עבורי. הוא נתן לי כלים של שקט. וגם נתן לי סממן חדש. הוא לא היה מזוהה עם הבית. הוא נתן לי להרגיש “קשוח” יותר מההגדרה הבסיסית של אשכנזי שמאלני חילוני. העיסוק בעולם השאכטות והכניסה המהירה לעולם הברים והמסיבות לקחו אותי לדרך שבה קיוויתי להפסיק להיות הבן של הוריי. לא מתוך  בריחה או חוסר אהבה. רק ממקום של חירות ועצמאות.

 

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
שומדבר לא ישתווה
אלעד זרט
₪64 ₪46
ספרים הרבה
יחיל צבן
₪88 ₪46
עד ארגיעה
רונית מטלון
₪88 ₪46
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT