ספר השירה הראשון של אלעד זרט, שומדבר לא ישתווה, נע קדימה ואחורה במרחב ובזמן — בין לידה ומוות, אהבה לנטישה, אבהות וילדות, מעמקי הים ומרומי הדאייה. בקול ובקצב ייחודי, בדיאלוג עם המקורות ועם ספרות העולם, ודרך סיטואציות פשוטות לכאורה, השירים מצליחים לגעת במושגים וסוגיות גדולות כמו גורל, זמן וקיום, אמת אבסולוטית, משבר האקלים, משמעות הכתיבה לחיים ועוד.

אלעד זרט נולד בקריית אתא ב־1983 והתחנך בבית הספר לקציני ים בעכו. הוא שירת בשייטת הצוללות, למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, וכיום הוא עיתונאי ב”ידיעות אחרונות” ועורך סדרת השירה של הוצאת עם עובד. שיריו נתפרסמו בכתבי העת השונים, בהם “מאזניים”, “עתון 77″ ו”המוסך”.

ספרו הראשון ‘שומדבר לא ישתווה’, ראה אור בהוצאת אפיק – ספרות ישראלית, בחודש יוני 2020.

קורדליה

בַּבֹּקֶר מְקִיצָה וְנִמְתַּחַת
זְרוֹעָהּ הָאַחַת כְּפוּפָה תַּחַת רֹאשָׁהּ
וְהִיא אוֹמֶרֶת
אַבָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ וַאֲנִי
מֵשִׁיב אַל תֹּאהֲבִי יוֹתֵר וְאַל
תֹּאהֲבִי פָּחוֹת.
הַמֶּלֶךְ לִיר, לְעֵת זִקְנָה, רָצָה בְּאַהֲבַת בְּנוֹתָיו
וְהוּא קָרָא וְהוּא בִּקֵּשׁ וְהוּא צִוָּה
שָׁלוֹשׁ עָמְדוּ וְרַק אַחַת אָהֲבָה
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מֵחוֹבָה
וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת פּוֹפּוֹ וְהִיא עוֹנָה
עַד הַכְּלָבִים בַּגִּנָּה עַד
הַירֵָּחַ וְהַכּוֹכָבִים
וּבְנוֹת הַיָּם בָּאֳנִיָּה
אַ הֲ בָ ה,
וכְּמוֹ קוֹרְדֶּלְיהָ נאֱֶמָנהָ
יוֹשֶׁבֶת מְחַבֶּקֶת בְּמִטָּתָהּ
כְּבָר לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בָּאַהֲבָה.

כשאהובתי עוזבת אותי

כְּשֶׁאֲהוּבָתִי עוֹזֶבֶת אוֹתִי אֶת
מִטָּתֵנוּ עוֹזֶבֶת אוֹתִי אֶת הַמַּזְגָן
עוֹזֶבֶת אוֹתִי אֶת הַכָּרִית וּשְׂמִיכַת
הַקַּיץִ עוֹזבֶֶת אוֹתִי
הִיא נוֹשֶׁקֶת לְלֶחְיִי וְלוֹחֶשֶׁת: עֲזִיבָתִי
הִיא רַק רִגְעִית כְּדֵי לִמְרֹחַ
מַרְמֶלָדַת תּוּת לַבָּנוֹת שֶׁבַּסָּלוֹן,
וְרַק אָז אֲנִי שׁוֹקֵעַ בִּשְׁנָתִי עֲמֻקָּתִי
שֶׁכָּל הַלַּיְלָה רַק חִכִּיתִי לָהּ
ל שְִׁנתָיִ עמֲקֻתָּיִ.
וְשֶׁלֹּא תִּטְעוּ לַחְשֹׁב שֶׁכָּל יוֹם אֲהוּבָתִי
עוֹזֶבֶת אוֹתִי, כִּי לִי
קָשֶׁה לְשַׁחְרֵר, כִּי לִי קָשֶׁה לְהִתְגַּבֵּר
כִּי לִי קָשֶׁה לְהִתְמַסֵּר
לִבְדִידוּתִי שֶׁאֵינָהּ עוֹזֶבֶת אוֹתִי
לֹא בַּבֹּקֶר וְלֹא בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי.

שומדבר לא ישתווה

לנילי

1.

יוֹם אַחֲרֵי לֵדָתָהּ לֹא
הוֹצֵאתִי אוֹתָהּ מֵרַחְמִי,
בְּאֵין רַחְמִי עָטַפְתִּי אוֹתָהּ
וְהָיְתָה זוֹ רִקְמָה שֶׁלֹּא
יָדַעְתִּי מֵעוֹלָם.
רָחַקְתִּי וְשַׁבְתִּי מְפַזֵּם לָהּ פּוֹפּוֹ,
פּוֹפּוֹ שֶׁלִּי
עֲנָנִים מֵעַל וּכְמִיהָתָהּ שֶׁל
קָנָרִית אֶל כְּלוּבָהּ לֹא הֵזִיזָה לָהּ;
וְהִיא הִתְכַּרְבְּלָה בְּתוֹכָהּ
כְּמוֹ אָפוּן בְּתַרְמִילוֹ שָׁכְבָה
הִיא בֹּקֶר וְלַיִל, אֱלֹהַי
תַּעֲשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה כְּבָר דַּי.

2.

כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ קָרָאתִי לָךְ פּוֹפּוֹ וְעִרְסַלְתִּי
אוֹתָך בְּכַפּוֹת ידַָי כְּמוֹ
גוֹּזלָ מִתְכַּרְבֵּל בְּנוֹצוֹת אִמּוֹ

חֹדֶשׁ יָמִים נִרְדַּמְתִּי יוֹשֵׁב וְטִפַּסְתִּי
עַל הַר הַמּוֹרִיָּה וְצָלַלְתִּי
בַּחֹר הַכָּחֹל וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַסִּירֶנוֹת שָׁרוֹת
עַל סְלָעִים עֲנֻגּוֹת עֲנֻגּוֹת.
בְּנֵבֶל הֵן נִגְּנוּ עֲנֻגּוֹת עֲנֻגּוֹת
וְיָדַעְתִּי זֶה שָׁם וְקָפַצְתִּי אֶל
גַּלֵּי הַיָּם וְשָׂחִיתִי לְצַד לִוְיְתָנֵי אוֹרְקָה
רַק לִשְׁמֹעַ אֵיךְ
הֵם קוֹרְאִים לָך פּוֹפּוֹ
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרְאִים לְדֶשֶׁא יָרֹק וְגָבוֹהַּ,
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרְאִים לִשְׂדֵה תִּירָס.
קָרָאתִי לָך פּוֹפּוֹ
פּוֹפּוֹ
פּוֹפּוֹ שֶׁלִּי
שׁוּמְדָּבָר לֹא יִשְׁתַּוֶּה לַמַּגָּע שֶׁלָּךְ בִּי.

3.

פּוֹפּוֹ הֵגִיחָה לָעוֹלָם כְּמוֹ קֶרֶן אוֹר
בֵּין עֲנָנִים בְּצָהֳלוֹת אִינְדְּיָאנִיּוֹת
בְּרֹאשׁ חַיְזָרִי פּוֹרֵץ הַחוּצָה הֵגִיחָה
שִפְׂתֵי חַרְצִיוֹּת פּוֹפּוֹ שֶׁלִּי.
פּוֹפּוֹ הֵגִיחָה וְהִסְתַּכְּלָה בָּעוֹלָם
וְהִסְתַּכְּלָה מֵעֵבֶר לְשִׁכְבַת הַלִּיתוֹסְפֶרָה, פָּרְצָה
וְחָדְרָה אֶת קְרוּם כּוֹכַב הַלֶּכֶת וְעָלְתָה כְּמוֹ

וֵנוּס וִיקְטְרִיקְס לְטַפֵּל בִּי;
עָלְתָה לְאַחוֹת שְׁבָרַי הַמִּתְפָּרְקִים
פּוֹפּוֹ נָגְעָה וְגָמְלָה חֶסֶד אֱלֹהִי
שָׁרָה שִׁיר עֶרֶשׂ וְגָמְלָה חֶסֶד אֱלֹהִי
נָשְׁקָה עַל מִצְחִי וְגָמְלָה
חֶסֶד אֱלֹהִי, כִּי זוֹהִי פּוֹפּוֹ
וְהִיא כּוֹכָב וְגַם דֶּרֶךְ
חֶסֶד אֱלֹהִי.

4.

פּוֹפּוֹ שׁוֹאֶלֶת עַל מָוֶת וּלְאָן הָלַךְ הַחִלָּזוֹן בַּגִּנָּה
שֶׁרוּבִּי דָּרְכָה עָלָיו וְהַיּוֹנָה שֶׁשָּׁכְבָה דּוֹמְמָה עַל
הַשְּׁבִיל וְלוּאִיס הֶחָתוּל שֶׁקָּרָאנוּ לוֹ פּוּסְקוֹ.
כָּאן יֵשׁ אֲנָשִׁים מֵתִים, הִיא אוֹמֶרֶת בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם
לְיַד בֵּית הַקְּבָרוֹת טְרוּמְפֶּלְדוֹר
כָּאן יְשֵׁנִים אֲנָשִׁים מֵתִים;
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע:
מִי שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם,
וּמִסְתַּבֵּךְ וְחוֹזֵר לִנְקֻדַּת הַהַתְחָלָה —
כָּאן אֲנָשִׁים שׁוֹכְבִים מֵתִים, אַתְּ צוֹדֶקֶת.
פּוֹפּוֹ אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא לֹא רוֹצָה לָמוּת וְאִם כָּךְ הִיא
לֹא תָּמוּת, וְגַם כָּכָה תִּכְנְנָה לִהְיוֹת
לְיַד אִמָּאַבָּא כָּל הַזְּמַן
כִּי אִמָּאַבָּא לֹא הוֹלְכִים לְשׁוּמָקוֹם.

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל אֲנָפוֹת לְבָנוֹת
נָחוֹת עַל גַּג קַצָּבִּיָּה בְּכֶרֶם הַתֵּימָנִים
הֵן רוֹצוֹת לֶאֱכֹל דָּגִים, הִיא אוֹמֶרֶת
אֲבָל דָּגִים שְׁכוּבִים בְּשַׂקִּיּוֹת וְרָאשִׁים
שֶׁל פָּרוֹת שֶׁסָּחֲטוּ עֲטִינָן
תְּלוּיִים עַל וָוִים מִמַּתֶּכֶת.
מֵאַיִן הַסִּיּוּט הַזֶּה?
קֶצֶף לָבָן יִשְׁטֹף אֶת הָרְחוֹב, אֶת זֶה אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי אוֹמֵר לְפּוֹפּוֹ שֶׁתִּבְחַר מָה שֶׁהִיא רוֹצָה.
לֹא מְשַׁנֶּה מָה יִהְיֶה —
אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל הַגַּל.