שימי ראש נעמה צאל
שימי ראש נעמה צאל מס עמודים: 201 שנת הוצאה: 2020 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 87 ₪39
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

"הוי, באמת, ריקי הגדולה חושבת עכשיו, מה הם יודעים האנשים על החדרים ההם הסגורים, על הפרחים המודבקים, על הפרפרים התמימים.... החזה שטוח, הרגליים דקות, אף אחד לא  מביט בילדה והיא בשלה, הכול מתפתל, בין מחשבות על דמיונות למחשבות מיניות למחשבות שלא צריך לתת להן שם, הכול מותר, וכל הדמיונות על מה שיהיו החיים, באמת דמיונות ש... מצחיקים... ש... ככה, ריקי הזאת הקטנה הצנומה מהשכונה הרחוקה, רוקדת בעיר הגדולה, שותה לשוכרה..."

שׂימי ראש בנוי מסיפורים קצרים ומנובלה. מן השוליים של מעין ״סיפור מרכזי״, מבקשת נעמה צאל להתבונן סביבה בדמויות מנושלות: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. הנובלה המרכזית בספר מתארת אישה צעירה, שספק קפאה בזמן, החוזרת לתיכון שבו למדה כדי לשמש כמורה מחליפה, שהות שבתוכה משתחזר רגע טראומטי המפגיש אותה עם מצוקות לא-פתורות של מיניות ונשיות.

בקובץ חדשני ומקורי זה מנסה נעמה צאל למצוא צורה ספרותית הולמת כדי להתמודד עם היסח הדעת, הבו-זמניות של ההתרחשויות, ההלם, הרעש והחרדה בהווה החי. בכל פעם אחרת היא בודקת את  שאלת מיקומו של הסיפור 'כפשוטו' בתנאים של קפיטליזם ניאו-ליברלי קיצוני.

נעמה צאל נולדה ב-1981. הייתה בעלת תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מרצה בכירה וראשת החטיבה לספרות במכללת ספיר, וכן המייסדת והעורכת של "מעבדה", סדרה לפרוזה ניסיונית בהוצאת רסלינג, שבה יצאו בין השאר ספרים של רונית מטלון, עינת יקיר, שמעון אדף, מעין איתן והכותב המכונה 'עיגול שחור'. בשנת 2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט על עריכה ספרותית. צאל נפטרה ממחלת הסרטן בחודש יולי השנה, והותירה אחריה בן זוג ושני ילדים.  עם מותה, הספר נמצא בשלבי ההכנה הסופיים שלו. היא לא זכתה לראות בפרסומו.

במסה ״השפה שנפלה״ שמסיימת את הספר, כתבה נעמה: "אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים".

שׂימי ראש

 

ריקי קפצה על כדור גדול. הכול מסביבה קפץ בשקט. כל החדר, בשקט קפץ. הספה החומה, קפצה. העלים בחלון, קפצו. שני אנשים על הספה החומה, קפצו. בשקט, בשקט, מזמזמים (מתמזמזים? — מספיק), הם קפצו. זמזמו וקפצו.

האישה על הספה דיברה. "׳ששש… שימי ראש. ששש… שימי ראש. ששש… שימי ראש. ששש… שימי ראש ולישון.׳ זאת הגרסה שרוב ההורים משתמשים בה. וממשיכים: ׳ששש… שימי ראש. שששש… שימי ראש. ששש… שימי ראש. ששש… שימי ראש…׳ עד שלאט-לאט, התינוקת מורידה את הראש, מניחה אותו על המיטה — ׳ששש… שימי ראש… שששש… שימי ראש…׳ — עד שהיא נרדמת."

ריקי מצמצה. התינוקת היתה צמודה אליה, מלופפת בבד ארוך, עיניה פקוחות, בוהות אל המנורה. הן קפצו יחד על כדור הגומי הגדול. כל החדר קפץ סביבן.

כל הגוף, מרכז הגוף, הצוואר, נוקשה, הכתפיים, מלופפות —
שחוחות — כמעט נפלו, התפוררו, נפלו… רק השוקיים: חזקות, ממשיכות, הקפיצו את ריקי והתינוקת על הכדור, בקצב קבוע, לא שייכות, כמו מטרונום.

ריקי מצמצה. התינוקת — החדר — החדר הסתובב פתאום על צירו — משהו התערפל — ריקי נאחזה: בעלֶה. עלה, מחוץ לחלון: שנחתך על ידי התריסים. שנחתך מלמעלה — שנחתך מלמטה. שנחתך מלמעלה — שנחתך מלמטה. שנחתך
מלמעלה — שנחתך מלמטה. קפיצות מהירות: למטה-למעלה. למטה-למעלה. למטה-למעלה. האישה זמזמה.

ששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש ולישון…

המילים התערפלו, הסתובבו, התעופפו סביב ריקי באוויר.

כמו זבובים קטנים וזוהרים הן חגו סביבה, המילים, בוורוד זוהר, בכחול בהיר, בצהוב זרחני, זוהר כמו הילה, המילים הסתובבו, הסתובבו, חגו מולה; ואז נלכדו, לתוך המחברת של אורי: הן יצאו מהפה של האישה — היועצת — היועצת שֵינה — המילים התעופפו כמו פרפרים ואורי לכד אותם לתוך המחברת, נעץ בהן סיכות קטנות: אחת-אחת, דיממו קצת מחוץ למחברת, ונכנסו יפה-יפה, נקיות, כמו אחרי מקלחת חמה, פנימה-פנימה לתוך המחברת משבצות.

פתאום המילים הסתדרו: כמו גחליליות שרוצות לעופף אבל עוד רגע ייכנסו לתוך המחברת, מפוחדות קצת, הציצו למטה, אורי עם העט מושך אותן כמו — זה שנמשך, כימי, מגנט, הופ יורדות למטה כמו בלון שילד מושך, נכנסות לתוך המשבצות, צלופחים, לא, מה שעושים לדובים, זה, פוחלצים — ששש… שימו ראש, ששש… שימו ראש, המילים הרכינו ראש, ירדו, התכווצו, נכנסו, מרצונן, קצת בחוץ מדממות — ריקי הביטה בהן, רגע לפני התבוסה: "אני תמיד אומרת, כמו צ'רצ'יל אני אומרת: אני לא מבטיחה גן של שושנים. אבל גם אם הדרך תהיה קשה — התינוקת תישן, וגם ריקי: ריקי תישן."

אני (נכנסה) אומרת (נכנסה) אני לא (נכנסו ביחד) מבטיחה (נכנסה) גן (נכנסה) של (נכנסה) שושנים (נכנסה). רק המילה צ'רצ'יל התחמקה: משכה בכתף, לא, לא לא לא, לא רוצה להיכנס לתוך המחברת של אורי, לתוך המשבצות, לא, סירבה, התפתלה, התחמקה, נשארה בסוף בחוץ. דילגה מעל העט של אורי, המגנט, singing in the rain, בין הטיפות קפצה, לא נלכדה, עמדה פתאום מול ריקי, קרצה. ופתאום התנפחה: בטן גדולה: תפחה ותפחה כמו בלון — בטן גדולה, קרחת יתומה, עיניים, הכול — צ'רצ'יל, בכבודו ובעצמו, נעמד מול ריקי: חרץ לה לשון.

ריקי כיווצה את גבותיה. הסתכלה: מהר-מהר צ'רצ'יל התחבא מאחורי הווילון. ריקי מצמצה. Sleep when she sleeps. המילים: אחת-אחת, לתוך המחברת של אורי. צ'רצ'יל התחבא מאחורי הווילון. אורי לא שם לב. פסססס… צ'רצ'יל! ריקי רצתה לשאול אותו משהו. צ'רצ'יל לא יצא. פסססס… פסססס! צ'רצ'יל! לא ענה. התחבא. אבל הבטן שלו יצאה משם, הציצה מהווילון. שמן. פססס… צ'רצ'יל! ריקי לחשה. צ'רצ'יל לא ענה. ניסה להעביר לה משהו דרך המחשבות, כמו בתוך קומיקס.

צ'רצ'יל עמד בין ריקי ובין העלה, הסתיר את העלה עם הבטן.

צ'רצ'יל. אבל לפני שהצליחה ללכוד אותו — לשאול אותו — הופה: שוב הוא הופך למילה: השמנוניות רזתה, הבטן קטנה, הקרחת הפכה לבלורית והבלורית התמתחה, הפכה ל-ל' גבוהה-גבוהה — ריקי התבוננה במילה: אבל צ'רצ'יל
(צ'רצ'יל;) — צ'רצ'יל (צ'רצ'יל;) ככה צ'רצ'יל אמר? הבטן לא היתה שם כבר כדי לענות.

 

ריקי קפצה. כל החדר, מסביבה, הוא קפץ. אורי, קפץ, על הספה החומה. אשת העיפרון, היא קפצה.

חלונות שינה. 4.5 שעות. Sleep when she sleeps.

מילים מסביבה, שקופצות וקופצות, עושות רילוקיישן, לתוך המחברת של אורי נכנסות. מילה אחת במיוחד, מילה כבדה, משהו טוב שאפשר לאחוז בו, נוקשה, כמו זה, כמו
אבן — החדר התערפל — ריקי נאחזה במילה הזאת שאורי אמר עכשיו, הוא אמר, כמה פעמים, הוא אמר, רילוקיישן.

רילוקיישן.

ריקי נאחזה. העיניים עפעפו, כמו חלונות, שינה, חריצים, בכוח פתחה, אבל המילה הזאת, ה — רילוקיישן — מילה חדה, מילה כמו כביש… משהו מוצק, מילה מוצקה לא כמו מילות הקישור הרופפות, המתנופפות של אשת העיפרון, החגות סביבה…

המון, המון מילים עכשיו, פתאום, בהמולה: שבוע טיסה מסיבת פרידה רילוקיישן סטארט אפ וואו מדהים חוזה לשנתיים אופציה ל-10 מזל גדול אם יהיה כן ריקי רֶבֶּקה מה? איזה יופי 11 שעות טיסה, Bay Valley, מחר בשבוע הבא טסים על המטוס פשוט באמת פשוט זה נהדר רק ריקי לא
סידרה —

לתוך הקרונות מכניסים אותן את כל המילים, את כל ההמולה, פנימה-פנימה לתוך הקרונות, בדם יזע ודמעות, ממהרים אותן כמו הזה, כמו החייל, אשת העיפרון ואורי, כמו החייל עם המדים, איך אומרים, ממהרים, פולטים, איך
אומרים —

ארגזים מחר רילוקיישן עוד מעט כבר, ריקי לא סידרה אין ברירה, בית שלם מחר יום אחרון, להזיז גרירה, אריזות, חברת אריזה, בשבוע הבא הטיסה —

מילים כבדות, מילים רציניות, מילים בחוּם כהה, כמו שולחן כבד, מילים בכחול כהה, לא קופצניות.

אורי והאישה הסתכלו על ריקי.

צריך לסדר. מחר יום אחרון. שבוע הבא הטיסה. ארגזים להזמין. שבועות שהיא דוחה. פשוט לעשות עם מחברת רשימה.

ריקי, מטושטשת, הביטה אל אורי, אל האישה, קפצה על הכדור, כל המילים הרציניות, הכבדות, החומות, עמדו מולה, אריזות וארגונים, מחברות וחישובים, צמצמה עיניים, מצמצה, היא ביקשה מהמילים להסתדר רגע בשורה —

 

על השולחן בלגן. מתנות, צעצועים. דפים. "תינוקות ישנים —
הורים מאושרים. תוכנית ייעוץ שינה מותאמת אישית". כלי מטבח. מעטפות.

הספה ריקה והחושך עמוק. היא קמה? היא יָשְנה? ריקי מסתכלת סביבה. התינוקת, מלופפת, בוהה במתג החשמל. ששש… ריקי נוהמת לה, שששש… שימי ראש… שששש… שימי ראש… ששששש… שימי ראש ולישון…

חריקות שקטות של כדור הגומי על הרצפה. התריסים קופצים. למעלה — למטה. למעלה — למטה. מתוך החושך, מתוך הלילה — עלֶה. גם בחושך הוא נחתך. נחתך מלמעלה —
נחתך מלמטה. נחתך מלמעלה — נחתך מלמטה. נחתך
מלמעלה — נחתך מלמטה. סלט קצוץ כבר, נחתך ונחתך.

ריקי ממצמצת. החדר מתערפל.

מתג החשמל מחייך אליה. העיניים שקועות. אבל הפה הוא פה והחיוך הוא חיוך.

.sleep when she sleeps

ראשה הלום.

היא קופצת על הכדור.

ראשה הלום, פיה קצת פתוח, היא בוהה.

היא קופצת על הכדור.

מתקתקוּת… לא צפויה, מלמטה, מהלילה, מהעומק, מגיחה…

כמו פעם, לפני הכול, כמו השעות הפרושות, כמו שהיתה, כשהיתה לעצמה, עוד ילדה, שטוחת חזה, רגליים דקות, יושבת בחדר שלה על המיטה — יושבת זקופה על מיטת היחיד הקטנה. מאוורר תקרה מסתובב, הפרצוף שלה תקוע במאוורר.

הפה קצת פתוח; הרגליים הדקות פשוטות לפנים. באדישות, בחקרנות, בריכוז, תולה את מבטה. מבט בהיר וער, על המאוורר. בוהה; חושבת, פתאום, על משהו מיני.

מוצאת את היד בתוך ה… תנוחה.

ריקי הגדולה קופצת על הכדור.

ריקי הקטנה יושבת ובוהה. וממשיכה, בשלה, חופשייה כמו… מפלצת קטנה.

ששש… שימי ראש… ששש… שימי ראש… ששש… שימי ראש… ששש… שימי ראש ולישון… ריקי הגדולה לוחשת לריקי הקטנה…

הראש, פתאום, להתפקע, הראש והגוף. אף אחד לא מפריע. המון דמיונות, המון רעיונות משונים, מכל הסוגים… עולים, עולים, מצטופפים, מתגודדים…

הוי, באמת, ריקי הגדולה חושבת עכשיו, מה הם יודעים האנשים על החדרים ההם הסגורים, על הפרחים המודבקים, על הפרפרים התמימים… החזה שטוח, הרגליים דקות, אף אחד לא מביט בילדה והיא בשלה, הכול מתפתל, בין מחשבות על דמיונות למחשבות מיניות למחשבות שלא צריך לתת להן שם, הכול מותר, וכל הדמיונות על מה שיהיו החיים, באמת דמיונות ש… מצחיקים… ש… ככה, ריקי הזאת הקטנה הצנומה מהשכונה הרחוקה, רוקדת בעיר הגדולה, שותה לשוכרה… המון גברים סביבה, עם כל מיני… שרירים, כמו של הגדולים, לא כמו הילדים שאצלה בכדורסל בחצר, קטנים וצנומים, ואחד, אחד במיוחד, חושבת במיוחד על
האח הגדול של החברה הטובה, שהיא החברה הטובה בעצם בגלל האח, ריקי מאוד ממזרה, מציצה בחדר כשהחברה ישנה, באח עם המבט העצוב, שוכב על המיטה עם אוזניות תקועות, שרירים עדינים מציצים מהחולצה, חולצה באמת… קצת קרועה… יש לו את החברה הכי יפה, עם שיער מתנופף וגוף מעוגל, ועכשיו הוא עצוב, המפלצת הקטנה מציצה, עכשיו הוא עצוב, כמו בבברלי הילס החברה מתלבטת
בינו לבין ברנדון, כל הבית ספר מתפלג. תבחרי בדילן, טיפשה! המפלצת הקטנה מציצה, אם הוא רק היה מבין שהיא, היא האחת בשבילו, למרות שזה מבחוץ אולי לא נראה! המפלצת הקטנה מציצה, מדמיינת את האח מוריד קצת את החולצה כדי… אולי… למשל, כן, ללכת להתקלח, אם הוא רק היה מבין שאיתה הוא יכול לעשות דברים… ריקי מדמיינת דמיונים, חושבת מחשבות של גדולים, כל מיני מחשבות מתערבלות מכל הסוגים, מחשבות שהיפה עם השיער המתנופף לא תוכל לדמיין בחיים, טיפשה, ואז, מתרכזת, מחשבה ככה… מסוימת, מסוימת מאוד, אחר כך, לבדה בערב, אחרי ארוחת ערב מהוגנת של גבינות וחביתה, על המיטה הצרה, מול מאוורר התקרה, היד הקטנה, היד פשוט מוצאת את דרכה, על פי
טבעה…

ועכשיו, היא… היא בעצמה יש לה גוף מעוגל, יש לה חזה גדול — הנקה — יש לה… ירכיים, יש לה עניינים, ועכשיו שוב, אף אחד לא מסתכל (איזה בזבוז! מלצרות ובתולים, היריון וחיתולים) והנה, כמה מהר! שוב ריקי לבדה בחדר סגור, שוב אין עליה שום עיניים והיא יכולה לעצום את העיניים שלה בעצמה, שוב, לבדה, קצת אל הדמיונות…

החושך עמוק, ריקי קופצת על הכדור, זה קצת נעים, זה… מלמטה כבר הגיחה איזו תחושה… כזאת מין…

מתקתקה, טבעונית וחמימה…

כי מה היה… מה היה, אתמול… רילוקיישן, מסיבת פרידה, open space ונאומים… ואיש אחד, בחולצה שחורה, מסתובב עם מגשים; ובאמת, הוא… עם החולצה, עם המגשים, הוא… איך אומרים, הוא… היו לו באמת… גם, את השרירים…

וריקי, ככה, עם שמלה צמודה, ככה, באמצע הבושה. (מה?) באמצע הבית, כלומר, באמצע החביתה. (אה?) שמלה צמודה, שעולה ועולה, על הירכיים, על הזה, על כל ה…
ההנקה…

באמת, אם רק היה שם איזה משהו, איזו… רכבת תחתית, שתעיף ותנופף את השמלה, שמישהו יראה את הירכיים האלה! הירכיים האלה של ריקי, אלוהים, איזה בזבוז!

שורת נשים עם שיער קצוץ עומדות בתור לגזרים חתוכים.

חבורת גברים עם כרסים גדולות מהמהמים ומהנהנים.

אישה אחת מגישה לריקי מעטפה. בונוס. זה ייתן לכם את ההתחלה. ריקי מהנהנת, נחלצת, מחפשת במבטה אחרי האיש עם המגשים…

כן; באמת שהאיש הזה, באמת שיש לו עיניים רכות, שרירים כאלה בולטים מהחולצה, בגדים מרושלים קצת וחיוך עצוב, באמת שהיא היתה יכולה, כלומר…

ריקי קופצת על הכדור, היא ממשיכה לקפוץ, היא…

היא ממשיכה, היא ממשיכה… כלומר… לקפוץ, בקצב אחיד, על הכדור…

זה קצת נעים, זה…

בקצב מדויק…

מתקתקוּת, מלמטה, מגיחה, מהלילה, מהעומק של החושך מה…

ראשה הלום, פיה פתוח,

היא ממשיכה לקפוץ על הכדור.

האיש מחייך אל ריקי, עיניו חודרות, הוא מגיש לה כוס יין בוערת, הוא ביישן אבל רואה את הכול, המחשוף מבעד לליפוף, הירך מבעד לטרנינג השחוק…

רק שניהם, בחושך…

הכדור חורק חריקות קצובות על הרצפה, בקצב מדויק, אחיד,

כיווץ. צווחה קטנה. התינוקת מתפתלת בתוך הליפוף.

שששש! ריקי לוחשת מהר, ממשיכה לקפוץ קפיצות קצובות, שששש… היא נוהמת מוכנית, ממשיכה לקפוץ על הכדור בקצב אחיד, שששש… שששש… שששש… ריקי נוהמת, מסתכלת, עיניה קרועות, מתרכזת באיש…

האיש נשכב, מניח ראש על הרצפה,

רגע — לא אתה, ריקי רוצה לבכות, עיניה קרועות, רגע, רק… רק עוד שנייה…

אבל האיש מחבק את ברכיו, עוצם עיניים, הוא כבר עוד רגע ברילוקיישן של התנומה —

 

האור עולה בחלון.

ריקי מסתכלת במבט הלום על התריסים הריקים.

אין איש.

התינוקת בוהה אל מתג החשמל.

הבטן של ריקי, מלמטה… לא נעימה.

הכול מסביבה קופץ בשקט. כל החדר, בשקט קופץ. הספה החומה, קופצת. העלים בחלון, הם קופצים. השולחן הנמוך — הוא קופץ.

 

הבטן של ריקי, מלמטה… תחושה חמוצה.

משהו מגרד בתוכה. ריקי מקשיבה; בריכוז, היא מנסה… זו המפלצת; המפלצת הקטנה, מהחדר הקטן בשכונה הרחוקה, עשתה רילוקיישן, השתחלה לה פנימה לתוך הבטן התחתונה. עכשיו היא יושבת שם בפנים, מגרדת לריקי את הבטן מבפנים, צוחקת צחוק פרוע. ריקי הגדולה מותשת. המפלצת הקטנה, הנושנה, מגרדת בתוכה, מכינה תחושות חמוצות, כמו שמכינים מלפפונים חמוצים מהאיברים הפנימיים של ריקי.

פסססס… מפלצת! המפלצת ממשיכה להחמיץ את התחושות. פסססס! ריקי לוחשת, מפלצת! די! המפלצת מרוכזת, מקופלת, צוחקת לעצמה, ממשיכה, בשלה.

ריקי קופצת על הכדור. התחושה מהבטן התחתונה מחריפה.

ריקי מסתכלת סביבה: היום, היום, היום, אין יותר זמן. כל הדברים הקופצים, להכניס לתוך הארגזים.

פסססס! ריקי לוחשת למפלצת. המפלצת מרימה את הראש, מביטה בה במבט אדיש. ריקי, מובסת, מתחננת, צאי החוצה, בבקשה. אני לא יכולה.

המפלצת מתבוננת בה עוד רגע באדישות, צוחקת צחוק פרוע. יורקת לה בתוך הפרצוף. מכווצת את הטחול של ריקי.

ריקי המומה. קופצת על הכדור.

פסססס! ריקי לוחשת. מפלצת! בבקשה. אני כבר אישה, איך אומרים, אשת איש.

המפלצת הקטנה נאחזת בתוכה, באיברים הפנימיים בתוכה. בכבד. משפריץ. בטחול. כואב.

ריקי נושמת נשימה עמוקה. דיבוק, ריקי לוחשת למפלצת, דיבוקית, צאי! היא נוהמת. המפלצת נאחזת, לא מרפה. דיבוקית, ריקי מתרכזת, דיבוקית צאי! היא נוהמת. המפלצת נאחזת בטחול. זה כואב, ריקי מתחננת, זה לא נעים, בבקשה, ריקי מתחננת, אני לא יכולה יותר ככה, אני צריכה… את הכול… לארגזים… בשקט, בשקט, היא נוהמת, המפלצת מסרבת, לא, לא לא לא, לא מסכימה, מתיישבת חזק, מתנחלת שם, בום — אח! — תוקעת בפנים דגל כתום.

ריקי מתרכזת. את לא יוצאת מרצון? המפלצת צוחקת צחוק פרוע.

אם לא תצאי מרצון, ריקי לוחשת, אני מטילה עלייך חרם ואת תצאי באונס. המפלצת הקטנה מרימה כתפיים, לא, לא לא לא, לא רוצה, לא רוצה לצאת מהאיברים הפנימיים של ריקי. אני מכינה את המכשירים לחרם, ריקי מתרכזת. דיבוקית! את לא מקבלת עלייך את גזֵרתי, אני מוסרת אותך לכוחות העליונים! תקיעה! המפלצת מתכווצת, נוהמת חזרה, לא יוצאת!…

דיבוקית! קשת עורף! אני מוסרת אותך לכוחות העליונים, ריקי מתחילה להרגיש את העוצמה שבתוכה, הם יבואו ויוציאו אותך באכזריות, תיזהרי! שברים!

המפלצת, נחלשת, נוהמת חזרה, כוחות כל העולם קמו עלי… היא נאחזת בכבד, כוחותַי הולכים וכלים… היא מביטה בריקי, במבט שלה ניצוץ חזק: כל זמן שיש בי ניצוץ של כוח אתגבר! לא יוצאת!

באין אונים, הדיבוקית וריקי מותשות… אחוזות זו בזו… מתפתלות… ששששש… ריקי נוהמת… המילים המכושפות… שששש… ריקי מתחילה, היא מנסה… שששש… היא לוחשת למפלצת… ששש… שימי ראש, היא לוחשת למפלצת… שששששש, שימי ראש, ששששש… שימי ראש ותצאי… היא נוהמת, הבטן חמוצה, ריקי הלומה, המפלצת, לאט-לאט, מרפה מן האיברים, מרכינה את הראש… עיניים מעפעפות, ריקי נוהמת לה… דיבוקית… שששששש… שימי ראש, ריקי נוהמת, ששש… שימי ראש… ששששש… שימי ראש… שימי ראש ולישון…

המילים, כן, כמו שריקי חשבה, המילים הפכו למכושפות, המפלצת, עיניה מעפעפות… ריקי ממשיכה, מלטפת את המפלצת במילים, המפלצת מכֻווצת בתוכה, מניחה את הראש על הבטן התחתונה, לא אוחזת באיברים, שששש… ששששש… זהו, היא נשכבת, ריקי ממשיכה, בריכוז, מעפעפת בעיניים בעצמה, שששש… שימי ראש ולישון…

ריקי לוחשת, ממשיכה, ריקי מתנועעת כמו תפילה, שששש… שימי ראש, ששש… שימי ראש ולישון… שששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש ולישון… ריקי אדוקה, ריקי ממשיכה, בין הטחול לקיבה, המפלצת מתקפלת, שששש… ריקי ממשיכה, שששש… התחושה החמוצה מתפוגגת לאט, המפלצת הקטנה מעפעפת, נשכבת על הבטן, מזיזה את הטוסיק ימינה שמאלה, ריקי, על הכדור, למעלה, למטה, כמו תפילה, אדוקה, היא ממשיכה, ששש… שימי ראש, הנה, שימי ראש… שששש… ליטופים אחרונים לפני השינה האחרונה… זהו, התחושה בבטן של ריקי מתחילה להתפוגג, המפלצת מורידה את הטוסיק, עוצמת את העיניים… המפלצת נשכבת, מורידה, היא נמשכת למטה, החוצה, הופכת לזרזיף דם שקט, יוצאת הדיבוקית החוצה מאיפה שנכנסה, יוצאת, נשפכת בזרזיף דק החוצה, כמו הפלה.

 

ששששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש ולישון… ריקי ממשיכה. העיניים של התינוקת מעפעפות, היא הופכת לכבדה. ריקי מסתכלת על התינוקת. מתרכזת. שששש… שימי ראש, היא לוחשת לה, בריכוז שקט, בעוצמה חדשה; ריקי, אדוקה, כמו תפילה, היא ממשיכה. הנה, המילים המכושפות, המילים הפכו למילים מכושפות. והתינוקת, העיניים… הנה, עומדות ונעצמות, הולכות ונעצמות, יושבות ונעצמות, מתנדנדות ונעצמות… הנה, ריקי אורבת בשקט, כמו תפילה, ממשיכה, הנה, מעפעפת, הנה, הנה, התינוקת, יותר ויותר, הופכת לכבדה…

 

הנה, עוד מעט… עד סוף הימים, התינוקת תישן, עור הפנים שלה יהיה לח, חמים…

מזמין לסעודה…

הגוף קצפת, המוח עיסה, בבטן למטה התחושה חלולה… (אבל מה בתוך חלום? מה בתוך תנודה?)

ששש… שימי ראש, ששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש, שששש… שימי ראש ולישון…

 

העיניים של התינוקת מעפעפות בכבדות, הן מתחילות… הנה, אלוהים… להיעצם… — כן, הנה, הנה, ריקי אורבת, עוד רגע, שתינו, כל החיים, שמונים, מאה שנה, עד סוף הימים. ניכנס ביחד, נתכרבל, לא נלחץ לעקצוץ או חלימה, לא נלך לשוט שם בדממה, את התינוקת היא תלעיט רק דברים שימושיים, מתוקים וטובים, התינוקת לא תכיר ולא תדע, היא תקבל מראש את השיקוי של התנומה…

כן, כל כך כן, ייכנסו יחד… והנה, היא לא הבינה, הנה, עכשיו יש לה שותפה…

רק… כמו לאכול תאנה, עוד תאנה ועוד תאנה, ככה, רכה, טבעונית ונעימה…

הגופים, של שתיהן, כמו חמאה לבנבנה, עוד רגע — השוקיים — עוד רגע, היא רק מחכה לעצימת העיניים של התינוקת, הסופית, יתחפרו בתוך המיטה,

כל העולם הופך לפּוּף. פוף גדול, ענק, כבר הוא הופך. והתינוקת איתה, התינוקת הקטנה — היא תשמין, היא תתפח, היא תתנפח והיא תנפח… את נשמתה… כמה זה נעים, ריקי לא שיערה. כמה זה טוב… מחוץ למיטה שלהן, כולם, כמו אלפי נמלים, יסתדרו סביבן, והן, שתיהן, רק יכרסמו, יכרסמו ויישנו, יישנו ויכרסמו. עוגה, מנגו, מה שירצו, הכול יתלכלך. ורק שתיהן, רק שתיהן, לא יֵצאו אף פעם מהמיטה… לא מנגו; אבל לא, לא מנגו, כי מלכלך, וכולם מכרכרים ויחליפו וייתנו אפילו מיטה חלופית, נכון שיקבלו מיטה חלופית גדולה מאוד אבל… למי יש כוח בכלל לזוז. הן לא ירצו לזוז אפילו לא למיטה החלופית אז רק — סוכריות מגומי, או עוגות, ויהיו להן, לשתיהן, והמיטה תתפרש בעצם על פני חדר שלם, או עיר, המיטה תהיה רכה, רכה… מצונפת… כל העולם, כל העולם יהיה מיטה, לא יהיה לאן לעשות רילוקיישן בעצם, לא לזוז, רק להתגלגל, מפה ולשם, מהודו עד יפן, במיטה, ריקי והתינוקת, התינוקת וריקי, רק שתיהן, בתוך העולם הגדול, שהלך לישון עד סוף הימים של הכול, רק שתיהן, בתוך המיטה… והפּוך, הלבן, הענק, פרוש על פני כל העולם, משהו מדהים, משהו… רך כל כך, ויוקרתי, משהו יוקרתי, אפילו, של פְריד, מי היה מאמין, ריקי הקטנה, מחדר קטן בשכונה רחוקה, עטופה כולה בנוצות, יצטנפו ריקי והתינוקת, רק יחד-יחד-יחד, מחוברות בנשימה, יחד-יחד-יחד, צמודות לתמיד, בתוך המיטה, מצונפות בפינה, מחובקות, ויוכלו גם להשתרע, ריקי גדולה, התינוקת קטנה, ואז ריקי מצטמקת שנים על שנים והתינוקת תופחת וגדלה, ואולי גם בתוכה תהיה איזו ילדה, או אוכל, ממתק, או משהו, וכל הימים וכל הלילות מי יודע בכלל מה מתי, ישנות, וערות קצת ואוכלות, אולי יקצצו גם להן את השערות, כמו הנשים במסיבה, לריקי שערות יפות אבל בשביל מה? איזה בזבוז… ריקי מחייכת… יקצצו, היא מחייכת, יקצצו, שלא יפריעו בהתגלגלות פה במיטה, ושתיהן, קצוצות ונעימות, ישנות רק ואוכלות, מתנפחות ומתכווצות, ותופחות, ובכל מקרה רק רק רק רק במיטה, אין לאן לצאת, זה לא שיש לאן לצאת, מהמיטה, זה לא שבכלל יש קונפליקט, המיטה היוקרתית, הנעימה, הפרושה על פני כל כדור הגלובוס כולו, רק הן שם, עם הכריות, משהו מיוחד, גדול ורך שאין כמוהו בעולם, רך, הכריות, גם, של פריד…

אלף המיליונים של הדמיונות שעלו שם בחדר הקטן עם מאוורר התקרה, החלומות, הדמיונות הקופצים, כמו פצפוצים כמו בועות כמו פצפוצי שוקולד הם נרדמים עכשיו ושוקעים בתוך… בתוך חלב, חלב טוב ומיטיב, כן, כמה טוב, כמה נעים, כמו הנקה… ולישון… להתפצפץ רק עוד קצת, ולישון… שששש… לישון… להירטב, להיספג, בחלב, פיכסה, איכסה זה מגעיל כל כך שזה אין לתאר, כמו שנשאר כל הבוקר, כמו אמא שלא עשתה את העבודה, לא ניקתה שום דבר שם, הילדים חוזרים בצהריים ואמא אַיִן? לא ניקתה, מהבוקר? ועכשיו מהם דורשים לאכול את הפיכסה הזה הפצפוצים האלה שכבר לא פצפוצים, לא שוקולד ולא כלום, סליחה אין פה ארוחת צהריים? לא ברנפלקס לא תלמה לא… ומה פה מזין? והברוקולי, אַיִן? לא ברנפלקס לא תלמה זה נו עם הקטנים האלה שעושים את כל החלב כל ההנקה שוקולד — איזו חוצפה! (ששש, לישון, שששש, אני לא אובייקט, שששש, אדוני, לא לדמיין שום דבר! אני דווקא כן אדמיין. — והפצפוצים — עוד קצת מתפצפצים — ולתוך הכיור ישר, כמו אצבעות זקנות בתוך אמבטיה של שעה).

כל הזעם הזה — כל הזעם הזה! כל הזעם הזה והחמלה. שבכלל לא ידעה שיש בתוכה! כל הרעיונות. וכל המילים. כמו צ'רצ'ילים, כולם פה משתגעים. לכל המילים יש בטן גדולה. ששש… הכול עכשיו כמו פצפוצים נעימים בתוך חלב נרדמים והולכים, מתפוגגים לשנים… שששש… שימו ראש, שששש… שימו ראש, שששש… שימו ראש, שששש… ראש קצוץ אל מלפפון חמוץ, נשים בתור לגזרים חתוכים כמו יהודים בתור לגזים (מה?) ששש… שימו ראש, שימו כולם יחד איתי פה ראש, צוואר דקיק ואדמדם של תרנגול הודו, מבחירה, מניח את עצמו יפה-יפה בתוך חבל התלייה…

אבל היא צעירה!

לא לא לא לא לא, היא כבר זקנה.

אבל היא משונה!

לא לא לא לא לא, היא מתוקה.

אבל היא השתגעה!

לא לא לא לא לא, היא השתגעה.

מה?

מה?

מה?

התינוקת נרדמה.

מה?

ריקי מציצה: התינוקת נרדמה.

 

חריקות כדור הגומי על הרצפה. הכול קופץ בשקט. כל החדר, בשקט קופץ. הספה החומה, קופצת. העלים בחלון, קופצים. ערימה על השולחן, קופצת. התריסים — הם קופצים.

המיטה מחכה בחדר הסמוך.

הגוף של ריקי מתפורר, נשפך, מתפוגג… איך אומרים; רק שרירי השוקיים, הם ממשיכים. זהו, ריקי לוחשת להם, אפשר להפסיק.

שרירי השוקיים מתכווצים. הם מתהדקים סביב העצם. חזק: באחת, הם מעמידים את ריקי. ריקי עומדת, פתאום, באמצע החדר החשוך.

העולם עוצר.

החדר עוצר. הספה החומה, היא עומדת. השולחן, הוא עומד. העלה, הוא עומד. הבובות המפוזרות, הן דוממות.

שרירי השוקיים אחוזים לעצם. ריקי קבועה למקומה.

על אדן החלון — חתול. הוא הביט בה מתוך החשיכה, בעיניים גדולות, פעורות.

ריקי הסתכלה על זה; היא הביטה על החתול.

החתול לטש אל ריקי עיניים.

ריקי לטשה עיניים פעורות, חזרה, אל החתול.

הם הביטו זה בזה, בתוך החשיכה.

ריקי עמדה; היא הסתכלה.

פתאום גיהקה.

(2015)

 

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אווזים
עלית קרפ
₪50 ₪39
קדיש על חשיכה ועל אור
דנה אמיר
₪64 ₪39
עד ארגיעה
רונית מטלון
₪88 ₪39
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT