מלחמתרבות/ אילן שאול (2022) - בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
מלחמתרבות אילן שאול
מלחמתרבות אילן שאול מס עמודים: 213 שנת הוצאה: 2022 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 120 ₪79
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

מִלְחֶמֶתָרְבּוּת - ראיונות נדירים עם הקולות של המהפכה המזרחית

זוהר ארגוב, אביהו מדינה, שלמה בר, מרגול, חיים אוליאל, להקת העוּד, ג'ורג' עובדיה, ברי סימון, זוהרה אלפסיה, אריה אליאס, גבריאל בן שמחון, אלברט אילוז, אבנר דן, סטלוס, זוזו מוסא, פאיזה רושדי, בן מוש ועוד. מִלְחֶמֶתָרְבּוּת מאגד 20 ראיונות נדירים שנכתבו מתחילת שנות ה־80 עד עצם היום הזה. ראיונות אלו מהווים תשתית פסיפסית תיעודית ראשונית מסוגה, המספרת את הסיפור הגדול של התרבות המזרחית בישראל בתקופה הפרה־היסטורית שלה. חלק הארי של הראיונות נכתב במהלך שנות ה־80 תוך זיהוי, בזמן אמת, של השינויים הטקטוניים העמוקים בתרבות הישראלית שסדקו את ההגמוניה.

העיתונאי אילן שאול היה שם בזמן אמת ועקב בעקביות במשך עשרות שנים, אחר ספקטרום רחב של דמויות מרכזיות בתרבות, בתקופה שאף אחד בתקשורת הישראלית לא ספר אותן.

מִלְחֶמֶתָרְבּוּת משמיע את הקולות שהושתקו ומוסיף נדבך היסטורי מהותי למהפכה התרבותית החשובה ביותר בתולדות המדינה, המהווה בבואה לזרמים תת־קרקעיים מחתרתיים עמוקים, שפרצו בשנות האלפיים בגדול אל גובה פני הים והפכו חלק בלתי נפרד מסדר היום הציבורי והשיח התרבותי־חברתי־פוליטי בישראל.

עורכת: כרמית ספיר ויץ

אילן שאול, עיתונאי, משורר וקולנוען, נולד וגדל בקיבוץ אפיקים. ב-1974, עזב את הקיבוץ לתל אביב וחי בה עד עצם היום הזה.  ב-1981 התחיל את דרכו המקצועית כעיתונאי. במהלך 40 שנה כתב וערך בין היתר ב”ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “להיטון”, “לאישה”, “הפטיש”, “אנשים” ועוד. “מִלְחֶמֶתָרְבּוּת” הוא ספרו השני. קדם לו “אקורדים בשיפוע” (2015), ספר שירים בהוצאת “עמדה”.

אלונה מרים אילוז, ‘תרבות וספרות’, ‘ידיעות אחרונות’

 

מאיה בקר, מוסף ‘ספרים’, ‘הארץ’

 

“פלנטה ישראלית אבודה, מושתקת ושבורה”: המאבק המזרחי בספר אחד סער גמזו, ‘ישראל היום’

“היה חרם לא כתוב”: ספר חדש מציג את המאבק של הזמר הים תיכוני, נריה קראוס, המהדורה המרכזית, חדשות 13

“מלְחֶמֶתָרְבּוּת: על אהבה וצדק ים תיכוניים” איריס קול, רדיו 103fm

דבר המחבר

חשיבותו של “מִלְחֶמֶתָרְבּוּת”, הספר שאתם מחזיקים כרגע בידיכם, היא, בראש ובראשונה, בעצם קיומו. בין רפרטואר ה”לוחמים” וה”לוחמות” שגויסו במשעולי הזמן ל”מִלְחֶמֶתָרְבּוּת”: זוהר ארגוב, רגע אחרי זכייתו עם “הפרח בגני” בפסטיבל הזמר המזרחי, כשעוד נחשב ל”זמר קסטות שחור שלבש מכנסי צינור”; שלמה בר, בעקבות הופעה היסטורית של להקתו, הברירה הטבעית, מול ערבים בנצרת, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה; זוזו מוסא, המנצח המיתולוגי של התזמורת הערבית של רשות השידור, שהיה מוסיקאי נחשב ביותר במצרים לפני מלחמת סיני (1956), אך נכלא בארץ המובטחת בגטו ה”ערבי”; יוסוף אל עוואד, נגן העוּד בתזמורת של זוזו מוסא, שטרגדיית חייו מהווה מראה נאמנה לשבר הנורא ממנו סבל דור המהגרים מארצות האסלאם; זוהרה אלפסיה, זמרת המלך במרוקו, שסיימה את שארית חייה ערירית ואנונימית לחלוטין בשכונת עתיקות ג’ באשקלון; במאי הקולנוע ג’ורג’ עובדיה, שביים 13 פיצ’רים בישראל, אך נחשב עד יום מותו לבמאי של “סרטים ערבים בעברית”; השחקן אריה אליאס, שהצליח בעיקר בגזרת סרטי הבורקס, אך נותר דחוי ומנודה על ידי התיאטראות הממוסדים; יוסף דחוח־הלוי, עורך ומייסד “אפיקים”: כתב העת המזרחי העצמאי הראשון בתולדות המדינה; המחזה הקבלי “בוזמימה” מאת גבריאל בן שמחון, שניסה, ולא הצליח, להחזיר עטרה מרוקאית משיחית ליושנה; תיאטרון על טהרת השפה הפרסית, שנוסד בחנות נעליים בדרום תל אביב; וגם ריאיון עם מר חנוך חסון, לשעבר מנהל מחלקת הבידור של ערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה, שחשף מה דעתו על התרבות שהודרה מלוח השידורים, כמי שישב בצד השני של המתרס.
הדמויות המופיעות בספר הפכו במהלך הזמן לאגדות חיות (אביהו מדינה, מרגול, סטלוס, רמי דנוך, יהודה קיסר, חיים אוליאל, ברי סימון, אבנר דן, בן מוש ועוד) ומהוות דגימות די־אן־איי שנלקחו בזמן אמת ממהפכה תרבותית רבת־חתחתים, שהרימה ראש אחרי עשרות שנות השתקה.
לפני 40 שנה, כשיצאתי כעיתונאי למסע אל הלא נודע, לא ידעתי בכלל לאן פניי מועדות. יכול להיות שהדרך בחרה בי, כי על הדרך ל”מִלְחֶמֶתָרְבּוּת”, הצטלבו כל מלחמות הזהות המפוצלת, המוכחשת והמודחקת, שהצטלבו בתוכי מיום לידתי והאיצו מטמורפוזה זהותית מקצה לקצה.
הדרך העקלקלה, המעשירה ומעצבת תודעה מחדש, הובילה אותי לצד המושתק של התרבות הישראלית המתהווה, שהיה, לפחות עד קיץ 1981, אזור דמדומים מחוץ לתחום שכף רגלי טרם דרכה בו אי־פעם. בכל פעם שנפלה לידי דמות עלומה מהצד האפל של הירח, הרגשתי כמי שהתפרץ לדלת פתוחה שחיכתה שמישהו יתפרץ לתוכה, ויספר במקומה את הסיפור שלא סופר.
בהתחלה הרגשתי כמו עלי בבא בפתח המערה. מהר מאוד הבנתי שחוץ ממני ואולי עוד כמה שדרני רדיו, כל התקשורת הממוסדת נשבעה אמונים לחזית הסירוב בכל הנוגע לתרבות תת־קרקעית עם ניחוח “מזרחי”. בשלב מסוים כשקלטתי שאני פרש בודד במערכה, נטענתי בתחושת ייעוד ושליחות, כאדם שחייב חוב לתרבות שהודרה ביד מכוונת וזדונית מההיסטוריה הישראלית.
כשקראתי מחדש את כל הראיונות הישנים־נושנים שנשלפו ממצולות השכחה ונשזרו אחרי עשרות שנים ל”מִלְחֶמֶתָרְבּוּת”, התוודעתי לעובדה שמדובר ביריעה תיעודית נחשונית, החושפת זרמים תרבותיים שביקשו נואשות לפרוץ מחושך לאור.
בחלוף 40 שנה מאז שקיימתי את אותם ראיונות, עדיין קשה לקבוע אם מה שהתחולל כאן פרמט מחדש את מפת התרבות הישראלית. בסוף שנות ה-90, כשאייל גולן ושרית חדד הפכו לחלק מהתודעה הקולקטיבית, אפשר היה לחוש לראשונה, לפחות בגזרה המוסיקלית, את הקציר ברינה, של כל אלה שזרעו בדמעה לפניהם והלכו בארץ לא זרועה.
מאידך, העובדה שבאפריל 2021, בריאיון משלים עם אביהו מדינה, אחד מקברניטי המהפכה לדורותיה, הוא הצהיר: “התפיסה, בגדול, לא השתנתה. הכול פה נשאר אותו הדבר. הם עדיין לא מקבלים אותנו כשווים, ואנחנו עדיין סרח עודף”, מדליקה יותר מנורה אדומה אחת, ומזמינה לקרוא בין דפי “מִלְחֶמֶתָרְבּוּת” את כל מה שרציתם לדעת על כל מה שהממסד לא רצה שתדעו אף פעם.

אילן שאול

הזמר והבוזוקאי סטלוס

מראה מקום

בשנת 1981, כשני עשורים לפני שהזמר והבוזוקאי סטלוס הפך חצי מהמותג “סטלוס ואורן חן”, היו שראו בו לא יותר מקוריוז מתייוון. מדינת ישראל הייתה מדינה שקלטה עולים חדשים מ-104 ארצות שדיברו 84 שפות, וההפרדה בין התרבות הישראלית, ה”שורשית”, לתרבות שצמחה בשוליה, הייתה ברורה. היו לה שמות כמו “לבנטינית”, “אוריינטלית” ו”מזרחית” וכל מה שהדיף ניחוח יווני, קוטלג אוטומטית עם “המוסיקה המזרחית”.
סטלוס היה פה לפני כולם. היום, עם רקורד של 14 אלבומים ועוד עשרה בשיתוף עם אורן חן, כבר ברור שהקוריוז קם על יוצרו. הוא מהווה המחשה חיה לניצניה הראשונים של בשורת תרבות המהגרים, זו שהאיצה את תהליך הרב־תרבותיות ושינתה את התרבות המקומית המתהווה מקצה לקצה: דיוויד ברוזה שר בספרדית, יהודה פוליקר ביוונית, עפרה חזה בתימנית, אתי אנקרי בתוניסאית, שלמה ארצי ביידיש, קורין אלאל בצרפתית, מיקי גבריאלוב בטורקית, מרינה מקסימיליאן ברוסית, ברי סחרוף בלדינו, ירדנה ארזי, אריאל זילבר, ריקי גל, יהודית רביץ, מירי מסיקה, נינט, דקלה, וכמובן דודו טסה — בערבית.
עד כדי כך התפרצה תרבות המהגרים ללב התרבות הישראלית, שזמרים וזמרות ילידי הארץ דילגו מעל העברית ושרו היישר בשפת אבותיהם: להקת שפתיים ונטע אלקיים במרוקאית, חזי פניאן בפרסית, דודו פישר ביידיש, יסמין לוי בלדינו, מורין נהדר בפרסית, A WA בתימנית, זיו יחזקאל בערבית. ונא לא לשכוח את חלוצי הז’אנר: אהרון עמרם וציון גולן הוותיקים, שאף פעם לא נטשו את מורשת זִמרת תימן עתיקת היומין.
אם לפני 40 שנה אי אפשר היה לראות באופק, אפילו לא ביום בהיר במיוחד, את המהפכה התרבותית שתגיע, העובדה שסטלוס מוכר היום בכל בית בישראל, היא התשובה הניצחת.

“כל המוסיקה המזרחית נולדה מהגיטרה של אריס סאן”

שמעון מזרחי — סטלוס, זמר ישראלי לכל דבר ועניין, נולד בארץ ב-1960, התחנך וגדל בה, שירת בצה”ל ודובר עברית על בוריה. אף על פי כן ולמרות הכול, העדיף לשיר אך ורק ביוונית. במהלך כל הריאיון דאג סטלוס לעלות על נס את מאמציו הבלתי נלאים של אביו, בנימין, שלא יזניח את הפוטנציאל העצום שאצור בו. לדבריו, המוסיקה היוונית חזרה לזרום במשפחתו כבימים ימימה. דורון מירן, אחיו הצעיר בן ה-17, כבר נחשב אז לזמר עולה.
הוא שינה את שמו העברי לשם יווני למהדרין, סטלוס, בהשראת סטליוס קאזנג’ידיס, נגן בוזוקי אגדי והמוסיקאי היווני הנערץ עליו. שמו המקורי היה אסור אז לפרסום בתכלית האיסור. היה לו קהל משלו והוא הוציא שלושה תקליטים. הם נמכרו יפה והוא היה פופולארי בשדרות רחבות של האוכלוסייה שחיה פה. קשה היה להתעלם מהתופעה גם אם נפקדה לחלוטין מהתקשורת.
עד לריאיון איתו, לא שמעתי עליו. איך יכולתי לשמוע עליו? המקום היחיד שבו נתקלתי במוסיקה יוונית היה התחנה המרכזית בתל אביב.
נפגשתי איתו בביתו בגבעתיים. קשה היה להבחין, כשישב במכנסיים קצרים ונעלי אצבע, שהוא “זמר יווני”, אך סטלוס דאג להדגיש שהוא “אך ורק זמר יווני”.
מדוע אתה מתבייש בשמך העברי, גיששתי בהיסוס. סטלוס לא היה מעוניין להרחיב את הדיבור בנושא. הוא נצרב קשות בשאלה זו. סטלוס שמו, וזהו זה. “מה יש, לאילנית מותר להחליף את השם ולי לא? עם השם העברי אני יכול, מקסימום, לשיר בעברית. מה לעשות שאני חזק ביוונית. אוהבי יוונית לא יקבלו אותי עם שם ישראלי”.
איך הגעת למוסיקה היוונית? המשכתי לגשש באפלה. סטלוס הישיר מבט וסיפר את סיפורו מהתחלה: “היוונית זורמת אצלנו במשפחה בדם. אבא שלי ממוצא יווני. כשהוא עלה לארץ, לא הייתה פה שום תרבות יוונית. הוא גם רצה להיות זמר, אבל לא היה לו שום צ’אנס. אני משלים את מה שאבא שלי התחיל. הוריי סיפרו שכבר בגיל שנה וחצי הייתי ממלמל ‘בלה בלה’, בהשראת השיר ‘מנדובלה’ של אריס סאן”.
בגיל תשע החל ללמוד לנגן בגיטרה אקוסטית. בהתחלה למד שירים בעברית, אבל הדחף לשיר ביוונית היה חזק. “הייתי משגע את המורה, שייתן לי משהו של אריס סאן. ככה עזבתי את העברית. עברתי ללמוד גיטרה חשמלית ומכאן לבוזוקי. הלימודים הכי קשים שידעתי היו על הבוזוקי. בארץ אין הרבה נגנים שיודעים לנגן על הכלי הזה ברמה. התחלתי להתלהב מזה, ופתאום הייתי בתוך זה. לא האמנתי בחיים שלי שאצליח לבטא את המילים ביוונית, כי לא ידעתי יוונית. היום אני מדבר יוונית חופשי. לא תאמין, אבל אנשים לא חושבים שאני ישראלי. לפעמים, כשאין לי מצב רוח לנודניקים, אני מספר לאנשים שאני יווני. איך שבראש”.
סטלוס הוא שמו הרשמי. אפילו ורד, אחותו הקטנה, לא ידעה אז מה שמו המקורי. הוא היה גאה בתרבות אבותיו בכל ליבו. כבר אז הופיע פעם בשנה, קבוע, ביוון. לדבריו, התקבל שם יפה מאוד. אף אחד ביוון לא ידע שהוא ישראלי והוא גם לא דאג להדגיש את העובדה הזאת. אבל מה לעשות וסטלוס, כמו הרבה ישראלים טובים, רצה לחיות בארץ. אין לו — ולא הייתה לו אף פעם — ארץ אחרת. ומה לעשות שסטלוס, כמו כל זמר שאפתן, היה מת שישמיעו אותו ברדיו ויראו אותו בטלוויזיה. ופה, למרבה הצער, נחפרו ונשתלו עמוק עמוק שורשי הכאב. “תראה, פה בארץ זה לא קהל יווני ופה אנשים לא יוונים. אסור לשכוח שיש ליוונית קהל גדול מאוד בארץ, אבל מתייחסים אלינו בביטול גמור. אפליה גזעית. הטעות הגדולה ביותר של המפיקים ברדיו ובטלוויזיה היא שמתייחסים אלינו כאל אוכלוסייה נחותה. אל תשכח גם את חברות התקליטים, שהולכות על הסטייל של ‘כל התיסלם הזה’. כל השדרנים ועורכי התוכניות הם לא מהגזע הזה. הם לא יודעים איזה קהל יש למוסיקה הזאת. חיילים, לדוגמה, מתים על יוונית. אני רוצה לקחת את חנוך חסון, מנהל מחלקת הבידור בטלוויזיה, להופעה שלי מול 5,000 צופים. שיראה בעצמו איך אני מדליק קהל”.
הוא גדל על זמרים ולהקות כמו יהורם גאון, כוורת, גבי שושן, יגאל בשן וששי קשת, אבל אריס סאן וטריפונס היו המלכים שלו. שירי ארץ ישראל לא דיברו אליו מעולם. “אני רוצה שלא יתעלמו מ-50 אחוז מהאוכלוסייה במדינה. אפילו, נגיד, 30 אחוז. לא מגיע להם לשמוע, לפחות פעם ביום, איזה שיר ביוונית? אי אפשר לשים שיר ביוונית בין אלטון ג’ון ויודית רביץ? מה זה, כל הזמן אותו סטייל? כל שבוע שמים לך בשישי בערב מועדון הזמר עם שרהל’ה שרון, או ‘מגפיים’, או אנא עארף. למה לא שמים פעם ביום שישי ערב יווני עם בוזוקי וכמה רקדניות? תאמין לי — לא תמצא כלב ברחוב”.
כששאלתי אם ניסה לפעול לטובת העניין, התרגז. “בוא לא נדבר על העניין הזה. זה רק מעיף לי את הסעיף. אל תדאג, הפנקס פתוח והיד רושמת. שנתיים נלחמתי בשביל להופיע בטלוויזיה, ומה קיבלתי בסוף? שלוש דקות בתוכנית בערבית. ברדיו משמיעים אותי רק במסגרת שירי עדות המזרח. לעדות המזרח מחלקים את הזמן. הרסו אותי האנשים האלה. זאת מאפיה אחת גדולה. אתה שום דבר בשבילם. אנשים באים אליי, שואלים מתי יראו אותי סוף־סוף בטלוויזיה ואין לי מה להגיד להם. הופעה אחת בטלוויזיה, ולא הייתי צריך לחרוש את כל הארץ כמו חמור בשביל שישמעו עליי. מה אומרים לי עורכי התוכניות ברדיו? הם לא אומרים כלום. שומרים את מה שיש להם בבטן. אבל בלב הם חושבים שזאת מוסיקה צ’חצ’חית והם קובעים למדינה שלמה מה היא תשמע”.
ההופעות הראשונות שלו היו בהתנדבות מול חיילים במחנות צה”ל, כשהיה רק בן 17. אחרי שהתגייס לחיל השריון כטנקיסט, הפסיק לשיר. ללהקה צבאית לא התקבל, למרות שידע היטב תווים, שלט בגיטרה וניגן את כל סוגי המוסיקה, כולל רוקנרול וקלאסית. “אמרו לי: תיקח את הבוזוקי ותשים אותו על הצריח של הטנק”, סיפר. והוא לקח, לכל מקום. כשהייתה נחה עליו המוזה, היה עורך חפלות עם חבריו החיילים. אחרי השחרור מהצבא החליט ללכת עם העניין עד הסוף. “שיניתי את השם וחזרתי לכושר. אבא שלי היה הבן אדם שהאמין בכישרון שלי יותר מכולם. הצלחתי במקום שבו אבא שלי נכשל. חיפשנו מפיק לתקליט והוא הכיר לי את האחים ראובני, שהוציאו לי תקליט ראשון. הם גם הפיקו את התקליטים של שימי תבורי וזוהר ארגוב”.
התקליט הראשון שלו, “היידה יאסו” (1977), נמכר ב-20 אלף עותקים, ומכאן נסללה דרכו עמוק לתודעתם של שרופי המוסיקה היוונית בישראל. אריס סאן, סטאטאטוס, ניקו ניקולאדיוס ולויטרוס — שפרשו במהלך הזמן — השאירו אותו לבד בתנאי תחרות נוחים למדי.
גם כשהגיעו ההצעות מגרמניה ומטורונטו, ויתר על קריירה בינלאומית. “טוב לי פה. הולך לי ואין שום סיבה שאעזוב. אבל מה, הורגים אותך פה. לא נותנים לך להתפתח. אפילו אם תהיה האלוהים של האלוהים — אם אתה שר ביוונית, אתה מחוסל פה לנצח”, אמר.
כשהיה בן 20, קיבל הצעה להופיע ב”סירוקו”, המועדון של אריס סאן בניו יורק. היה לו חוזה ביד, אבל הוא פחד לטוס לבד לעולם הגדול. אחרי שנתיים התחתן עם דבי, ולזוג נולדו שני ילדים.
כמה שנים לאחר מכן פגש באריס סאן בארץ בערב יווני בלובי של מלון הילטון ירושלים. סטלוס הוזמן להופיע, ואריס סאן, שהיה אורח במלון, ישב בקהל. אחרי ההופעה ניגש אליו ולחץ את ידו. “כל הכבוד”, שיבח אותו. “אתה מנגן ושר יפה מאוד. תמשיך ככה עם השירים שעשינו פה, כי אנחנו כבר לא פה, ואם יצא לך, תעבור ל’סירוקו”’. אחר כך חתם לו על כרטיס ששמור אצלו קרוב ללב עד היום.
סטלוס לא שכח כמובן את האליבי בזכותו הגעתי אליו: תקליטו החדש, שנקרא על שמו, שיצא זמן קצר לפני הריאיון. לדבריו, זה התקליט הטוב ביותר שהוציא עד אז. את המשקיע יצא לו להכיר בטיול ביוון. “דווקא אשכנזי, אבל דלוק רצח על מוסיקה יוונית. 600 מאות אלף לירות הוא שם עליי”.
שלא כמו בקודמיו, בתקליט החדש היה גם שיר אחד בעברית: “דייגים בים”. לדבריו, רבקה מיכאלי “עשתה טובה” והשמיעה אותו באחת מתוכניותיה. החלום שלו היה לעמוד פעם בחנות תקליטים, ולראות במו עיניו מי האנשים שקונים את תקליטיו. הוא גם מכר הרבה קסטות, “אבל זה שבר את שוק התקליטים, וחבל. קסטה נקרעת אחרי שבוע, ואחרי שנה נהרסת”.

*

40 שנה אחרי הריאיון ההוא, התקשרתי אליו כדי לסגור מעגלים בלתי פתורים בזמן. הוא הופתע מהטלפון שלי ולא ממש זכר את הריאיון.
הזכרתי לו שסירב נמרצות לגלות לי מה שמו המקורי. הוא לא התחרט לרגע שמיתג עצמו כסטלוס: “אני אוהב שם יווני עד הסוף, למרות שמאוחר יותר התברר לי שסטלוס זה שם איטלקי. ביוון אין שם כזה”; ולמרות שהיום כולם כבר יודעים שקוראים לו שמעון מזרחי: “אין בן אדם בעולם שלא קורא לי סטלוס, חוץ מאמא שלי. אפילו אשתי לא מכירה שם אחר. אני גם לא עונה לשם אחר. אם תצעק לי ברחוב: ‘שמעון’, לא אענה לך. שמעון יש הרבה. סטלוס יש רק אחד בעולם”.
הזכרתי לו שלפני 40 שנה יצא חוצץ נגד הטלוויזיה והרדיו שהחרימו את המוסיקה היוונית: “כל מה שאמרתי לפני 40 שנה, מוכיח שצדקתי בוודאות. כל מילה צאן ברזל. היום המצב השתנה, אבל באותה תקופה זה היה נכון וחצי. יוונית שמעו בארץ לפני ששמעו עברית. בשנות ה-40 וה-50 שמעו כאן בעיקר יוונית, הרבה לפני השירים העבריים והמזרחית. את אריס סאן אהבו מיליוני בני אדם. מי בכלל שמע אז שירי ארץ ישראל? אולי בקיבוצים. מה אתה חושב שמעו המרוקאים, העיראקים, הטורקים, הפרסים וכל עדות המזרח? רק יוונית וקצת ערבית. זה הכול. שכחת שהיה סרט ערבי בטלוויזיה בימי שישי?
“היום יש כלפי זה פתיחות גדולה מאוד. אם אתה שר היום יוונית בטלוויזיה וברדיו, זה כבר כמו עברית. זאת המוסיקה שהכי אוהבים בארץ — אחרי אנגלית. כל הזמרים הכי גדולים ביוון: יורגוס דאלארס, גליקריה, חאריס אלקסיו, ניקוס ורטיס, וסליס קראס, אלני ויטאלי, הופיעו בארץ. יש היום כ-500 שירים ישראלים לכל דבר, שהם גרסה עברית לשירים יוונים מקוריים, ביניהם ‘איריסים’, ‘ספרי איילת אהבים’, ‘הכול בגלל האהבה’, ‘הדרך לאי שם’, ‘שיר סיום’ ועוד ועוד. אנשים מתים על זה. בשנות האלפיים היוונית חזרה כל כך בגדול, שאנשים הבינו שזה עדיף על כל מוסיקה אחרת. אני לא אגיד לך שהיום משמיעים כל היום מוסיקה יוונית ברדיו. תחנות מסוימות שלא השמיעו יוונית אז, לא משמיעות גם היום. מצד שני יש כל כך הרבה תחנות רדיו שכן משמיעות. אבל עזוב. מי בכלל שומע היום רדיו? מי שרוצה לשמוע היום שיר שלי, פותח יו־טיוב. חאלס, רדיו זה כבר פאסה.
“כל מה שאמרתי על אותה תקופה, היה נכון בול. ואני לא חוזר בי במילה, אבל עם השנים הם הבינו שהם טעו ואז הגיעו כל הטברנות למיניהן: שמעון פרנס, זאב רווח, ‘ריח מנטה’ עם ירון אילן, דידי הררי. אני עצמי הגשתי עם אורן חן תוכנית בערוץ 24 ופינה קבועה ב’ריח מנטה’ של ירון אילן, בערוץ 33.
“כל התוכניות האלה, שרצו בכל הערוצים, היו מבוססות על מוסיקה יוונית נטו. היום, לצערי, הטברנות נעלמו. היום יש בעיקר סטנד־אפ וריאליטי. “אנשים כבר מקיאים מזה ומתגעגעים לתוכניות של זמרים וחפלות. נכון, גם אני שיתפתי פעולה עם הריאליטי ‘היחידה’, כי שילמו כסף. לא עשיתי את זה בחינם. אבל האנשים בבית מפסידים. הטלוויזיה היום סתם משדרת לאוויר. מי שישים היום ערב יווני בטלוויזיה, יזכה ברייטינג שלא קיים. אתה תראה שהטברנות יחזרו בעתיד. יש כאן מלא זמרים, שאנשים רוצים להיכנס איתם לראש, ולא משדרים את זה יותר. לא ייאמן”.
לא יכולתי להימנע מהשאלה אם נתקל במהלך הדרך באנשים ששמו לו רגליים. “כן, וכל אלה בסוף באו אליי, לחצו לי ידיים והורידו את הראש. בשנת 2000 יצאתי עם אורן חן והפכתי את כל המדינה. אני מצליח כבר 20 שנה ברמות־על. אין תוכנית טלוויזיה, בכל הערוצים, שלא הייתי בה. הופעתי באלפי תוכניות. כל אלה שהחרימו והתעלמו ממני בזמנו, טעו טעות גדולה. היום אני עושה טובה שאני בא להצטלם, רק אחרי ששכנעו אותי שהתוכנית שווה משהו. החלום שלי ב-1981 היה שיראו אותי בטלוויזיה, כדי שאוכל להראות מה אני מסוגל לעשות. ידעתי שאנשים אוהבים את זה, אז למה לא הראו את זה? זה תסכל אותי ברמות שאתה לא יכול לדמיין. הטריף אותי. פתאום אתה רואה זמר עם גיטרה, ששר בטלוויזיה שירים בעברית ששווים לתחת, סליחה על הביטוי. ואני זמר ששר ביוונית, שאנשים שרופים עליו, ולא מראים אותו. התעלמו ממני. אבל זה בסדר. בסופו של דבר, המוסיקה היוונית והמזרחית ניצחו בגדול. אין ספק שראיתי אז תמונה שחורה מדי, כי הדברים באמת השתנו. זאת הייתה הפתעה לכולם. לא יכולתי לחזות שהדברים ישתנו בעתיד. שירי ארץ ישראל? בוא נגיד שהיום הם כבר לא מפריעים יותר. הם גם לא קיימים יותר בתקשורת, כי גם התקשורת יודעת שזה כבר לא מעניין היום אף אחד. אין לזה יותר רייטינג ואף אחד לא שומע את זה יותר. אולי בקיבוצים. כל ההתנהלות של התקשורת בשנים ההן, הייתה רמאות אחת גדולה. למה אריס סאן עזב את הארץ? כי בסופו של דבר הוא לא התקבל באמת ולא התייחסו אליו ברצינות. לא נתנו לו את ‘כינור דוד’ — למרות שהגיע לו — וזה אכל אותו. אסור לשכוח שכל המוסיקה המזרחית נולדה מהגיטרה של אריס סאן”.
אפשר להגיד שגם אתה, כמי שהיה כאן לפני זוהר ארגוב, נהנית מהמהפכה שהמוסיקה המזרחית חוללה בשלהי שנות ה-90?
“בלי להשתחצן, אני חלק מהמהפכה של המוסיקה המזרחית. זוהר ארגוב העריץ אותי כבר ב-1977. ניגנתי לו על הבוזוקי בהקלטות של שישה־שבעה שירים, ביניהם ‘אלינור’, ‘עינייך החומות’, ‘בעבר היו זמנים’ ועוד. ניגנתי לחיים משה בכל התקליט ‘הקולות של פיראוס’. אבל לא רציתי להיות בוזוקאי מלווה. רציתי להיות כוכב בזכות עצמי. זה לקח לי שנים, אבל בסוף נהייתי. מ-1977 עד 2000 הייתי לבד. הוצאתי 14 אלבומים. הייתי האמן היווני הכי מבוקש בארץ, אבל ננעלתי על הנישה היוונית והגעתי לרמה שאין יותר לאן להמשיך. אחרי השידוך לאורן חן בשנת 2000 נסקתי לגבהים חדשים, אבל סטלוס עדיין קיים. הוצאנו יחד עשרה אלבומים שהפכו לשלאגרים היסטריים. נפרדנו לשנה אבל הביקוש היה כל כך גדול, שהחלטנו לחזור וזה המשיך עד הקורונה. כשאנחנו ביחד, המותג יותר חזק מכל אחד לחוד. סטלוס לבד שייך לדור הקודם. סטלוס ואורן חן שייך לדור החדש. לפני אורן חן, היה לי בארץ קהל פוטנציאלי של שני מיליון איש. אחרי אורן חן, הקהל הפוטנציאלי הגיע לחמישה מיליון. השילוב עם אורן הביא אותי לכל מי ששומע מוסיקה במדינה. היום אין אחד במדינה שלא יודע מי זה סטלוס, חוץ, אולי, מהחרדים בירושלים. היום אני זמר כל־ישראלי — למזרחים ולאשכנזים יחדיו”.
בגיל 61, כשהוא כבר אב לבן (31) ובת (38) וסב לשני נכדים, הזעם נותר בעינו: “הזעם שנשאר בי הוא על דברים שלא אשכח לעולם. למרות שהצלחתי והגעתי למה שהגעתי במדינה השרוטה הזאת, עדיין כואב לי על כל הדברים שלא יכולתי להגיע אליהם בזמנם. כשראיינת אותי לפני 40 שנה, אמרתי ש-50 אחוז מהמדינה אוהבים יוונית. היום זה כבר 70 אחוז. אבל אני לא נעול רק על יוונית. אהבתי מאוד את אריק איינשטיין, אריק לביא, כוורת, בנזין, פינק פלויד. הכול. גם תיסלם. נכון, ירדתי עליהם בזמנו, אבל לימים התברר שגם הם הפכו לקלאסיקה. אבל מה לעשות שבבית שמעו יוונית וזה מה שנכנס. ומוסיקה יוונית אוהבים כולם. מה שקרה עם המוסיקה היוונית, זה לא ניצחון. זאת תבוסה לצד שהתעלם ממנה”.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
מדריך לגידול ילד
אלדר גלאור
₪65 ₪49
דוקים
דן מירון
₪117 ₪80
האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים
ואלאס סטיבנס
₪120 ₪89
דברי הימים
דיתי רונן
₪86 ₪65
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT