הקוראת בצללים - אפיק
הקוראת בצללים יאיר הראל
הקוראת בצללים יאיר הראל מס עמודים: 326 שנת הוצאה: 2023 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 96
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

"בגאון העדן של הירדן הגדול עמדה הבריאה על מקומה בשלל יצורים מבראשית. למראית עין, אולי כך יספרו המשוררים, הנהר הגדול זורם בשצף, אבל אין הוא אלא עומד על מקומו והרי הוא קו המחבר בין קצוות לסיפור אחד. כמו כוכבי הרקיע, כוכב אחר כוכב, נשלמת דובה גדולה והיא מחברת את סיפור דרכם של כוכביה אל שמי הלילה. וזה הסיפור, לנצח יעמיד את הדברים על מקומם."

סופר צללים פורץ דרך לגיבור ספרו – לוי, צלם בעל שם – הנשרך בעקבותיו במעלה הנהר. המסע משתבש וסופר הצללים מאבד את מעמדו. בעודו נחוש להמשיך את הסיפור נוטל האיש את זהותו של לוי ויוצא למסע משלו, כשהוא מעלה את תיאור דרכו ב"ענן" של מעסיקו. אגב כך הוא לוכד את תשומת לבה של בת הצלם וזו מתערבת בסיפור ומבטיחה את המשכו של המסע בזהות הגנובה, אך בסופו של דבר משפיעה על הסופר לצאת מן הצללים, למלא תוכן בזהותו האמיתית ולהתמודד עם עברו.

“הקוראת בצללים” הוא הרומן השלישי של יאיר הראל. קדמו לו “תחנת ויקטוריה” ו”בולענים” (הוצאת מטר) וספר המסעThe Last Fisherman (Abbeville, New York). הראל פרסם גם ספרי עיון וספרי לימוד בתחומי המדעים.

האיש שלא היה שם

אולי הציל הסיפור את מסַפְּרו. הוא לא הציל את גיבורו סְלוֹמוֹ, השחקן, בתפקיד חייו כך יתברר.

כשהתעוררתי בבוקר על אדמת בית זרע היה הערסל התלוי מעליי מלא ודומם. כבד כמו פרי בשל. ידעתי שסלומו כבר לא יתעורר בתוכו. כמנהג חבל ירדניה, נתפרו שפתיו של הערסל על מי שקולל בידי הרואה בחלומות, ושם ישכב ויחכה; יעזוב עם רוחות היער. ביום מן הימים יחזור בגוף אחר. אסור היה לשוכן בתוכו ולאף אחד אחר לפתוח אותו, אבל אני קמתי, נחוש לבתק או לפרום את התפרים. אלא שהפרי הבשל הזה היה ריק, אולי כבר נכנסה בו רוח והכבידה עליו.

עורף הפלסטיק של דחליל עטוף מעיל כבד של חורף היה מופנה אליי, צופה בשדה החרוש שלפניי. השדה נחתך בבת אחת בשפת מצוק משונן ונתלה מעל תהום שתחתיתה נעלמה. שמש טיפסה במזרח מעל יער העד הירדנאי הפרוש משני צדדיו של נהר הירדן, עושה דרכו דרומה אל ים המלח.

מאחוריי, בפתח המישור המתנשא מעל הנהר, התרוממה חומת עצים צפופה; בליל אמש, סלומו ואני לא העזנו לחדור דרכה.

עכשיו נשארתי לבד. משב רוח קרה הפשיט את עצמותיי, ניער מהעץ שמעליי כמה ציפורים צווחניות, המשיך וניגן בעשבים השוטים שבשדה החרוש. ריח גשם נישא באוויר. לפתע השתתקה הרוח, אפשר שהגיעה לסוף העולם בעבר הירדן ועוד מעט תתחיל את דרכה חזרה. בשקט שנקרע בין הזמנים התרוממו באחת שאר ציפורי העצים שבגבול השדה ונעלמו; צלליהן נשארו לרפרף בבהלה.

ארץ בית זרע, השבט. ארץ לא נודעת, ארץ אסורה. אני כאן, נוסע צללים, סופר צללים, איש, ללא שם לגופו. תיק הצד שהיה למראשותיי התגולל מרחק פסיעות ממני, קרביו הפוכים. הטלפון נלקח ממני ואיתו אבדה הנקודה הכחולה, הפועמת, שנצפית בעין הלוויין שמעל. לבד, ללא מורה דרך, לא אוכל לעשות את הדרך חזרה. לא אעז לחדור את חומת היער ולחפש שם את סלומו. כדרכו של יער העד הירדנאי, בן רגע יתמלאו עקבותיי ברקב השנים ובן רגע יתרפאו אחריי ענפים שבורים ואני איבלע במעגל התעייה. לא אעז להיכנס לנחלת השבט בידיים ריקות ולא אוכל לקצוב לי, במתנות, זמן אורח – כמקובל בין אנשי ירדניה.

נשכבתי בחזרה על הקרקע. מתחת לערסל הריק מחיים הארכתי, בכוונה מרובה, במחשבות על לוי הצלם המפורסם – האיש שאת שמו נטלתי. “מי שזוכרים אותו לא נעלם,” אומרים כאן. אולי יזדעק ויגיח, בשר ודם, מן הצד השני של הזיכרון.

הנחתי את ראשי על תיק הצד הנצחי שלי. לא הרגשתי איך רוּקַן במהלך הלילה. אך המחדד שלי, קמע הקמעות שמלווה אותי בכל מסעותיי, נשאר שם. ונשאר גם ספר דק (הלוקחים לא מצאו בו עניין): קרחת זהב – ספר הסופים. ספר של סופי סיפורים הכתובים בראש כל אחד מפרקיו. בין סוף לסוף דפיו ריקים; כל סוף דומה לתמונה, שקופית, שלוי הצלם (“אני כלב זקן”) מניח על שולחן האור בביתו אחרי שהיא חוזרת מפיתוח; בבת אחת יזהר מתוכה סיפור אחד, נבחר משלל ההיסטוריות האפשריות שעלו בראשו “בזמן פיתוח”, וישלשל אליו את דרכו אל הסוף המואר בתמונה.

“אני רוצה שתאיר את הצללים שעושה הפלאש שלי,” אמר לוי, “איש הכרישים”, כששכר את שירותיי כסופר צללים בהפלגה שלו. אם אכן אבליח בזיכרונו בצדו השני של אוקיינוס העצים הזה, אולי יבוא ויחפש אחריי – רוח הרפאים שקרא לה “האיש שלא היה שם”.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן
יותם ראובני
₪65 ₪49
הקול האורפיאי כרך 1
דן מירון
₪60 ₪40
אוטוביוגרפיה של דלת
נורית זרחי
₪64 ₪50
הים נסוג עוד קצת
אורית פוטשניק
₪78 ₪62
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT