"יומן זה מתעד את התהפוכות בעולמי מאביב לחורף בטבע ובראשי", כותב דארה מק׳אנולטי, נער אוטיסט אירי.

מאנגלית: שי סנדיק

○זוכה פרס ויינרט לשנת 2020 לכתיבה על טבע○

פרולוג

היומן הזה מתעד את עולמי המשתנה, מאביב לחורף, בבית, בטבע, בראשי. הוא נודד ממערבה של צפון־אירלנד במחוז פֶרְמָאנה אל מזרחה במחוז דאון. הוא מתעד עקירה של בית, שינוי מחוז ונוף, ולעיתים נטיעה של שורשי חושיי ונפשי במקום אחר. אני דָארָה, נער, אצטרובל. אימא נהגה לקרוא לי לוֹן־דה (שַחֲרוּר באירית) כשהייתי תינוק, ולפעמים היא קוראת לי כך גם היום. יש לי לב של חוקר טבע, ראש של מי שיהיה מדען, ועצמות של מי שכבר מותש מהאדישות ומההרס שמתחוללים בעולם הטבע. ההשתפכויות בדפים אלה מבטאות את הקשר שלי אל חיות הבר, והן מנסות להסביר את זווית הראייה שלי על העולם ולתאר כיצד אנחנו צולחים את הסערות בתור משפחה.

התחלתי לכתוב בבקתה פשוטה מאוד, מוקפת במשפחות שהחזיקו את ילדיהן מאחורי דלתות סגורות ובאנשים שכשהקן שלהם התרוקן, טיפחו את הגינות ואת המדשאות שלהם במספריים — כן, הייתי ממש עד לזה. שם החלו המשפטים להיווצר, שם הפלא התגושש עם התסכול על פני הדף, ושם הגינה שלנו (בניגוד לכל גינה אחרת במבוא שבו אנו גרים) הפכה לשדה במהלך חודשי האביב והקיץ, עם פרחי בר וחרקים ושלט שכתוב עליו “Bee and Bee”,1 שננעץ בעשבים הארוכים, ושם הקדישה המשפחה שלנו שעות על גבי שעות לשמירה על השפע, שנעדר מגינות אחרות. כולנו הפגנו אדישות מזהרת כלפי הגבות המורמות של השכנים, שמעת לעת הופיעו מאחורי וילונות.

עברנו משם מאז, חצינו את הארץ כדי להקים בית חדש, ולא לראשונה. גרנו במקומות רבים במהלך חיי הקצרים, במעין נוודות. אבל בכל מקום שבו אנחנו מתיישבים, ביתנו עמוס ספרים, גולגולות, נוצות, פוליטיקה, ויכוחים שלוחי רסן, דמעות, צחוק ואושר. יש אנשים שסבורים כי שורשים גדלים מלבנים וטיט, אבל השורשים שלנו מתפשטים כמו רשתות תפטיר של פטריות, מחוברים לבאר של חיים משותפים, כך שבכל מקום שאנחנו הולכים אליו אנחנו נשארים מחוברים לשורשינו.

הוריי, שניהם מרקע של מעמד הפועלים, היו הדור הראשון במשפחותיהם שלמד באוניברסיטה וסיים תארים אקדמיים, והם עדיין חדורי אידיאלים נמרצים להפוך את העולם למקום טוב יותר. פירוש הדבר שהעושר שלנו אינו חומרי, אבל כמו שאימא אומרת, “אנחנו עשירים במובנים רבים אחרים”. אבא הוא — מאז ומתמיד — מדען (ימי, ועכשיו בתחום השימור). הוא הפיח חיים בסודות ובידע שאצורים בטבע והסביר לכולנו את תעלומותיו. נתיב הקריירה של אימא דומה לצורה שבה היא חוצה נחל — אף פעם לא בקו ישר. כתבת מוזיקה, מתנדבת, אשת אקדמיה — היא עדיין עושה מעט מכל הדברים האלה וגם מלמדת את אחותי בת התשע, בְּלאוֹנִיד, בבית. פירוש השם בלאוניד הוא “הפורחת”, וכרגע היא מומחית לפֵיוֹת שיכולה לספק לכם שלל עובדות על חרקים, מגדלת שבלולי מחמד וגם מתקנת את הציוד החשמלי בבית (עניין שמדהים את אימא). יש לי גם אח בשם לֹורְקָן — “האמיץ” — שהוא בן שלוש־עשרה. לורקן הוא מוזיקאי שלמד בכוחות עצמו ותמיד מעורר בנו פליאה ובלבול של ממש בעת ובעונה אחת. הוא גם מכור לאדרנלין — רץ במורד הרים, מזנק מצוקים אל הים, ובדרך כלל חי את החיים באנרגיה של כוכב נויטרון. וישנה גם רוזי, כלבת גרייהאונד עם בעיית גזים חריפה ופרווה מנומרת, שאימצנו ממקלט לחיות ב-2014. היא כלבת־הטיגריס שלנו. אנחנו קוראים לה “כרית חיה”, והיא בת לוויה נהדרת ומצטיינת בהפגת לחצים. ואני, טוב, אני המהורהר, תמיד עם ידיים מלוכלכות וכיסים עמוסים בדברים מתים ו(לפעמים) גם בגללי חיות.

לפני שהתיישבתי לכתוב את היומן הזה, כתבתי גם בלוג באינטרנט. לא מעט אנשים נהנו ממנו ואמרו לי יותר מפעם אחת שעליי לכתוב ספר. זה די מדהים, כי פעם מורה אמר להורים שלי, “הבן שלכם לעולם לא יוכל להשלים משימה בהבנת הנקרא, ודאי שלא לחבר פסקה.” ותראו מה קורה עכשיו. הקול שלי מבעבע, כמו הר געש, וכל התסכולים והתשוקות עלולים פשוט להתפוצץ לתוך העולם תוך כדי הכתיבה.

לא רק הדם קושר את בני המשפחה שלנו, אלא שכולנו אוטיסטים, חוץ מאבא — הוא יוצא הדופן, והוא גם האיש שאנחנו מסתמכים עליו כדי לפענח לא רק את מסתרי עולם הטבע, אלא גם את עולם בני האדם. יחד אנחנו יוצרים חבורה אקסצנטרית ומבולגנת. מסתבר שאנחנו מדהימים למדי. אנחנו קרובים כמו לוטרות, ומתגודדים יחד, בעודנו מפלסים את דרכנו בעולם.

אביב

בחושך נקטעים חלומותיי. אני במקום כלשהו בין שחייה אל פני המים ויציאה לנשום אוויר, כשהחליל שובה את תודעתי. קירות חדר השינה נעלמים. המרחב בין המיטה שלי והגינה מצטמצם ומתאחד. אני קם בלי לנוע, הכבדות שבשינה מרתקת אותי ארצה. התווים ממשיכים לנשור על חזי. עכשיו אני רואה את השַחֲרור בעיני רוחי, חיצי הטסטוסטרון שלו עפים בשעה שהסונטות הטריטוריאליות מתפשטות על פני עמוד השחר. כשאני שקוע בסימפוניה הזאת, ער וחושב, הרחש במוח שלי מתחיל.

האביב משתנה בין מרחב למרחב, אבל בעיניי המראות והקולות שמסתחררים סביב השגרה שלי, מהשמיים ועד לשורשים, צופנים בחובם את עיקר הקסם. אביב הוא הצפרדע שחצתה את השביל שלנו כשהתחלנו לגור בבית הזה — המפגש הראשון שלנו היה כתם של ביצים שהושארו בחופזה על הכביש, נתיבן הבלתי נראה מופר על ידי החיים המודרניים. בצער המצאנו מפלט מֵימי ברוב תקווה: דלי מים קטן טמון ומלא בכדי חמר שבורים, חלוקי אבן, צמחים וכמה מקלות לכניסה וליציאה. לא באמת ידענו אם זה יצליח (כל דבר עמוק יותר היה דורש מחפר כדי לשבור את אדמת חמר האבן, שבה בורכנו בגינתנו הפרברית באֶניסקילֶן). אבל זכינו בפגישה נוספת בשנה לאחר מכן, כשידידתנו האמפיבית ריקדה על הדשא בליווי חברה, והשאירה לנו מתנה בדמות ביצי צפרדע במפלט הדלי. צהלנו, וקריאות ההתלהבות שלנו נשמעו ממרגלות הגבעה, אך נבלעו לרגע בקול המכוניות הנוסעות לסליגו או לדבלין, והתחרו ברעשי הרקע של מפעל הבטון הסמוך.

הזמן חולף לו, זרוע בדברים מוכרים, ויוצר מדי שנה מחזור של פליאה וגילוי, כאילו מתרחש לראשונה. גלי ההתלהבות המתפשטים אינם דועכים לעולם. החידוש תמיד עדין ומרגש.

סיגלי־כלב מופיעים ראשונים, בדיוק כאשר הדרורים מוציאים את האצות מהביוב והאוויר נפוח כמו חזהו של אדום החזה. פרחי שן־הארי ונוריות מגיחים כמו קרני שמש, מאותתים לדבורים שסוף־סוף בטוח לצאת עכשיו. האביב סובב כולו סביב הפצעה מחדש. בלאוניד חוגגת בספירת חינניות מדי יום, וכשיש מספיק כדי ליצור כתר, היא הופכת ל”מלכת האביב” — אם נשארות חינניות, היא מכינה צמיד וטבעת תואמים כדי להשלים את השילוש. בשלב מסוים, כמו קסם, יש מספיק חינניות לשבוע שלם של תכשיטים ועדיים, ולכן היא משאירה לנו את כל מתנות החינניות ברחבי הבית.

אמרו לי יותר מפעם אחת שהייתי תינוק אורורה, תמיד ער בעלות השחר. נולדתי באביב, והבקרים הראשונים שלי היו מלווים בסונטה של השַחֲרור הזכר, המזינה גוף ונפש בהתפתחותם. אולי שירו היה הדבר הראשון שמשך אותי אל הטבע, הייעוד שלי. לעיתים קרובות אני חושב על סנט קווין, קוֹאֶמגֶן, מדמיין אותו עומד ביד מושטת, מערסל קן שחֲרור עד שהאפרוח הבודד מסוגל לעוף. קואמגן מגלֶנדָלוֹךְ היה נזיר שביקש למצוא נחמה בטבע. אט־אט, ככל שעוד ועוד אנשים באו לפגוש את האיש הקדוש, לבקש את עצתו וללמוד ממנו, גדלה לה קהילת נזירים.

אני אוהב סיפורים על קואמגן, אולי כי קואמגן הוא גם שמו של הקדוש שקיבלתי בטקס הקונפירמציה שלי. אף שאני מרגיש עכשיו שהחוויה הזאת הייתה בעיקר טקס “התבגרות”, שמו עדיין חשוב עבורי, בעיקר משום שסיפורו מוכיח שאין לנו אפשרות להימנע מפלישה אל שטחי הבר ולשנות את האיזון בין האדם והטבע. אולי גם קואמגן הרגיש כך, כשעוד ועוד מחסידיו הגיעו.

העושר שבצלילים, שבתווים. אני שומע אותם, גם מהמרחב האווירי הצפוף ביותר. הם ההתחלה של הכול, התעוררות של דברים רבים כל כך. השיר נושא אותי אחורנית עוד יותר: אני בן שלוש וגר בראשי או בין יצורי הטבע הזוחלים, המטפסים, המתעופפים. כולם הגיוניים בעיניי, חוץ מאנשים. אני מחכה שאור השחר ייכנס לחדרם של הוריי. לורקן שוכב בין אימא ואבא. אני מאזין לצלילים, והם נשמעים בדיוק כשפס האור הראשון מגיע לווילון. צללים זהובים מגלים את הצורה שחיכיתי לה: השחֲרור נשמע משלוחת המטבח, שליח מרהיב על גג השינה והערות.

כשהשחֲרור הגיע, הצלחתי לנשום בהקלה. פירוש הדבר היה שהיום התחיל כמו כל יום רגיל. הייתה סימטריה, מנגנון פועל. וכל בוקר הייתי מאזין ונוגע בצללים, לא רוצה לפתוח את הווילונות ולהעיר את כולם. אף פעם לא רציתי להרוס את הרגע. לא יכולתי להזמין פנימה את שאר העולם, עם ההמולה והשאון, הרעש, המהומה. לכן הקשבתי והתבוננתי — בתנועות הזעירות של המקור והגוף, בקווים הישרים של כבלי הטלפון, במרווחים בני שלושים שניות בין בתי שיר.

ידעתי ש”הציפור שלי” הוא הזכר, משום שפעם אחת התגנבתי לקומה התחתונה כדי להביט החוצה ולהרים את עיניי מדלתות המרפסת. הוא היה קודר ואפור, אבל הוא היה שם, וכך נשאר תמיד. ספרתי וזכרתי כל פעימה, ואז עליתי בשקט שוב כדי לצפות במשחק הצללים על הווילון. השחֲרור היה המנצח על יומי, כל יום, למשך מה שנראה כתקופה ארוכה. ואז הוא פסק, ואני חשבתי שהעולם יתפרק. היה עליי למצוא דרך אחרת להתעורר, ואז למדתי לקרוא. קודם ספרים על ציפורים ואז על כל עולם הטבע. הספרים היו צריכים לכלול איורים מדויקים ומידע רב. הספרים עזרו לי לגשר על חלום השחֲרור. הם חיברו אותי, פיזית, לציפור. למדתי כי רק שחרורים זכרים שרים בעוצמה כזאת, וכי ציפורים שרות כשיש להן סיבה, כמו הגנה על טריטוריה או משיכת בת זוג. הן לא שרו למעני או למען מישהו אחר. אובדן השיר הזה בסתיו ובחורף היה טראומטי, אבל הקריאה בספרים לימדה אותי שהשחֲרור ישוב.

האביב מחולל משהו בתוכך. הכול מתרומם. אין ברירה אלא להתעלות ולהתקדם. יש גם יותר אור, יותר זמן, יותר מעש. כל אביב חולף מתמזג לתוך קולאז’, והוא מלא במשמעות, וזה מה שמשמעותי. ואותו אביב ראשון ובלתי נשכח, חקוק ותוסס: הוא היה ראשית ההיקסמות מהעולם שמחוץ לקירות ולחלונות. הכול בו דחף אותי בעדינות, התחנן אליי להטות אוזן ולהבין. העולם הפך רב־ממדי, ולראשונה הבנתי אותו. התחלתי להרגיש כל חלקיק ולגדול לתוכו עד שלא היה הבדל ביני ובין המרחב סביבי. אילו רק המרחב לא היה זרוע מטוסים, מכוניות, קולות, פקודות, שאלות, שינויי הבעה, פטפוט מהיר, שלא יכולתי לעמוד בקצב שלו. נאטמתי לרעש הזה ולעולם של בני האדם שיצרו אותו. נפתחתי בין עצים, ציפורים ומרחבים קטנים ומבודדים, שאימי מצאה בטבעיות ובקביעות עבורי בפארקים, ביערות, בחופי ים. במקומות האלה, מסתבר, הסבך שבי היה מותר: בפנים מורמות בריכוז, עוטות הבעה רצינית מאוד, ספגתי את המראות, את הקולות.

פתאום אני מתפוגג ומופיע, מבין שיש אור בחוץ ושפזמון השחר פסק. הכישוף הופר. הגיע הזמן ללכת לבית הספר. בימים אלה אני מרגיש שדברים משתנים. אני כאן, על סף שנתי הארבע־עשרה, והשחֲרור, אותו מנצח מוזיקלי על יומי, חשוב לא פחות משהיה כשהייתי בן שלוש. אני עדיין כמה לסימטריה, זקוק לפעולת המנגנון. השינוי היחיד הוא התעוררות מסוג נוסף: הצורך לכתוב על ימיי — מה אני רואה, איך אני מרגיש. בתוך מתקפת החיים, הבחינות, הציפיות (הגבוהות מכולן הן ציפיותיי שלי) מגיעות ההשתפכויות האלה והופכות לגלגל שיניים במחזור שבין הערות והשינה והעולם המסתובב.