רודף העכוזים / כמאל ריאחי (2021) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
רודף העכוזים כמאל ריאחי
רודף העכוזים כמאל ריאחי מס עמודים: 150 שנת הוצאה: 2021 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 84 ₪30
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

'רודף העכוזים' היא נובלה שזכתה בפרס הזהב "כומאר" בתוניסיה והוכתרה כספר הטוב ביותר לשנת 2007. הספר הוחרם בתוניסיה בשל נימתו העוקצנית והביקורתית, ההומור השחור והלעג התוקפני שמסתתר מאחורי עלילות המשנה, והכאוס שמשקף את המציאות התוניסאית.

באמצעים ספרותיים של פנטזיה והומור מתאר ריאחי את המציאות המכוערת והמזוויעה, העלילה נעה קדימה במשפטים קצרים, אינטנסיביים, בדיאלוגים שמשלבים בין אימה וקומדיה כשתי התמות העיקריות לאורך הספר. הנובלה היא כתב זעקה ומחאה כנגד המציאות המעוותת: השחיתות, האלימות, השוביניזם, ההתמוטטות החברתית והנפשית.

9 ירחים, סדרת תרגום ספרים מערבית של הוצאת אפיק, קמה מתוך האמונה בשלום, שיוויון, והזכות של כל אדם להביע את דעתו. אפיק שמה לעצמה כמטרה להיות במה לקולות השונים והמגוונים של התרבות הערבית והפלסטינית שאינם נשמעים דיים בחברה הישראלית. מאז ומתמיד מנסה האידאולוגיה, מימין ומשמאל, לנהל את הספרות או להשתיקה. אנו מתנגדים בתוקף לנסיונות אלו, ומקווים שספרי הסידרה יהוו בסיס לדיאלוג, להקשבה ולהכרה במורשתו של הזולת.

כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה “ביירות 39”. כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו “רודף העכוזים” (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.

שוטה הוא שמת מקדחת!

איפה אישן הלילה?! אני עומד להשתגע… אינני יכול לסבול אותו עוד! הוא בלתי נסבל… דבר איום… החלום הנתעב חוזר שוב. אני קם ממיטתי והולך אל הברז, טובל את ראשי באמבט, והמים הקרים ניגרים על ראשי המלוהט. אני חש הקלה גדולה. המים ממֵסים את הכאב הרובץ על ראשי ואינו מרפה ממנו זה שנה. המים חופרים בגולגולת המטונפת. הם שוטפים את המחשבות הקיצוניות ואת האמונות המעופשות…

הזרם שוטף את הערכים החלודים שדיכאו אותי זמן רב והתישו את גופי. הדאגות היומיומיות מכבידות על הגוף, ובדידות הלילה רְדוף הסיוטים מייסרת אותו. נפטרתי מבגדי ונכנסתי לאמבט. עמדתי לבדי ופתחתי את המבול. גשמיו ירדו וטיהרו את הנפש מחטאיה והבעירו אש בגוף בר־הכיליון. הוא התנער במשך כשעה, כאילו חגג. אני שותק שעה. לקדושת המים אני מתמסר. הוא מתמסר. שבילי השמים מתמסרים בתוכי.

ירדתי על ברכי שחבקו זרועותי, חזי דבק בירכי וראשי נעלם בין הכתפיים, והמים עודם עזים, ניגרים כאור ומענגים.

כמה נוחה לי תנוחת ההתכרבלות המעניקה לי תחושת ביטחון וגואלת אותי מחיֵי הכאב שאינו מזקין, וממחשבתי הרקומה באסונות. תנוחה זו מרחיקה אותי מזיכרון התבוסות.

כיצד אוכל לשכוח? כיצד אשכח אנוכי, בעוד שהאמת דומה לסייף הקורע את מעיי כל לילה, מחריבה את מבצרֵי הדומייה והורסת את חומות נפשי הבטוחה. הלילה מתרה ברדתו. הנה צעדיו הכבדים. הנה האור נחנק בעבי הלילה, והצל משחיר. הנה עיני החלונות מתעוורות. צאתךָ לשלום, חזון! הוי רחמיך, חזון!

*

הגוף ניגר, הופך מוזר, דומה לגזע עץ חרֵב שהרוח עקרה ממקומו והשליכה אותו אל רחוב שומם, שם הרוח הומה לה והשממה בועלת את העפר. תווי פניו נכחדו, ועמם נכחדה תחושתו בהם. הוא אינו זוכר איך נראו תווי פניו, תקפה אותו תחושה של שכחה ופחד, וחזון העוקר את מנעולי מעמקיו…

הראשים עומדים מולו כחטיבה אחת. הוא נוהר לעברם כדי לבחור ראש אחד המתאים לו. הוא מושיט את ידו. הראשים מתחילים להתנועע. הפיות נפערים וריח של פגר יוצא מהם. מכרסמים את אצבעותיו. הוא שומע את השיניים שוברות את עצמות אצבעותיו כאילו היו בהמות המעכלות גֵרה בלילה את המזון של היום.

אין מנוס מפני השבת ראש… המצב הזה אינו לטעמו. הוא מתגעגע אל ערמומיותו. אל מחשבתו הסרבנית מִטבעה… הוא מושיט את ידו השמאלית לעבר ערֵמת הראשים המוזרים, והיא מוצאת גורל זהה לגורל ידו הימנית. היא נעקרה מהכתף. חוסר האונים. ואווילות הדרך.

הוא מרים את מה שנותר מידו הימנית, היד שנגזלו אצבעותיה. הוא מגרד בה את הראש הנפקד, שריח צחנה אדיר עולה ממנו. פצע עמוק נפתח, ובתוכו צומחת עצם מוזרה, הגדלה אט־אט… עור אדום שעוטה אותו. העור מתרבה והולך סביב העצם בדומה לראש. כדור גדול של בשר טחון מדמם ללא הפסק. הגוף מנסה להימלט מראש ארור זה, הוא רץ ימינה ושמאלה… מתיישר, מהלֵך בין הבשר לעצם, מתפשט כלהבה, זורם כמו מוות בעורקים. השלד מועד, נופל. הראש הנבל קורס עליו. עוצר את נשמתו, נחנק, בטנו מתנפחת, מתעצמת, הראש נסוג פנימה ומתפתח לעובר גדוע מהקצוות, הוא מתפשט כמו דֶבֶר. ההתהוות תמה ונשלמת, והרגע מגיע. העובר, בנם של כל הגידולים, מסתנן לכיוון הפצע, הפצע גונח, הבריאה נקטעת, הדחיפה מתעצמת, הנשימות נעצרות, הפצע נדחק, הגוף רועד. מתנער. רועד. הגופה מתנפצת.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אתנחתא לנביחות
שייח'ה חוסיין חליווא
₪74 ₪30
הטוב מכל העולמות
אופיר עוז
₪75 ₪40
אווזים
עלית קרפ
₪50 ₪20
מלכת הממולאים
רונית ידעיה
₪65 ₪20
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT