עפיפה - אפיק
עפיפה רמה לוסקי מס עמודים: 156 שנת הוצאה: 2022 עיצוב עטיפה: מיכאל גורדון
מחיר: 86 ₪70
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

אני רוצה להיות הוא. אני רוצה לחקות אותו, אני רוצה לרכוש ולסגל אותו לעצמי. את סימני המאוויים, הייסורים, העריצות והאדישות שהוא נושא על גופו. את זוויות הצלעות הקוראות תיגר, הגולמיות הרכה של איבריו בשנתו, חיוּת הפנים ברגע קצר של מיקוד, פולחני היומיום הגסים והטהורים שלו. אני רוצה להיראות כמוהו בתוך הזמן המוקצב השוטף אותנו מכל הכיוונים, באבק וברוח, צורה פשוטה וטהורה של הרס עצמי. אני רוצה להיות גבוהה כמוהו, שחופה, מצולקת, חזקה, סגפנית, חולה, חסרת פחד. הדי קולות השכחה שלו מסמנים לי את מסלול השביל העורק מהדרך, את השריקות שלו אני שומעת מרחוק וקשה להבדילן משריקות הרוח האקראיות, אבל רוח הכוונה שלו עמידה מהן. מגיעה אליי. את התיפופים הבלתי פוסקים בכריות האצבעות על מה שבהישג ידיו, המשווים לו חזות פגיעה ומשונה של עיוור ומעצימים את מבען הריק של עיניו שאין בכוחן לעצב דבר, את השירה המעוּותת ברכות הנמסרת מגרונו, קולה של הנרקומניה. אני מבקשת לעצמי את כל זה. אני רוצה לשתוק כמוהו ימים רצופים, אבל לא מפסיקה לדבר והוא לא מפסיק להקשיב.

עפיפה, קובץ של ארבעה סיפורים, כתוב מעמדה כמעט פראית של ראיה, כזו שטבעי לה להנכיח שתהלוכת־יצורים־בלתי־נגמרת היא האדם.

ספרה הקודם של רמה לוסקי קצה הכדור ראה אור ב־2008 בהוצאת "חרגול-עם עובד".

 

רמה דעואל-לוסקי היא ילידת חיפה. את שנות ילדותה ונעוריה עשתה בעיקר בטורקיה, באפריקה ובארצות-הברית. בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. כתבה במוסף ‘הארץ’ על אמנות יחד עם חיים דעואל-לוסקי. ריכזה את האגודה למען נפגעות תקיפה מינית, וכיום פעילה חברתית בארגוני נשים ובארגונים פוליטיים. חיה בתל-אביב, אם לבת ובן.

מֵנמורי

היא מתעוררת מתחת לעץ המנגו, על גבעה קטנה קרוב מאוד ליריחו, ורואה מרחק קצר לפניה אחורי גבר רזים ועירומים. הוא כורע על ברכיו, מכנסיו מופשלים עד לעקביו והוא עושה את צרכיו בריכוז גוף עמוק, מכוון בעזרת תנועות אגן את הצואה לתלולית צרה ומתגבהת.

נשארנו וישנו כאן הלילה היא מדווחת לעצמה וממשיכה להתבונן.

הוא מנקה את עצמו בעלי העץ. עשרה עלים בזה אחר זה. את חלקם הוא מרטיב במים מג’ריקן ישן. את העלים הוא מניח בעיגול סביב מבנה הצואה. הוא מדויק וחזרתי בפעולותיו. אחר כך הוא מתרומם, מושך את מכנסיו ורוכס אותם על מותניו וכשהוא מסיים הם מחליקים ונופלים מעט משום שהוא רזה כל כך, כמעט שלדי. שלד חם, היא נזכרת. הוא שוטף ומנער את ידיו, נושף עליהן, מסתובב אליה ואומר:

מ זי ז ז בו בים למ ז קק. ת א ע. מציל אותך ככה. תמשיכי לחלום.

יופי. תודה היא אומרת, עוצמת שוב את העיניים ושואלת, מה אתה הולך לעשות?

לאכול ארוחת בוקר הוא עונה.

מה תאכל היא שואלת מנומנמת.

מנגואים.

ברבים? היא משתאה.

ברבים מאוד.

מה זה מזקק?

מלכודת זבובים קטנה־קטלנית.

ו ת א ע? זו מילת קריאה?

תכסיס אינדיאני עובד הוא עונה מתוך הרוח החמה.

היא נרדמת שוב על השמיכה המשובצת, ואחרונת מחשבותיה היא עכוזו הגרום ואשכיו הנאים.

 

 

כשראיתי אותו לראשונה בביתו של אחי התחלתי מייד לחשוב עליו בכוח מרוכז ועיקש. הוא הפנה את הראש בתנועה קלה מאוד ופגש במבט שלי, ומשך הזמן שהתקדם בקצב רחשי ים בשמש צהריים בהירה וגלויה, שינה צורתו והפך קדחתני, מלא גוֹנֵי גוונים ומבואות אפלוליים.

רק הרמתי את הרגל לצעוד וכבר הייתי פנימה, בזמן ביניים, בהתוודעות למשהו שרק תמציתו התגלתה ועוד יגיע לסיכומו, למיצוי הדין. הבטתי בפניו והם שבו אותי בזיכרון מטושטש של היכרות. אני מכירה אותו, חשבתי. או מכירה את היופי. או היופי תמיד מוכּר. איום עתיק מזמזם באוויר וממלא את הרגע הריק משפה שלפני הזיקה, התשוקה ואוות הנפש, והופך לדרך שאפשר לבחור בה כדי לא לשוב. אני מביטה בו יושב ופוחדת אפילו לעפעף, שלא יתרומם פתאום מעל הכורסה וייעלם בשברירי השנייה של חשכת העין בלעדיי.

 

אנשים פנו אליו והוא, בפני שעווה, צחק כמוּנע מרחוק, ודבריו נשמעו מנותקים גם מעצמם וגם מהדרך שבה אמר אותם. לא יכולתי להכריע אם היו הצהרות, קריאות תיגר או מילים משירים ישנים. כמה פעמים הרגשתי שהוא מביא את עצמו להיעלמות, אבל הכרחתי אותו להישאר. אני לא יודעת איך ובאיזה כוח. הוא התחיל לזוז. הרגליים הארוכות שלו לא מצאו להן מקום. הידיים שלו שניסו להיפרש לצדדים, התעקלו באוויר. הוא הפיל או השליך מאפרה. אספנו כולנו בכפיפה את הבדלים והאפר. כל שורת הדברים שעשה אחר כך עם כוס בירה מלאה קוניאק בידו, העלו תחושת סכנה מוחשית המתקרבת אלינו במהירות ויוצאת משליטה. מישהו ניסה להרגיע אותו בדברים רכים; זה רק הבעיר אותו יותר. ניתקתי מהקבוצה שהצטופפה כמעט מבלי משים בבקשת הגנה, וניגשתי לחלון. הבטתי בחצר הענקית שגבלה מכל עבריה בדיונות חול שנצצו בזהרורי זכוכית שבורה באור הירח. הכול היה דומם ונראה קפוא.

לחשתי ישירות לפניו יש עכברוש ענקי בחוץ. הוא רץ החוצה.

תיקח את המטאטא שבכניסה קראתי אחריו.

עמדנו והתבוננו בו שועט לאורך החצר וחובט את המטאטא בזוויות של קירות הבית. כשהוא נעלם מעינינו שמענו אותו מתרוצץ בצידה האחורי של החצר. פעם אחר פעם הוא שב והופיע בחלון החדר ומיהרנו להתכופף כדי לא להיראות. הצצתי בפניו המוארכים, בפיו החשוק ובשפתיו הלבנות וחשבתי שהיינו יכולים להיות שנינו דחלילים חובשי מגבעות מאובקות, דברים שחורים בגן הירוק בין הדשאים הרחבים ועצי הפרי, בשמש, בגשם, עם ידיים מושטות, אבל לא הייתי רוצה לפגוש בו בסמטה חשוכה בעיר, לטבוע בלחישתו הסודית במיקוד הלילה, בשעת התרחבות האישונים.

 

נסענו למדבר ברכב השחור הגדול שצדדיו אטומים ויש לו חלון קדמי וחלון אחורי בלבד. הוא נראה כמו כלב ענקי שְפַל לחי שאוחז בהגה. בירידה לים המלח הוא נהג בהיסח דעת מסוכן. לא יכולתי להבחין אם הוא עוצם את עיניו במתכוון, מתגרה בדרך המפותלת והמסוכנת, או נעלם בהתפשטות התודעה שלפני השינה, כמעט נרדם. הוא לא סיפר הרבה על עצמו. נראה שידע מעט מאוד ולא היו לו זיכרונות להודות בהם או זהויות להתוודות עליהן. משוררים נתנו לו מילים המתארות לכאורה את חוויותיו בעולם. מילים בגוף שלישי של חירות ושל אחרוּת נוגעות בנדודים ובבדידות. הוא הלחין מנגינות למילים. המנגינות היו פשוטות, נפלאות, צליל נוגע בצליל בחִשמול רך. הן היו מצחיקות ונשמעו תמהות מעט על עצמן כשבאו ועלו.

שמעתי שוב אותם צירופי מילים שדיבר מבעדם מבלי שנשאו משמעות. הוא חזר ואמר אותם מדי פעם והם קיבלו את הלך רוחו הרגעי, למשל שיקד קריק, מכבסה הפנימית, חד’שמובורדו או פה פה צא. לעיתים אמר את המילים בקורת רוח והן נשמעו מבדחות. בעת שהידכדך, נשמעו מלאות קדרות, וכשזעם — נשמעו כקללות המזעזעות את האוויר. לעיתים חזר רק על אחד מהצירופים ולעיתים על כולם בסדר משתנה. חשבתי שהמילים האלה נצמדו אליו ואיכּלו את תאי מוחו. רוב הזמן שנאתי אותן והן עוררו בי סלידה, אבל לפעמים שמעתי אותן והן נפתחו לפניי והפכו עמוקות ומסתוריות, כמעט קבליות. ברגעים שהרווח בין החיים שלו לשלי הפך דק מאוד, ראיתי בהבזק קצר ומחשמל את המראות שחלפו בתוכו כשאמר את הדברים שלו. אלה היו שטחים ותנועות שהתקיימו רק ביחס אליו. הם היו בלתי ניתנים להיגוי. פעם ראינו תאונת דרכים מתרחשת בדיוק מולנו. אישה עפה באוויר ונחתה על הכביש. הוא הביט בדממה, מניע את ראשו במיאון, אוחז בהגה בכוח.

חד’שמובורדו אמרתי לו בלב הולם מתוך צורך בשיתוף

חד’שמובורדו. אבל הוא לא הגיב בשום צורה. כנראה לא זיהה את המילים כשבאו מפי.

 

הוא חיכה לי במסדרון. נדהמתי לראות אותו בסביבת העבודה שלי. לרגע שקלתי אם להתעלם ממנו ולחלוף על פניו או להסתובב ולהיכנס שוב למשרד, אבל הוא הביט בי מחייך ושמח שמצא אותי וחייכתי אליו בחזרה. למחרת הוא המתין לי שוב והפעם כבר נוצרה סביבו התגודדות, וכשיצאתי למסדרון ראיתי אותו יושב על כיסא קטן מול שולחן קטן ועליו קפה שחור בכוס זכוכית, בקבוק מים, מאפרה, סיגריות ועיתונים. הוא לא החליף מילה עם הנוכחים ולא ביקש כלום, אבל התמלא באיזו קורת רוח ופניו נראו טובי לב וחברותיים. עמדו סביבו גברים ונשים מרוגשים ועולצים. הם זיהו אותו מהמוזיקה, נסחפים אחרי יופיו המערבוני, מכירים את השמועות והסיפורים על פניו שאינם חזויים ויכולים להתהפך בכל רגע. עברתי בשקט, נצמדת לקירות, ולא הסגרתי את היכרותי איתו. קיוויתי שלא הזכיר את שמי באוזני חבריי וחברותיי. מבלי להפנות את ראשי הרגשתי שהוא קם והולך אחריי. עברתי את הכביש ונכנסתי לדרך שהובילה לשכונה ישנה. צעדתי בשביל בתוך הכוח שלו. עטפה אותי תחושה לא מוסברת של כל ימי חיי. תהיתי אם אני חשה סכנה או ביטחון.

זה לא טוב אמרתי. הוא לא ענה לי ולא הופיע יותר במסדרון. הבנתי שדווקא אצל האיש הזה, הצפוי להיעלם ושלא ניתן לצפות את מהלכיו, הקול שלי נשמע חזק, מתעצם ונפרש במכמורת אקוסטית המזהה את סף השמיעה שלנו, אוספת אותנו לתוכה כשווים. כזהים. הרגשתי חזקה. רציתי להרביץ מכות רצח לאנשים כמו שהוא עשה.

 

בפעם הראשונה שראיתי אותו נלחם בגבר אחר הסתובבתי והלכתי, אבל הוא תפס בידי תוך כדי החבטות והמהלומות שנתן וקיבל, והאחיזה הזאת שעלתה ממקום נאמן עצרה אותי קרוב לדבקות ולקריעה של הנאבקים. כרעתי על ברך אחת והתבוננתי פנימה לסבך האיברים שנראו לי גולמיים וכמעט טיפשיים בפעולתם. האלימות הזאת הייתה מוכרת לי כמו שבועה סודית ממסדר חלומות הילדות. הבנתי את הבור המתמלא חרישית עד לנקודת רתיחה, את המתבודדים בעל כורחם מול קבוצת העולם האכזרית, את הזעם המשתחרר בהתקף טלֶקינֶטי הרסני. ראיתי את הגוף שלו נשבר ממכות שחטף והוא לא התלונן. כאבי הפציעות והתאונות שרדו רגעים בלבד. הם הותירו אחריהם צלקות בפנים, צליעה קלה ברגל ימין, אצבעות יד אחת שהחלימו מעוקמות ומעוותות, אובדן חלק מהראייה בעין שמאל, גב עם לוחות פלטינה וחור עמוק בבשר המותן. מרדפים ותאונות דרכים, תנאי חיים קיצוניים לזמן ממושך (במערה או בבטן אונייה) נימרו את עורו וחדרו להבעותיו, והריסות נוספות עשה האלכוהול המגושם שהיה תרופה ארעית ורעל עקבי זוחל. הגוף הזה שהפך למפת אלימות, התחבר בטבעיות עמוקה לגוף הקטן והכמעט דמיוני שלי שהיה כולו גורל אנטומי, ודבר עוד לא סומן עליו (אולי איזו מחוות יד רפה של אימי או רעד לא מורגש מגודלו של אבי).

רציתי להתבונן בו כל הזמן, לא להוציא אותו לרגע מטווח הראייה שלי. הלכתי אחריו לכל מקום ועמדתי קרוב אליו כל כך עד שהכול התאחד. ראיתי אותו רוקד לבדו בקרחת יער כמו חיית קרקס שהחיים עיקמו מול מדורה מתפוצצת ושמיים שחורים. ראיתי אותו פוצע את עצמו כדי להקיז את דמו, מאמין שכך יעלה ארוּכָה למחלה, אולי משהו שראה בסרט ישן או שמע מסבתו. ראיתי אותו שותה בקבוק קוניאק שלם בלגימה ארוכה ונופל מחוסר הכרה לרצפה. כמעט אף פעם לא ראיתי אותו אוכל. פעם כששכב בבית חולים, רצוץ מבריחה שנכשלה מאשפוז כפוי במוסד לחולי נפש, הוא ביקש ממני תמרים.

לעיתים קרובות הוא נראה מגוחך והתנהג בצורה מביכה, אבל לא חשתי מבוכה. לא הייתה לי ולא לאחרים אחריות עליו. לא דאגתי לו. אף אחד לא העלה בדעתו לדאוג לו, ובכלל למילים האלה —
דאגה, אחריות, ביתיות, בריאות, חלוקה, ערבות — לא היה מקום. הוא היה מחוץ לחיי היומיום, מחוץ לכוחות המושכים, לא הייתה לו כל יראה מול מערכות, לא התניה מול צווים חברתיים, לא אשמה מול אביו או אימו, לא געגועים, לא מאבקים פנימיים, לא כבוד לעצמו, לאחרים, לכסף, לכוח. המרחק הזה הפך אותו לזרם יחיד, הוציא אותו מטווח הרגש והשיח של אנשים והעלה תחושה של אסון והרס. אבל אנשים נסחפו אליו. הם אהבו אותו מייד ורצו לתת לו משהו. הם הציעו את עצמם והציעו מתנות ועזרה, והוא חייך ונענה רק במקרים ספורים.

 

יום אחד כששכבנו זה לצד זה עירומים הבטנו בעצמנו.

אנחנו קיצוניים אמרתי לו.

אנחנו רזים הוא אמר.

נוכל ליפול מתחת לדלת אמרתי.

נוכל להיות אומללים שאומללים הוא אמר בקורת רוח מצלולית.

זה מכבסה הפנימית הוא סיכם ונרדם.

 

נסענו עם הגמד לירושלים. אהבנו את החבר החגב שהולך תמיד לצידו, שומר עליו ומביט רק בו ללא הרף מלמטה. בדרך, שלושתנו צפופים במושב האחורי של המכונית הקטנה, ניסה הגמד לספר לנו שוב על אהבת חייו שעזבה אותו לפני חמש שנים לאחר כמה חודשי חיים משותפים. הוא הרבה לדבר עליה בכל הזדמנות. היא הייתה ידידת כדור הארץ, אישה של היסודות וקדרית שעשתה כדי ענק שנראו כבני כלאיים שחצו את כל ההיסטוריה של היצורים. ראיתי תמונה קטנה ודהויה שלהם שנשא תמיד בארנקו. הארכתי להתבונן וראיתי בהם גם את דמותה, זקופה, משונה ומוארת. אהבתי אותה מאוד מבעד לאהבה שלו וחיכיתי יחד איתו לרגע שניפגש כולנו. אבל ביום הנסיעה לירושלים היה הגמד חבול ממודעות רגעית, מההכרה האפשרית של מות התקווה, וכשניסה לדבר עליה השתנק מכאב והעיניים שלו נמלאו דמעות. נסענו בשתיקה, ואווירה של ייאוש סירבה להתפוגג והרעילה את האוויר.

הגמד השעין ראשו על מסעד המושב ושקע בנים לא נים. ישבתי באמצע בין שניהם והוא, שלא הוציא מילה כל הדרך, הביט בי פתאום פעור עיניים והפיל את עצמו החוצה מהמכונית הנוסעת במהירות בין זרם המכוניות ששעטו מסביב. החגב צנח עליו בהילוך פעולה מדהים ומשך אותו פנימה, עלה עליו בזריזות ותפס אותו בכתפיו ואני טרקתי את דלת המכונית, אבל לא ניתן היה לנעול אותה. ביקשתי לעבור לשבת ליד הדלת וניסיתי לטפס מעליו ולהחליף איתו מקומות, אבל הוא חזר ופתח את הדלת וניסה שוב לקפוץ. הגמד התיישב על ברכיו, כרך את רגליו בכוח סביב מותניו, החזיק את ראשו בין כפות הידיים הקטנטנות שלו ואמר לו די די תפסיק והוא אמר לו תן לי תן לי והנהג אמר לעצור? לעצור? אבל חששנו שהוא יצא לכביש הסואן ויידרס או יגרום לתאונה, והחזקנו בו כל הדרך. שלושתנו שרועים זה על גבי זה, נאבקים, מיטלטלים ומתנשמים, והדלת נפתחת ונטרקת נפתחת ונטרקת עד שהגענו למקום מבטחים ועצרנו.

 

חבורת בחורים מתריסה, ידיים בכיסים וצווארוני מעילים מורמים, צעדה לקראתי לרוחבה של המדרכה כשהלכתי לפגוש אותו בבר. הופעתם הפתאומית ברחוב השקט והריק, דחוסים זה בזה ומשוריינים בכוח הקבוצה עצרה אותי לרגע כשהבנתי שעליי להידחק ביניהם כדי לעבור. משהו השתבש פתאום, נעמד על הראש והופקע מהיום, והמציאות הפכה לגרסת החלום של עצמה. המבטים שלהם הפכו לכתמים בצבע חבורות סגולות שהרחוב המדומדם השתקף בהם. הרגשתי שהמדרכה רועדת מתחת לרגליי, שמייד אפול מבעד לשבריה. ראיתי רק ידיים מורמות מנפנפות באוויר, סובבות אותי, מאפילות על שדה הראייה שלי. הבטתי למעלה וראיתי את פנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה עד שהואר הרחוב כולו, ואז צעקתי לו לעזרה, קראתי בשמו, בכמה משמותיו, והוא הופיע מייד, התקרב בהליכת הדריכות שלו ואמד אותם בעיני חתול עוצמתיות ושאננות. כמעט מייד ראיתי אותם נופלים מהרגליים ושוכבים על המדרכה. הוא הניח לשניים מהשבעה להימלט. הגיעה המשטרה. עלינו לניידת, ושלושה מהבחורים נשלחו למיון בלוויית שוטר צעיר שדיבר בנימה רכלנית במכשיר קשר מכחכח. בתחנה ניגשו אליו שוטרים ידידים ודרשו בשלומו, והוא נראה מנותק, מנומנם או מסומם. הם נגעו בכתפיו ובראשו בדחף בלתי נשלט, וכשהרים את פניו אליהם קפצו לאחור כילדים. הם סיפרו בפניו סיפורי גאווה והתפעלות על אודותיו. איך קפץ ממרפסת קומה שנייה על גג מכונית נוסעת כשנמלט משוטרים שבאו לעצור אותו. קפץ ונעלם במיידית.

שמעתי אותם צוחקים כשישבתי במסדרון הירקרק וחיכיתי לו, עדיין בתחושת טשטוש של חלום לכוד שנשאר לאחר שינה. הכתה בי בפתאומיות ההבנה שמעולם לא ראיתי את הצדק פועל במהירות כזו. חזרתי לרגע שבו הבטתי למעלה וקראתי לו. האור גלש מפנס לפנס והרחוב כולו הואר והוא הגיע מייד. ליישב ולחייב אמרתי בקול למסדרון הריק. מענה הצדק הזה נגזר בדיוק מההזיות שלי — חבטה תחת חבטה, מטח אש מחסל אל מקור האיום. הזדעזעתי כשהבנתי שפגשתי גוף אל גוף את ההזיה שלי. החלטתי להילחם ולהחזיק בו כל עוד אוכל להדוף את הטָפוֹת העולם להרפות ממנה, ממנו. הרגשתי שאושר של חשיפה וסיכון ממלא אותי.

 

אנחנו צלעות כבש באנגלית.

כשאנחנו רואים סכנות אני מניפה את היד בזלזול ואומרת נוֹף נוֹף נוֹף והוא משנן ברצינות וְיוּ וְיוּ וְיוּ. אנחנו משוגעים זה על זו לגמרי. אנחנו בפלישה הדדית סוערת המתגלגלת הלאה מרגע אחד למשנהו. אני נכנסת לקצב העיניים המסומם והמר המרפֵּא שלו, לַכסָנית אור הנמסה כשהיא נוגעת בחֵך וצובעת אותו בטעם זיכרון. הראשון בבוקר, האחרון לפני ההירדמות. כל הזמן הוא בתוך חלל הראש שלי, המחשבות עליו מציפות כל פינה, לא רצוניות, כמעט טורדניות. אני לעולם לא מופתעת ממנו ותמיד בטלטלה ממנו. אני יודעת את כל הסודות שלו בלי לדעת שום פרט, ואין לשער את מידת הקרבה ומידת הנחמה העולות כשיודעים את סודות הזולת.

כשאנחנו ביחד, ההישרדות שלנו תלויה ביכולת לחנוק כל דבר שאינו מתוכנו. כשאני לבד אני אומרת בלב את השמות שלו כדי להנכיח אותו ולקרוא לו לשוב אליי במהירות, כי בעולם איתו כל בקשה שלי נענית בחיוב מוחלט, גם בקשות חסרות הסבר או פוגעניות, רק מתוך האמונה שלו בי. בעולם שלנו הוא נכפה, ללא ידיעתו, להיות עבורי בדיוק מי שהוא.

מול הפראות שלו אני עומדת בגופייה דקה, בתוך גשם עזאזל, נדקרת, נרטבת, מתלכלכת, נספגת, נחלֵית, לא רואה כלום. הפראות זוכה לנכונות מלאה, נשמעת ומתהפכת בעומק, נעה ונדה כמו רָעָב כי רק השפע יוֹשֵב ולנו אין כלום.

 

אני רוצה להיות הוא. אני רוצה לחקות אותו, אני רוצה לרכוש ולסגל אותו לעצמי. את סימני המאוויים, הייסורים, העריצות והאדישות שהוא נושא על גופו. את זוויות הצלעות הקוראות תיגר, הגולמיות הרכה של איבריו בשנתו, חיוּת הפנים ברגע קצר של מיקוד, פולחני היומיום הגסים והטהורים שלו. אני רוצה להיראות כמוהו בתוך הזמן המוקצב השוטף אותנו מכל הכיוונים, באבק וברוח, צורה פשוטה וטהורה של הרס עצמי. אני רוצה להיות גבוהה כמוהו, שחופה, מצולקת, חזקה, סגפנית, חולה, חסרת פחד. הדי קולות השכחה שלו מסמנים לי את מסלול השביל העורק מהדרך, את השריקות שלו אני שומעת מרחוק וקשה להבדילן משריקות הרוח האקראיות, אבל רוח הכוונה שלו עמידה מהן. מגיעה אליי. את התיפופים הבלתי פוסקים בכריות האצבעות על מה שבהישג ידיו, המשווים לו חזות פגיעה ומשונה של עיוור ומעצימים את מבען הריק של עיניו שאין בכוחן לעצב דבר, את השירה המעוּותת ברכות הנמסרת מגרונו, קולה של הנרקומניה. אני מבקשת לעצמי את כל זה. אני רוצה לשתוק כמוהו ימים רצופים, אבל לא מפסיקה לדבר והוא לא מפסיק להקשיב.

מי זה האיש הזה, אני תוהה, ואיך הוא קשור אליי ובאיזה עולם אמיתי אנחנו נוכחים ביחד?

 

אני רוצה להיות הוא כל הזמן. כשאני עומדת לפגוש אותו אני מדמה שאני עולה בסולם חבלים ממרתף טחוב בדרך ליצור־על הממתין לי. אני לא בוטחת ביכולת ההישארות שלו. בעולם הזה הוא עמוד חול או עמוד עשן, והחשש שיתפזר וישנה את צורתו כתובה כבר באבל כבד באחד מימי הגשם הכבירים, גשם אש או גשם שחור. לפעמים אני חולמת שאני עולה אליו, לקראתו, אל האוויר, ממעמקי מים אפלים מלאי חנק. אני שוחה ברגליים צמודות ומחודדות וידיי חץ מעל לראשי. אני ממהרת. אני רוצה כל הזמן להיות בסקס איתו והכול נחשב בעיניי. כל ציון פעוט, כל תנודה מזערית ביד או במבט. לפעמים אני הולכת אליו בדרך עקלקלה כל כך, עד שכל הדרכים נפרשות לפניי ואני מכירה את אלה המובילות אליו, לוקחות אליו, צדות אותו, מסמנות אותו, מקרקפות אותו, שומרות עליו.

 

אין הרבה זמן אני אומרת לו המציאות וההיגיון פועלים נגדנו.

הוא מכיר כנראה מפלצות נוראות יותר כי הוא מקשיב לי כרגיל.

אתה כבר תמות. עניין של יום או יומיים. או תחלה או יירו בך או שניהם. כי אתה דחליל.

המילים שלי באות עליי עם הראייה שלהן ומתחילות ללחך אותי בצער ובתחושת אובדן שלא הכרתי כמותה.

הוא מנחם אותי במתיקות יורד באוטובוס לגיהינום להתארגן. חוזר מייד.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
הערבי האחרון וסיפורים אחרים
₪98 ₪62
שימי ראש
נעמה צאל
₪87 ₪55
אוטוביוגרפיה של דלת
נורית זרחי
₪64 ₪50
יחסי בעלות
תהל פרוש
₪64 ₪50
כל הזכויות שמורות לאפיק 2023 עיצוב ODT