“האב יושב על גרם המדרגות כמו מים הניגרים לאט על אבן: גופו מתאים עצמו לצורתה. הילד יושב על ירכו כמו שאבן הקיר שלצידם יושבת על האבן שמתחתיה. מרפק ידו הימנית של האב עושה מחווה אנושית לזווית הדלת הכהה, התחתונה; ברכו מְחקה את ברכֵּי המדרגות; אפילו קמטי מצחו עונים כהד לחריצים שיש בדלת, מעל לאוזנו השמאלית. ובעיקר –
ידו: ידו הימנית, שמְחקה את צורת ידית הדלת, עד שאתה יכול כמעט לחוש שאם תלחץ את אצבעות כף היד האבהית הזאת יישמע קול חריקה קל, ואור הבית (אור האבא) יתגלה”. (דרור בורשטיין, “הידית”)
ישראל אלירז כתב סיפורים קצרים, רומנים, מחזות, ליבריות לאופרה, אבל בעיקר (משנת 1980 ואילך) שירים. על ספריו הוא קיבל פרס ביאליק, ברנר, אלתרמן, שלושה פרסי ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול ומספר פרסי אקו”ם.
בֵּין הַיֶּלֶד לְבֵין הַדֶּלֶת
לֹא הֻסְכַּם דָּבָר מִלְּבַד
שֶׁהַדֶּלֶת הִיא סְעָרָה שֶׁקָּפְאָה
גַּל־רֶגַע שֶׁהִזְדַּקֵּף
וְעָצַר לְעוֹלָם
הִיא עוֹמֶדֶת עַל תִּלָּהּ לְהֶרֶף עַיִן
שֶׁלֹּא יֶחְדַּל
כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁהֵחֵלּוּ לִהְיוֹת צוּרָה,
עָשׂוּ יָד אַחַת
לִהְיוֹת אֲלֻמָּה נִתֶּנֶת לִקְשִׁירָה
■
הַבֵּט, אַחַרְכָּךְ הַמְשֵׁךְ לְהַבִּיט. וְהָבֵן
אֶת הָעֲמִידָה מוּל הָאָב הַמֵּת
וְהַיֶּלֶד הָעוֹמֵד לָמוּת. דַּבֵּר
וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הַמְשֵׁךְ לְדַבֵּר
עַל הַנְּקֻדָּה הָאַחַת שֶׁהַכֹּל
נִשְׁעָן עָלֶיהָ אוֹ צוֹמֵחַ מִמֶּנָּה
וַאֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, כָּאן.
הִיא לֹא נִרְאֵית עַד שֶׁאַתָּה
רוֹאֶה אוֹתָהּ, עַד שֶׁהִיא
מַתִּירָה לְךָ לְהַבִּיט בָּהּ. זֶה
הָרֶגַע בּוֹ הַנְּקֻדָּה גּוֹבֶרֶת עַל
נִרְאוּתָהּ וּמַסְתִּירָה עַצְמָהּ מִ
פָּנֶיךָ, חוֹמֶקֶת וְשׁוֹמֶרֶת
עַל צוּרָתָהּ לְעַצְמָהּ