מַפָּה
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ חַיַּי
קֵן פָּרוּם, תּוֹכוֹ מְפַעְפֵּעַ בְּכִי
עֵצִים עֲקוּרִים, יְלֵל יְלָדִים, אֶנְקַת
חַיָּל. גּוֹזָל נוֹשֵׁר, חִרְחוּר דּוֹלְפִינִים תְּלוּשֵׁי
חוֹף. אִי-הַצֶּדֶק מוֹשֵׁךְ בִּשְׂעָרִי.
לֹא עָצַרְתִּי. הָאִם לִחְיוֹת
מַשְׁמָעוֹ לְהִתְאָרֵחַ קֶבַע בְּחִנְגַּת הָעַוְלָה?
אַל תַּגִּידוּ קוּמִי רַפְּאִי
וַהֲרֵי יָדִי קָצְרָה. גַּם אִם תִּשָּׁלַח
תִּגַּע בַּבֹּהוּ, אַיָלָה נוֹקֶדֶת
מִי יַבְחִין בֵּין חַיִּים וָדַעַת, כְּשֶׁהַמָּוֶת
נוֹגֵס בְּדֻגְמַת הָעוֹלָם.
נורית זרחי היא סופרת ומשוררת,כלת פרס ישראל בתחום הספרות והשירה לשנת ה’תשפ”א (2021). זרחי נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, וכן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג. זרחי היא אמא לשתיים וסבתא.
״כשהמוות נוגס בדוגמת העולם״, אלי הירש, מוסף תרבות וספרות, ידיעות אחרונות
מַפָּה
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ חַיַּי
קֵן פָּרוּם, תּוֹכוֹ מְפַעְפֵּעַ בְּכִי
עֵצִים עֲקוּרִים, יְלֵל יְלָדִים, אֶנְקַת
חַיָּל. גּוֹזָל נוֹשֵׁר, חִרְחוּר דּוֹלְפִינִים תְּלוּשֵׁי
חוֹף. אִי-הַצֶּדֶק מוֹשֵׁךְ בִּשְׂעָרִי.
לֹא עָצַרְתִּי. הָאִם לִחְיוֹת
מַשְׁמָעוֹ לְהִתְאָרֵחַ קֶבַע בְּחִנְגַּת הָעַוְלָה?
אַל תַּגִּידוּ קוּמִי רַפְּאִי
וַהֲרֵי יָדִי קָצְרָה. גַּם אִם תִּשָּׁלַח
תִּגַּע בַּבֹּהוּ, אַיָלָה נוֹקֶדֶת
מִי יַבְחִין בֵּין חַיִּים וָדַעַת, כְּשֶׁהַמָּוֶת
נוֹגֵס בְּדֻגְמַת הָעוֹלָם.
פָאדוֹ[1]
כַּף יָד טוֹרֶפֶת בָּעוֹלָם
נוֹשֶׁכֶת עַד זוֹב
יוֹרֶקֶת גַּל, זוֹרַעַת
אֲנָשִׁים בָּרוּחַ
תַּשְׁחִיל לְבָבוֹת כְּאֶבֶן לָאֶצְבַּע.
חוֹנֶקֶת מִשְׁפָּט
תִּרְדֹּף אַחַר מַלְאָךְ דּוֹלֵק
עַד אֵין נְשִׁימָה.
וְאֵיךְ אֵחָבֵא תַּחַת קוֹלִי
וְצִלָּהּ עָלַי?
[1] שיר תוגה פורטוגזי.
ג’וּנְגֶּל
בַּלַּיְלָה עָלוּ הַפִּילִים, לֹא
פָּחוֹת כּוֹזְבִים מֵרַעְיוֹן. אֶת הָרוֹכְבִים
עַל גַּבָּם לֹא הִכַּרְתִּי. לְרֶגַע זִהִיתִי,
אֵלֶּה נִשְׁמוֹת הַסּוֹבְבִים בִּשְׂדוֹת פֶּרֶא
וּשְׁאַר נִכְחָדִים. וְהַכֹּל שׁוֹתְקִים: חַיּוֹת
וְרוֹכְבֵיהֶן, כְּפִי שֶׁנִּטְבַּע בְּמוֹחִי. רֶגַע וְקֻפְּלוּ
בְּאֵלֶם אֶל אִי-הֱיוֹת. וְרַק זֵכֶר
קוֹל צַעֲדָם.
גֵּב
כָּל הַנְּפָשׁוֹת הוֹלְכוֹת אֶל הַמַּיִם
כְּעֵדֶר אַיָּלוֹת צְמֵאוֹת, וְאִם יָבְשׁוּ
מִי יַכֶּה בַּסֶּלַע
אֲנִי, מַכְרִיז הַמָּוֶת הַגָּדוֹל.
לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת. אֲפִלּוּ תַּרְבִּיץ אֶלֶף
אֲנִי דְּלוּקָה עַל הַחַיִּים.
וְגַם אִם שָׁמַיִם יַעַמְדוּ דֹּם וּפִרְחֵי מרְפֶּסֶת
יַפְנוּ גַּבָּם וְאַתָּה הַמּוֹשֵׁף נוֹשֵׁף,
תְּהַלֵךְּ, שְׁלוּב זְרוֹעַ עִם הַדִּין, לֹא
אַהֲבָתִי.