קסמו האבוד של האבטיח
דומה שמקומו של האבטיח כנציגו המובהק של רפרטואר האוכל הישראלי הקיצי מובטח. האבטיח הוא המרענן הרשמי של העונה החמה, הפרי שסביבו מתגבשת הקבוצה שמסמלת את מהות הישראליות — החבר’ה. מנת חוף פופולרית, שבצירוף גבינה בולגרית מלוחה, מבטאת את הים־תיכוניות — תכונה המתייחסת לים כאל פנאי, טריטוריה ואופק תרבותי. המכתם המקובל “לרדת על אבטיח” הוא ביטוי המקפל בתוכו היטב את האופי הישראלי: ישיבה קיצית נינוחה ובטוחה, ומפגש חברתי נעדר פורמליות וגינונים.
האבטיח הוא בעל מעמד קנוני בתרבות המזון הישראלית. הוא מופיע תדיר בשירה, בסיפורת, בפזמון ובאמנות העבריים. בסיפור של ס. יזהר, “טיול חם”, מתוארת אכילת האבטיח כרגע טרנספורמטיבי, שמקל על ההתמודדות עם חומו של הנגב ועם חוויית ההליכה הקשה במדבר: “וכשנשאנו ראשינו כבר היינו רואים כיצד שוקעת השמש באופק וזה היה זהוב ואדמדם וטעון אבקת־זוהר, והיום היה מסוים, והחבורה כולה ביחד, אוכלת אבטיחים, וזה הנגב. ממש הנגב, הרי הוא, ובסך־הכל לא נורא, מה? כלל לא נורא”.1 המרחב הישראלי, הקשה והמאתגר, הופך לנסבל ואפילו ליפהפה בכוח אכילת האבטיח. דומה שתלאות המדבר שהעיקו על הגוף הופכים חלק ממנו בעת אכילת הפרי הכה ישראלי.
חדירתו של האבטיח לתוך ההוויה הישראלית ניכרת היטב בשדה האמנות. ציירים רבים הכניסו אותו כמוטיב לציוריהם — החל ברובין, עבור בגוטמן וכלה באמנים בני ימינו. ב-2009 הוקדשה לו תערוכה בבית ראובן בתל אביב, ובה שפע ייצוגים חזותיים של האבטיח, המבהירים היטב את המסע שעבר, מהיותו סמל של עבריות אצל רובין, בואכה נחום גוטמן, המציג את מוכר האבטיחים המקומי בעדשות אוריינטליסטיות למדי, ועד להפיכתו לסמל ישראלי, ובהכרח נושא מסרים פוליטיים, כבעבודותיה של סיגלית לנדאו. בעוד שאצל רובין וגוטמן האבטיח משמש כחלק מהניסיון להתערות במרחבים החדשים וכמוטיב פולקלוריסטי, הפכו עם השנים הייצוגים האמנותיים של האבטיח, וכחלק מתהליך הלאמתו, קונפליקטואליים יותר, ובהכרח פוליטיים יותר. סיגלית לנדאו מרבה להשתמש באבטיח בעבודותיה. כך למשל במיצג הווידאו הקרוי 2DeadSee האמנית מתגלה עירומה לצופים, כאשר נפרשת בפניהם מניפת אבטיחים לוליינית, המכילה חמש מאות אבטיחים ומוצבת בים המלח. מיצג זה, והדימוי של האבטיח כפרי מתוק המוצב מעל גוף מים מלוח פוֹרש, לא אחת כמטפורה של המפגש בין החיים למוות. כך או אחרת הוא מבהיר היטב כיצד האבטיח אוזרח והופך להיות חלק מהשיח החברתי־פוליטי המורכב, וכחלק מהתמורות החברתיות, שבהן מוסרות ממנו הקליפות האידאולוגיות־רומנטיות־לאומיות.
סיגלית לנדאו. צילום מתוך עבודת הוידאו DeadSee, 2005
לאבטיח יש גם צדדים אחרים, שליליים. ביציאת מצרים מתלוננים בפני משה נציגי העם הסורר על היעדרם של המזונות האהובים עליהם בארץ גושן: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים” (במדבר יא, ה). האבטיח מוזכר כאן עם פריטי מזון נוספים כסמל לנהנתנות, שיעבוד ונוחות, שהעם מבכר על פניהן של חירות ועצמאות, אשר אותה מבטיח האל לבני ישראל.
אך יותר מכול האבטיח הוא מושאם של מיתוסים משעשעים, אגדות אורבניות שחוקות ופולחנים מוזרים. וזאת, כי האבטיח צופן סוד. הוא אולי ירוק מבחוץ, אבל עסיסיותו, ארגמניותו ומתיקותו חתומים בפני הקונים. הם חייבים לנחש את צפונותיו. אין מפח נפש גדול יותר מאשר לפרוס לאורחים, לילדים או לעצמך פלח אבטיח ולגלות שליבו לבנבן, נוקשה ותפל, או שהוא קורס אל תוך הריקבון. לכן אחד לוחץ על הקליפה ומקשיב לגניחת הפרי, אחר מתופף על בטנו כדי לשמוע את הדיה המסתוריים המודיעים על פריכות ומתיקות, זה בודק באצבע אם זנבו יבש, אחר מניף אותו באוויר כדי לגלות את יחסי המסה לעומת המשקל. כולם יודעים (לכאורה) כיצד לחפש את האבטיח המושלם, אך מעטים מודים בכישלונותיהם.
האבטיח נעשה פופולרי באזורנו במהלך התקופה העות’מאנית. אז החלו פלאחים מקומיים לגדלו באדמות ביצות החמרה של השרון, שהיה קשה לגדל בהן גידולים אחרים. את האבטיח פגשו אנשי היישוב בעיקר דרך מוכרי האבטיחים הערבים, שהיו סובבים על עגלות ומכריזים על מרכולתם בערבית: “יאללה בטיח אלא סכין”. ובתרגום: “קדימה האבטיחים [המכירה רק] לפי הסכין”. זוהי שיטת מכירה שבה המוכר מבטיח לקונים לטעום מן האבטיח, שנחצה בסכין לפניהם, ולהחליט לאחר הטעימה אם לרוכשו. לאחר שנבחר מן הערמה אחד מן האבטיחים, חותך המוכר משולש קטן, שקודקודו מגיע ללב האבטיח, ומגישו ללקוחות לטעימה, כאשר להב הסכין נעוץ בקליפה והחוד האדום מופנה כלפיהם. על פי החוזה הג’נטלמני משהו והבלתי כתוב, במקרה שבו יחליט הלקוח שהאבטיח אינו לטעמו, לא יידרש לשלם עליו, והמוכר יחפש בעבורו אבטיח שיענה טוב יותר על ציפיותיו. קריאת הרוכלים הערבים תורגמה בשיבוש לעברית יום־יומית למונח המוּכר “על הסכין”, שמסמל איכות, אמינות ואחריות. אבל יותר מכול ניחן מוכר האבטיחים באיזה כוח מאגי, באיזו ידיעה נבואית “קטנה” או היכרות אינטימית עם הפרי, שמאפשרת לו לראות את נפשו הפנימית, המסתורית, את סוד הדברים.
טקס “על הסכין” כבר כמעט שאינו מתקיים כיום, שכן הוא מבטא מערך של יחסים בלתי פורמליים בין קונה למוכר, שהלכו במידה רבה לאיבוד בסבך רשתות המזון הנוכחיות. אך אפשר עדיין להתרפק על הנוסטלגיה של הטקס ולערוג לאמון ולביטחון בקנייה, כפי שמתאר “שיר השוק” מאת נעמי שמר:
איך נשפכים פלגי שיכר כאן
ונהרות משקה קולחים
אבטיחים כהׁר ההר כאן
על יד גבעות התפוחים.
השושנים יפות פי שבע
מאחורי דוכן הפרי
אבל אנחנו מול השפע
כאן יחפים כסנדלרים.
על כן שתה ואכול ושמח ביין
היום צעיר אתה מחר תזקין
כן רק היום בזול ומחרתיים
על הסכין, על הסכין.
“על הסכין” הפך בזמן הנוכחי לביטוי שמסמל טריות ולא אמון בין מוכרים וקונים. בבתי קפה אפשר לקנות קוביות אבטיח בקופסאות. לא צריך לחתוך, רק לקחת ולאכול, ובמרכולים אפשר למצוא אבטיחים חצויים, מנוילנים, שמציגים את הלב הסודי של האבטיח לראווה, ופוטרים את הקונה מלבטים, ניחוש וקסם.
מי שעמד על התפוגגות הקסם בעולם המודרני הוא הסוציולוג מקס ובר, שפעל במפנה המאות התשע־עשרה והעשרים, וביקש להבין כיצד התפיסה המודרנית מעצבת את המחשבה האנושית. בניגוד בניגוד להתפעלות וההערצה כלפי המדע, הטכנולוגיה והשפע התעשייתי, שאפפה ועדיין אופפת כיום ציבורים גדולים, הציג ובר את הבעיות והסכנות המצויות בתהליכי הרציונליזציה, הייעול והתיעוש, שנמצאים בלב השיטה המודרנית־הקפיטליסטית. המחשבה המודרנית, טען ובר, מסירה באמצעות הסברים את הקסם מחיי היום־יום וכולאת את האדם בכלוב הברזל של הרציונליות. עד למודרניות הדילמות הגדולות שהעסיקו את המין אנושי הופנו על פי רוב לאנשי דת, ולשמאנים מקומיים, שעיגנו ותיווכו את נסיבות החיים במיתוס ובאמונה. אך במשטר השכל הישר, העובדות האמפיריות, הסטטיסטיקות והתועלתיות, יש לנו פחות ופחות הזדמנויות לחוש בפליאה ובהיקסמות במפגש עם העולם. אכן, פיצחנו את סודות הגנום האנושי, בקענו את הגרעין, למדנו להנדס צמחים שיגדלו ללא מים, להדפיס סטייקים, להבין על בוריה את מערכת השמש ומעבר לה, לגלות את הכלליים הפיזיקליים והמתמטיים שחיינו מעוצבים לאורם, אך נשארנו עם פחות פליאה ויופי.
באופן דומה נעלמו כלא היו התעלומות הקטנות והחרדות הקלות, שאפיינו את יחסינו עם האבטיח, אל מול הפירות המנוילנים במרכולים והמוכנים לאכילה בבית הקפה. היום האבטיח הוא יצירת מופת של הנדסה גנטית; זנים חדשים בלי גרעינים כבשו את השוק. עגלות האבטיחים ודוכני האבטיחים שבצידי הדרך הוחלפו באולמות הסגורים של רשתות המזון והמרכולים השונים. יתר על כן, בשנת 2016 פיתחו שלושה סטודנטים מהטכניון יישומון (אפליקציה) שאמור לאפשר ללקוחות את בדיקת איכות האבטיחים ללא פתיחתם. זאת לאחר שאחד מהם קנה אבטיח לאורחים, ועם פתיחתו גילה שאינו אכיל. השאלה הגורלית אם תוכו של האבטיח כברו, שהיא שאלה פילוסופית בזעיר אנפין, התפוגגה, ועימה נעלם גם השמאן המקומי, שידע את סודו של הלב האדום.
