מסעות לאנטארקטיקה

1. הבניין שממול קרוב מדי, ופעם אחת ראיתי אישה מכינה מיץ גזר ואז שותה אותו עד החצי. אבל זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי להגיד זה שראיתי אישה מכינה מיץ גזר ואז שותה אותו עד החצי, אבל בדירה שלידה (קומה חמישית, הצד המערבי) ראיתי עוד אישה שמכינה מיץ גזר ואז שותה אותו עד החצי, כך ששתי הנשים עם המיץ גזר היו המראָה זו של זו.

האירוע הזה קרה מזמן, נניח לפני שבוע, בשעה שבע וחמישים בערב או עשר ועשרים, ומאז אני בהיכון.

אם מתמזל מזלי אני מצליחה למצוא לכל האנשים האלה שממול, בדומה למקרה אשת מיץ הגזר, התאמת מראָה.

מובן שלמצוא התאמה להליכה בסלון על שטיח מצד ימין לשמאל זה כמו חול, זה כל חובבן יכול. צריך להיות באמת אדם חד ונחוש כדי למצוא התאמות מראָה של החלפת נורה, ניקוי מקרר, קליעת צמה סינית לילדה, או זוג שרב/מתווכח.

והנה, עכשיו השעה עשר שלושים ושש, ואני תופסת במצלמה זוג שרב/מתווכח בבניין שממול, קומה תשע, הצד המזרחי. ודווקא עכשיו רועי דופק על דלת הזכוכית של המרפסת ומסמן לי להיכנס, ואני מסמנת לו עם האצבעות שעוד רגע.

האישה מהזוג מקומה תשע — הצד המזרחי — אוהבת להרים את הידיים בזווית של ארבעים וחמש מעלות תוך כדי הליכה, ומדי פעם היא מעלה אותן עוד קצת בסגנון ישו, אבל מהר מאוד מורידה. האיש מהזוג לא מזיז את הידיים. לי הוא נראה די כנוע. הם שניהם הולכים במין אליפסה כזאת על השטיח בסלון, ולפעמים עוצרים כשהם אחד מול השני, אבל במשך כל הריב הם שומרים על מרחק סביר זה מזה, למשל של מטר ועשרים.

האישה מהזוג צורחת, ובאמת שלא צריך לגור בבניין ממול כדי לשמוע שהצרחות קשורות באדם ששמו ג’ולי. אבל ג’ולי היא לא העניין. גם הזוג הזה הוא לא העניין. העניין הוא שהשכנים בצד המערבי, כמה קומות מעליהם (קומה שתים־עשרה) רבים בדיוק באותו הסגנון (הליכת אליפסה בסלון) ונותנים קונטרת מראּה לזוג מהצד המזרחי.

השעות המדויקות שבהן קרו בדיוק אותם הדברים הן:

עשר שלושים ושש וחמש שניות: האישה מהצד המזרחי הרימה ידיים לישו, וגם האישה המערבית.

עשר שלושים ושש וחמישים ושבע שניות: הגבר מהצד המזרחי התמתח, וגם הגבר המערבי.

עשר שלושים ותשע ושלושים שניות: האישה מהצד המזרחי ניגבה את הדמעות בלחי ימין, וגם האישה המערבית.

עשר ארבעים וחמש: האיש מהצד המזרחי ניסה להתקרב אל האישה מהצד המזרחי כדי לחבק אותה, אבל האישה הדפה אותו, ואותו הדבר קרה גם לאיש המערבי.

זה באמת דבר שקורה לעתים נדירות, שזוג רב/מתווכח בדיוק באותו האופן (מבחינת זוויות הליכה, הרמות ידיים ומחוות גוף, ולא מבחינת צעקת השם ג’ולי) ולכן אני לא מוכנה לפספס את זה ולעשות כאילו זה לא דבר משמעותי.

השעה אחת־עשרה ורבע, ורועי יוצא למרפסת ומבקש ממני להפסיק לעקוב אחרי האנשים האלה, כי הוא כבר כמה שעות או שבועות מנסה להגיד לי משהו, שגם ככה קשה לו להגיד לי, ואני רק עושה את הדברים עוד יותר קשים ועוד יותר מסובכים כשאני מתכחשת למה שקורה אצלנו ומעורבת מדי בכל הקשור לאנשים מהבניין ממול. אבל אני ממשיכה לצלם את הזוג הרב ואת הזוג מראָה שלהם. זה מחזה נדיר מכדי שאתעלם ממנו.

והנה, גם אם לרגע התלבטתי, עכשיו אני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, כי השעה אחת־עשרה עשרים וחמש ושתי הנשים משני הזוגות הרבים, אוספות את השיער לקוקו גולגול. שתיהן. קוקו. גולגול.

רועי עומד לידי ונראה חסר סבלנות. הוא לוקח נשימה עמוקה ונשען בתנוחת הרצל על המעקה של המרפסת.

תנוחת הרצל למשל היא יחסית שכיחה בבניין שממול. בעיקר בדירה המערבית בקומה הראשונה, בדירה המזרחית בקומה התשיעית, ובשתי הדירות בקומה האחרונה, ולכן אני משוכנעת שאצליח למצוא עכשיו, או עוד הלילה, שני הרצלים נוספים לפחות.

לפעמים, וגם עכשיו, אני משתעשעת ברעיון לשכור הליקופטר שיפטרל באופן קבוע בין שני הבניינים, הבניין שלנו והבניין שממול, וכך אוכל לאתר התאמת מראָה אחת בכל בניין, כלומר במקרה הזה אני מניחה שהייתי מוצאת ארבעה הרצלים כולל רועי ומישהו נוסף מהבניין שלנו. וכך ארבעתם היו יכולים להיות כדור מראות עגול ומצחיק של הרצלים מהורהרים על המעקה. אני כמעט בטוחה שאז, אם כמובן הייתי מתלווה לנהג ההליקופטר והייתי מצלמת את כדור המראות הזה ואז ועושה ממנו קולאז’ או אפילו כדור דיסקו אמיתי עם תמונות ההרצלים מודבקות עליו, אולי אפילו מוכפלות בשמונה או בשש־עשרה או בשלושים ושתיים, ומראה את זה לרועי, אני כמעט בטוחה שהוא היה הופך מהר מאוד למודע לעצמו והיה מתחיל לצחוק ואומר לי, את צודקת, זה באמת גדול! והיינו שנינו שוכחים מכל הדברים האחרים וממה שכל כך רצה להגיד לי וממשיכים לחפש עוד ועוד התאמות מראה, עד שהיינו מתעייפים והולכים כבר לישון.

2. רגע אחד אנחנו רוקדים, צוחקים, וכמה רגעים אחרי זה הוא אומר שאני מתעלמת מהאמת. עכשיו הוא רץ אחריי בבית וצועק, אני מצטער.

אני נעמדת על קצות האצבעות ומושכת מזוודה ממעל הארון. אני מתחילה למלא אותה בבגדים.

אני רוצה שתלך עכשיו, אני אומרת. אני שמה בפנים את הנעליים שלו, את הסוודרים, את המעילים, את התחתונים.

שנייה, הוא אומר. אפשר בבקשה רגע לדבר על זה?

מה יש לדבר? אני אומרת. אמרת הכול.

אני פשוט… הוא אומר. את לא רואה שזה לא עובד לנו?

המזוודה לא נסגרת לי בגלל כל הבגדים. אני מתיישבת עליה וקופצת כמה פעמים. בסוף אני סוגרת אותה וגוררת אותה לכיוון דלת הכניסה. הוא הולך אחריי.

אם זה לא עובד לנו אז תלך, אני אומרת. אני פותחת את הדלת בשבילו. הוא סוגר אותה.

אני אלך, הוא אומר ומחזיק לי את היד. אבל אני רוצה שנדבר רגע.

אני מושכת את היד ואומרת שאני לא רוצה לדבר. אני רצה לחדר האמבטיה ונועלת.

את יכולה לפתוח? הוא אומר.

אני אומרת שלא. שאני רוצה שהוא יעוף מפה.

הוא אומר שהוא מצטער. שהוא אוהב אותי.

אתה יודע מה אני אעשה? אני אומרת. אני אטוס רחוק־רחוק ואני אעלם מהחיים שלך לתמיד.

לאן תטוסי?

לא יודעת לאן, אני אומרת. לניו יורק.

בסדר, הוא אומר.

אתה רואה? אני אומרת. לא אכפת לך אפילו.

אבל כן אכפת לי, הוא אומר.

אני אגור בניו יורק ואני אכיר מישהו חדש ואתה תהיה היסטוריה בשבילי, הבנת?

מה את מצפה שאני אעשה? הוא צועק מעבר לדלת. תגידי לי מה את מצפה שאני אעשה?

כל הזמן הזה, והוא אפילו לא אוהב אותי האיש הזה. אתה אפילו לא אוהב אותי. אני אומרת. אחרי כל הזמן הזה.

אני אוהב, אבל לא טוב לי, כל שיחה אתך זה ריב, ולא טוב לי.

אז תלך! אני צועקת.

את מוכנה לפתוח את הדלת ונדבר על זה כמו שצריך?

אתה מוכן להקשיב לי וללכת?

הוא אומר או־קיי. שהוא ילך.

יש עכשיו שתיקה, אבל אני יודעת שהוא לא באמת הלך. אז אתה הולך? אני אומרת.

הוא אומר שאפתח את הדלת. אני לא פותחת.

בסוף אני פותחת. הוא מחבק אותי ואומר שהוא רק רוצה שיהיה לנו טוב. לא היית רוצה להיות מאושרת? הוא אומר.

לא אכפת לך אפילו אם אני אעבור לניו יורק, אני אומרת.

בטח שאכפת לי, הוא צוחק. את החברה הכי טובה שלי.

גם לך לא טוב, הוא אומר.

אני יודעת שלא טוב לי. הוא לא צריך להגיד לי שלא טוב לי.

אני חושב שבאמת עדיף יהיה אם אני אלך, הוא אומר. לפחות לבינתיים. שנבין קצת מה אנחנו רוצים.

אני אומרת שבסדר.

אז אני הולך, בסדר?

אני שואלת אם הוא מתכוון ללכת לאמא שלו.

הוא מאריך את ידית המזוודה. כן, הוא אומר. לבינתיים.

אתה יכול בכלל לנהוג?

כן, אני בסדר, הוא לוחש. הוא מסובב את המפתח שבדלת ופותח את הדלת. אני מצטער, הוא אומר שוב.

אני מסתכלת עליו כשהוא מחוץ לדלת, נעלם בחריץ הקטן. חצי פנים, רבע פנים. אני מתחילה להריח את הסוף.

אם אתה הולך עכשיו אז זהו, אני אומרת. אתה מבין את זה, נכון? מה אתה חושב? שאני לא אכיר מישהו? אנחנו נהיה זרים, זה מה שנהיה.

הוא פותח בחזרה את הדלת לרווחה. אני רק רוצה שתהיי מאושרת, זה הכול.

כל הנושא של המאושרת־לא מאושרת עושה לי סחרחורת. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני חושבת שאני עומדת להתעלף, אני אומרת.

את בסדר, הוא אומר וסוגר את הדלת מאחוריו. פשוט שתית קצת יותר מדי.

אני מתיישבת על הרצפה. לפני שעה רקדנו, צחקנו, והכול היה בסדר. סתם עשית את עצמך? אני אומרת.

ברור שלא, הוא אומר. יש לנו רגעים טובים לפעמים, אבל את רואה מה קורה, מספיק שאת עושה לי פרצוף אחד קטן וזהו, ואז אני מרגיש שאני נחנק ואני רק רוצה להיות לבד. וזה לא מגיע לך, זה כל מה שאני מנסה להגיד.

אז אתה יכול ללכת, אני אומרת. אתה לא צריך להעמיד פנים יותר שאכפת לך.

הוא שואל אם שתיתי מים. הוא הולך עכשיו למקרר וחוזר עם כוס מים.

אני עדיין מרגישה לא טוב. אני אומרת שאני עומדת להקיא.

בואי, תנסי להקיא, הוא אומר. הוא עוזר לי לקום לשירותים.

אני מתיישבת על הברכיים ליד האסלה והוא מחזיק לי את השיער. אני לא מצליחה להקיא.

אני קמה ושוטפת את הפנים. הוא עומד מאחוריי. אנחנו מביטים במראה.

אולי פשוט תלכי לישון? הוא אומר.

אולי, אני אומרת.

אנחנו הולכים לחדר השינה. הוא רוצה לעזור לי להחליף את השמלה לפיג’מה, אבל אני אומרת שזה בסדר.

הוא חולץ נעליים, אבל נשאר עם הבגדים. אנחנו שוכבים במיטה בחושך, מביטים זה על זה.

אני לא מאמינה שזה באמת קורה לנו, אני אומרת.

יהיה בסדר, הוא אומר. הוא מלטף לי את השיער. אני שואלת אם הוא יכול להישאר עד שארדם, והוא אומר שכן. הוא ממשיך ללטף את השיער. באיזשהו שלב הוא מפסיק, ואז חוזר ללטף. אני ערה עדיין, אבל מרגישה שאני נרדמת.

כשאני פוקחת את העיניים בבוקר הוא עדיין שם. הוא מסדר את השיער מול המראה.

אני לא כל כך מבינה מה קורה עכשיו. אני שואלת, מה אתה עושה?

הוא אומר שהוא מאחר לישיבה עם דני ואייל. שאם הוא מאחר להם הם עושים מזה עניין כל היום.

הוא הולך למטבח. אני הולכת אחריו. הוא פותח את המקרר ושותה מים ישר מהבקבוק, ואז עוטף סנדוויץ’ בנייר כסף ושם בשקית ניילון. הוא אומר שיש לו גם ישיבה בשתיים בדרום. שיש לו יום עמוס.

אחרי זה הוא הולך לכיוון הדלת.

אני זז, הוא אומר. ביי.

אני הולכת אחריו אל הדלת. אבל מה יהיה? אני אומרת.

הוא מחייך. היינו שיכורים, זה הכול, הוא אומר. הוא מנשק אותי נשיקה קטנה במצח.

אני שומעת את המעלית נפתחת ונסגרת, ואז אני סוגרת את הדלת ומכינה קפה. אני לוקחת את הספל לסלון ובוהה במזוודה הכחולה שליד הדלת. כשאני מסיימת עם הקפה אני גוררת את המזוודה בחזרה לחדר השינה.

אני מוציאה מתוכה את הבגדים ומסדרת בחזרה בארון. אני מקפלת את התחתונים ומגלגלת את הגרביים ומקפלת את החולצות ותולה את המעילים ומסדרת את הנעליים שלו בארון הנעליים, וכשהכול מסודר אני מתיישבת על קצה המיטה ובוהה בכל הבגדים המקופלים ואז במזוודה הריקה. אני חושבת פתאום על ניו יורק.

3. עכשיו אני סוף־סוף יכולה לומר לך שאני הייתי זו ששברה לך את המצלמה. אני מצטערת שלא סיפרתי לך. חששתי שזה רק יוסיף עוד מתח בינינו, אז עשיתי את עצמי כאילו אין לי מושג. כששאלת, הבטתי לצדדים, וגם אחרי זה, כששמעתי אותך מדבר על זה בטלפון, עשיתי את עצמי צופה במומחה לזבובי חול בלונדון וקירשנבאום. אבל זו הייתי אני.

מה שקרה זה שהמצלמה הייתה על השידה שליד הצד שלך במיטה. הרצועה שלה הייתה מחוברת רק בוו אחד אליה, והוו השני היה משוחרר. היא הייתה מונחת על הספר שקראתי אז, “מסעות לאנטארקטיקה” ואתה מכיר אותי איך שלפעמים אני אימפולסיבית, משכתי את הספר ממתחת ולא הרמתי את המצלמה ביד אחת והזזתי את המסעות לאנטארקטיקה עם היד השנייה כמו שאמורים, אלא עשיתי את זה מהר ובלי לחשוב, ואז היא נפלה.

היא נפלה ולא קרה לה כלום. הכול בזכות השטיחון הזה שאמא שלך אוהבת לכבס כל פעם מחדש ולשים לך ליד המיטה כשהיא מבקרת אצלנו ונכנסת עם המפתח שלה, גם כשאני במקלחת או גוזרת ציפורניים כשאני עירומה על המיטה.

אז היא לא נשברה. התכופפתי כדי להסתכל מקרוב. היא הייתה בסדר. התיישבתי על קצה המיטה, בצד שלך, והסתכלתי עליה במבט מרוחק, היה לי את המבט הזה שיש לך לפעמים כשאתה פוקח את העיניים בבוקר ומסתכל אל הצד שלי במיטה ומגלה שאני ערה.

התבוננתי בה כשאני על המיטה והיא על הרצפה. הזזתי את הראש שלי בכל מיני זוויות כדי לראות אם יש עליה שריטה, אבל נזהרתי שלא לגעת בה, כאילו היא הייתה פצוע תאונת דרכים שאסור להזיז אותו בגלל החוליות בגב.

התחלתי לנענע את הרגליים כמו ילדה על כיסא שגבוה לה ואז, כשרגליי התעייפו, הנחתי אותן על המצלמה כמו הדום לרגליים. היא הייתה יציבה, אז הרשיתי לעצמי לתת עוד משקל.

זה אִתגר אותי שהיא מחוברת רק בצד אחד לרצועה, ורציתי לראות אם שיעורי הפילאטיס הועילו לי במשהו.

נשענתי עם המרפקים שלי לאחור על המיטה, תפסתי את הרצועה עם שתי כפות הרגליים והרמתי את הרגליים יחד, כשהרצועה תפוסה שם, ומרימה את המצלמה כמו מנוף.

כובד המצלמה הקשה על התרגיל, אבל למי שמחדשת כרטיסייה כל חודש במשך שלוש שנים זה קל. למזלי התזמון שלך יצא מושלם, הנה נשארו לי רק חמישה ניקובים, וכשאעזוב את האזור זה לא יהיה כל כך נורא, יצאתי ממש בזול.

אז עשיתי קצת את תרגיל המנוף עם הרגליים, ואז נזכרתי בתרגילים הסטאטיים האלה של הבטן, אז כדי להעלות את רמת הקושי, החלטתי לשלב את שניהם. שכבתי על המיטה, הרמתי את הידיים והרגליים באוויר, כשלרגליים מחוברת המשקולת — המצלמה.

כדי להסיח את דעתי מהכאב קראתי בינתיים את “מסעות לאנטארקטיקה”, הרי זה מה שמלכתחילה רציתי לעשות. ובעמוד הראשון היה קטע שבטח תאהב. האיש הזה שתכנן את הטיול לאנטארקטיקה במשך שנה, הגיע לאנטארקטיקה, והתחרט על כל העניין, הוא לקח מטוס וחזר הביתה.

אחרי הקטע הזה היה לי באמת כבר קשה והבטן רעדה. ואז בבת אחת שחררתי את הרצועה. לא ידעתי מה הנזק, אבל בהחלט שמעתי רעש של מצלמה נשברת.

נתתי לעצמי דקה ובהיתי בתקרה שלנו, כלומר שלך.

באיזשהו שלב הדופק שלי עלה, כמו שעולה בזמן שמעתיקים במבחן במתמטיקה. התחלתי לחשוב על תירוצים, הכלב אכל לי את המצלמה, חברה שלי חשבה שהמצלמה היא שרפרף, ואז לקחתי אוויר, והרמתי אותה בעדינות עדינות —

והיה בה רק שפשוף קטנצ’יק! ואפילו לא בחלק חשוב של המצלמה, אלא בלמטה של המצלמה, במקום שלא מפריע. הפעלתי אותה כדי לראות אם התקלקלה. והיא עבדה. כרגיל. עברתי קצת על התמונות, הייתה שם תמונה אחת מפראג. לא יודעת איך נשארה שם, חשבתי שהעברנו ממזמן למחשב. הבטתי בה מקרוב. הגדלתי אותה, רציתי לראות את הפנים שלי. הייתי אופטימית. אני זוכרת שהייתי אופטימית. כמובן בדיעבד אולי ידעתי, אבל ברגע ההוא, ליד הנהר, בבית קפה עם חלונות מזכוכית ירוקה, הייתי מאושרת.

אחרי זה הטחתי אותה ברצפה בכל הכוח. סליחה.