הו־מאמה / תמי בצלאלי (2023) אפיק - ספרות ישראלית
ה-מאמה תמי בצלאלי מס עמודים: 275 שנת הוצאה: 2023 עיצוב עטיפה: תמר בר-דיין
מחיר: 96 ₪78
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

אף אחד ממכריה של שרה כ' לא יודע שהיא מאיירת מופלאה של ספרי ילדים, שחותמת על איוריה בשם הבדוי "אימאן", כשם חברתה האובדת של דודתה מעיראק.
מאז מות דודתה, שאימצה אותה עם לידתה וגידלה אותה כגאונה, היא חיה לבדה, בשגרה שקטה, בדירת המרתף שירשה ממנה, ומנהלת סניף של הספרייה העירונית בירושלים.

נראה שחייה מספקים אותה: העבודה בספרייה ביום, האיורים בלילה, והבדידות שטבעית לה מאז ומתמיד. כשבאחד הימים היא מחליטה לכתוב ספר ילדים בעצמה, היא לא משערת לְמָה באמת היא מקווה ומה היא עתידה להבין על אימאן האמיתית, על דודתה ועל עצמה.

"הו-מאמה" הוא סיפור חכם, עדין ומלא קסם על יחסים, שמתנהל בתוך השורות וביניהן, בין עצב לשמחה, עד לסופו כובש-הלב.

תמי בצלאלי היא מאיירת וסופרת ישראלית. ספרה הראשון “תישארי”‘ יצא ב2016 בהוצאת כנרת זמורה ביתן, “הו־מאמה” הוא ספרה השני.

1

שרה היא אחת שדברים קורים לה בוזמנית. הבוזמניות היא עניין גדול בחייה. בוזמניות אצלה היא מצב שדברים מהופכים זה לזה קורים בו בעת ובעונה אחת, ובדרך כלל הם קורים לה בהפתעה.

היא מגיעה לכתובת שמוכרת לה היטב — ובוזמנית הולכת לאיבוד.

היא נכנסת למיטה וישנה שינה עמוקה — ובוזמנית היא בשולחן העבודה שלה, עובדת עד לפנות בוקר.

בוזמנית היא קמה ונשארת. בוזמנית הולכת לאטה ורצה.

ברור שהיא יודעת שהכול קורה לה בראש, אבל אצלה הבוזמניות קיימת לגמרי והיא מציאות. הבוזמניות מאלצת אותה ממש לחיות פעמיים, וזה מתיש.

ואין מה לעשות עם זה.

והבוזמניות הזאת, שהלכה והתחזקה אצלה עם השנים, התחילה עוד בילדותה.

כילדה, כל ציור נפלא שציירה היה בוזמנית לא יותר מדף מלוכלך מלא טעויות.

כסטודנטית מצטיינת, כשעלתה לבמה לקבל את התעודה, היא ניסתה בכל כוחה לא למעוד במדרגות, כי בוזמנית היא נכשלה בלימודים וסולקה מהאוניברסיטה.

ובענייני כישלון, אצל שרה אף פעם לא היו פשרות. בתגובה לכישלונות היא היתה חייבת להיכנס למיטה לכמה ימים כדי להתאושש. ולכן כל חייה השתדלה בכל כוחה להימנע מהם.

 

את ערב הטקס שבו קיבלה תעודת הצטיינות בלימודי התואר הראשון שלה בתולדות האומנות היא לא תשכח לעולם. מרגע שהוריה הודיעו לדודתה פלורה שיגיעו לטקס, הסתחרר ראשה בתרחישים סותרים: היא ראתה אותם מריעים לה ורוקדים מסביבה, ובוזמנית שוכבים כזוג מומיות חבושות בגזה מזוהמת בקבר משותף. בראשה שיחקו שמחה ודחייה ורחמים ולעג ואימה ותקווה ועוד תחושות שלא בדיוק הכירה. הפעם האחרונה שראתה אותם היתה בגיל ארבע, ומאז התעלמו בעקביות מניסיונותיה של פלורה, שלא נואשה מלהזמין אותם לאירועים משמעותיים בחיי בתם. ואילו הפעם הודיעו: הם באים.

בערב האירוע חיפשה אותם שרה בקהל, וכשכבו האורות והחלה המצגת על המסך הגדול, חשבה: הם מאחרים. ואז חשבה שבאו והתיישבו בשקט במושבים בקצה האולם. היא זיהתה אותם מיד בין מאות האנשים בקהל, ובוזמנית ידעה שאין לה מושג איך הם נראים. הם היו שם באולם כל הערב, ולא היו. וכשקראו לבסוף בשמה והיא עלתה לבמה לקול תשואות הקהל, נחבאת מאחורי גבם של מצטיינים אחרים, שמעה בבירור ברעש הכללי את מחיאות הכפיים של אמה, ושמעה גם דממה. לבסוף הצליחה למקד את מבטה בשורה הרביעית, וחייכה. שם, בצד שמאל קרוב לאמצע, עמדה דודתה פלורה לצד שני מושבים ריקים, מחאה כפיים בכל מאודה והזילה דמעות גאווה.

כשחשבה על זה אחר כך, הבינה שרה שללא ספק זאת היתה הבוזמניות הגדולה בחייה, משום שבו־ברגע שהוריה היו באמפיתיאטרון של הר הצופים בירושלים, למעשה הם גם היו מתים לגמרי. כי בדרכם לירושלים, כך התברר יומיים אחר כך, באחד הסיבובים בכביש הערבה, התהפכה המכונית שלהם והידרדרה לתהום. זה קרה בדיוק במהירות שבה זה סופר, וגם אילו רצתה לדעת עוד על התאונה, לא היה מי שיספר לה. חוץ מתמונה מטושטשת בעיתון והשערה לקונית בגוף הידיעה בדבר ״טעות אנוש של הנהג״, לא היה לה דבר. וזה היה למזלה, כי האפשרות הזאת עזרה לה להרפות ממחשבה מחרידה, שבגלל שראתה אותם מתים עוד לפני שמתו באמת, אולי הם מתו בגללה.

ומאז היא חשבה הרבה על איך אפשר להיות נוכחים ומתים בוזמנית.

ואם כבר מדברים: היה גם הילד, שבנוגע אליו התקיימה אצלה הבוזמניות הגרועה מכולן, זו שפולשת לתוך העתיד. שרה פשוט ידעה שברגע שייוולד לה ילד, היא תבכה בהלוויה שלו. ובכל פעם שהתגעגעה לילד משלה, היא לבשה שחורים, הרכיבה משקפיים כהים והתנהלה לאט אחרי ארון קטן. וזה היה הקשה מכול, כי אמנם היא ידעה שדברים שטרם קרו עודם ניתנים לשליטה, ובכל זאת היה המראה נורא כל כך, עד שהיתה עוצמת את עיניה בכאב ויודעת, באופן מוחלט וחד־משמעי, שלעולם, לעולם לא יהיה לה ילד.

גם בגלל הבוזמניות, וגם כי עברה מזמן את הגיל שנשים יולדות בו ילדים.

*

רוב הזמן היתה שרה שוכחת איך היא נראית באמת. היא צעדה ברחוב כאילו היא אישה בשם אימאן. בתור אימאן, היא היתה בגובה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, ובראשה התנגן השיר השבועי שלה, שיר נודניק שזמזמה שוב ושוב בלי קול אבל בסלחנות רבה, כי בזכותו לא שמעה בכלל את רגלה השמאלית הנגררת. פניה קרנו, והגוון הכחול־חיוור או הכתום־מעושן של חולצתה התרפק באופן מושלם על גווה המחוטב של אימאן.

בבקרים החיים היו בהירים וחייכו אליה בחיבה גדולה, והיא, בפה מלא, חייכה אליהם בחזרה. בבקרים היא הלכה ברחוב כמו אחת שנשים מתקנאות בה, כמו הנשים בתמונות של חנות האונליין האהובה עליה, בקלילות שגורה, כאילו נולדה לתוך הבגדים שהיא עוטה עכשיו — אבל רק עד לרגע שחלפה על פני חלון ראווה. שם היתה עוצרת. כי הזגוגית ידעה להראות לא רק את מה שמאחוריה, אלא גם את מי שניצבה מולה, ועשתה זאת בדייקנות של מראה. וברגע הזה המציאות תמיד חבטה בה בכוח — בהפתעה — והיא תמיד התאכזבה.

בצעירותה היה מפגש כזה עם דמותה גורם לה לזקוף את הראש ולשלוח קדימה את הסנטר (פלורה כינתה את התנועה הזאת ״רַאס בִּין דַפְקָא״, ואת שרה זה אף פעם לא הצחיק), וברגעים כאלה היתה מחליטה שלא מעניין אותה כלום וממשיכה ללכת, בצעדים נחושים, קדימה, בדיוק כמו אימאן, גם אם היתה כל כך בהלם, עד ששכחה לגמרי לאן מועדות פניה. אבל כיום, כשהיא רואה את בבואתה בחלונות ראווה, היא אפילו לא מחניקה אנחה. כבר קרוב לחמישים שנה שהיא חיה, אז ברור שהיא מתרגלת.

 

דודתה פלורה, שגידלה אותה כמעט מיום שנולדה, ותמיד שפכה באוזניה את שעל לבה בלי להיזהר, אמרה לה לא פעם, ״מזל שאלוהים עשה אותך כזאת גָאונה ושם ברכה על השכל שלך, ועל הידיים, שאת רק פותחת את הספר הזה של הציורים שלך ושוכחים לך תוך רגע את הצורה שלך.״ ופלורה תמיד אמרה ״גאונה״ ב־ג’ קמוצה, שהדגישה בעיני שרה כמה מיוחד התואר הזה. ״כשאימא שלך ראתה אותך בפעם הראשונה,״ היתה פלורה מרחיבה ברוב נדיבות, ״היא רצתה להשאיר אותך בבית החולים. בחיי, מילה של פלורה.״ ופלורה היתה נשבעת בטפיחה על החזה. ״אימא שלך אכלה אותה שתי פעמים,״ היא היתה אומרת וזוקרת אצבע אחת ואחר כך אצבע שנייה, ״גם לא יצאת בן וגם נולדת עקומה. אח… אני לא אשכח את זה בחיים.״ והיא היתה מספרת שוב ושוב: ״איך שיצאת מהבטן, היו צריכים למתוח אותך שנה וחצי על קרש בשביל ליישר לך את הגב ולסובב לך חזרה את הרגל. אלוהים יודע איך שאת סבלת.״ והיא היתה מנידה בראשה מצד לצד ושולחת יד למחות את עיניה, כי תמיד בקטע הזה היתה דומעת. ״תינוקות אחרים היו צורחים מהבוקר עד הלילה, אבל את? את רק חייכת וחייכת. היית תינוקת שקשורה לקרש ומחייכת. כבר אז היה לך שכל של גאונה. ידעת שאם לא תהיי ילדה טובה יזרקו אותך לזבל, אותך ואת הקרש שלך. אבל מי יעשה את זה לתינוקת שכל הזמן מחייכת כאילו כל העולם בידיים שלה? היית מנפנפת רגל אחת כל היום וצוחקת ומקשקשת. כבר מהקרש העולם היה בידיים שלך, ואיזה ידיים,״ ופלורה היתה עוצרת לנשום, ״גם בלי לדבר ידעת איך לעשות שכו־לם יאהבו אותך.״ והיתה מסכמת: ״יש דבר יותר טוב מזה בשביל אישה?״

*

אישה זאת אחת שמסודרת יפה־יפה מסביב לפות שלה, ככה שרה חשבה תמיד. מגיל צעיר היא שמחה בינה לבינה שלפחות המילה ״פות״ היא בלשון נקבה, בשונה מ״שד״ או מ״רחם״. הפות־בלשון־נקבה היא המקום שבו נפגשים כל חלקיו של הגוף ושממנו הכול הולך ואליו הכול בא. כשאישה עומדת, נקודת המפגש הזאת פונה תמיד כלפי מטה, לרצפה, אבל לְעולם נשאבת כלפי מעלה, בכיוון הלב. והיא חבויה לגמרי, מוצנעת היטב בין שתי ירכיים שמגיעות אליה מהצדדים ובטן שמגיעה מלמעלה. והכול בתלת־ממד. וזאת הסיבה שהפות היא מקום שכולו עומק.

מאז ומעולם חשבה שרה שהגוף אינו אלא שלושה מחוזות שמגיעים משלושה כיוונים שונים ומסתדרים באופן מדויק מסביב לפות, והפות־בלשון־נקבה־שהיא־כולה־עומק אוספת ומקבצת ומהדקת אותם יחד, ולאסופה המאוגדת הזאת קוראים ״אישה״.

מכיוון ששרה היתה אישה נמוכת קומה, המרחק בין הפות שלה לבין הלב היה קצר במיוחד, וזה עשה אותם כמעט מחוברים. וכשהבינה את זה, לא רק גופה הפך נהיר לה יותר, אלא עוד כמה דברים בחייה.

בלילות היא היתה לופתת בין ירכיה את הכרית המוארכת שרכשה מזמן על פי תמונה באינטרנט. היא היתה כורכת סביבה את רגליה, מניחה עליה את לחְייה ומחבקת אותה בזרועותיה. הכרית התאימה לה באופן מושלם, וזה היה מזל גדול, כי אף פעם אי אפשר לדעת אם קנייה על פי תצלום תוכיח את עצמה במציאות. אבל הכרית שהגיעה בדואר היתה מדויקת, והיא שינתה לשרה את החיים. היא היתה רכה בדיוק במידה וקשה בדיוק במידה, ומהתפתלויות אין־סופיות במיטתה, שאף שהיתה רחבה מאוד שרה מעולם לא הצליחה למצוא בה מקום נוח, היא עברה בבת אחת לשינה שלווה בעודה מחבקת גוף ארוך, שהיה ארוך ממנה רק בקצת, ורך בדיוק במידה, כמו שהיתה צריכה. אז מה אם הכרית רק דומה לגוף אמיתי, היתה חושבת ונלחצת אליה לאט באפלולית של חדר השינה, גם ככה זה נפלא, כי הפות שלך צמודה לרכות שנוגעת בדיוק במקום הנכון ובדיוק בעוצמה שאת מחליטה.

כן, הכרית התאימה מאוד לפות שלה. ולפעמים, כשעלה על דעתה שזה אולי משונה לאהוב כרית כאילו היא מישהי אמיתית, היא עודדה את עצמה שכמאיירת של ספרי ילדים, היא בין כה וכה חיה את רוב חייה במחיצת דמויות שלא קיימות, ואילו הכרית הזאת לפחות קיימת. ופעם בכמה ימים היתה מחליפה לה ציפית ארוכה ולבנה, מתפיחה אותה באהבה גדולה, ואחר כך מניחה אותה מיושרת לאורך המיטה, בדיוק באמצע. ובבקרים, כשהיתה מתעוררת ומביטה בכרית שהתגבנה במהלך הלילה ונעשתה מעוקמת בערך כמוה, זה היה לה מרגיע ומנחם.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
דוקים
דן מירון
₪117 ₪80
עד ארגיעה
רונית מטלון
₪88 ₪59
האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים
ואלאס סטיבנס
₪120 ₪89
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT