הספר 'בבטן הזאב' מאפשר התבוננות על נושאים כמו מוות ואובדן, מנקודת מבטה של ילדה  – שמאמינה ומקווה שכמו בסיפורי האגדה, הסוף ייגמר בטוב. באמצעות מטאפורות וכתיבה הממעטת בשמות-תואר, היא בונה עולם סוריאליסטי שבו משחקי ילדים עומדים בסימטריה אל מול טרגדיות, ומתלכדות לכדי יצירה אחת הומוגנית. במינימליזם, באיפוק, ובייחוד השמור רק למי שעברית אינה שפת אמה, מתארת רוז בשיריה את קורותיה.וזה מצליף.

את הספר מלווים צילומים מעבודות האומנות של רוז, המתכתבות עם התוכן ומהדהדות אותו, מתוך פרויקט "סוגיות בחקר הנופים הנעלמים" המורכב משתי סדרות: "שמיכת מילוט" (מושג המושאל מעולם שרותי החרום – הגנה מפני מצבי קור וחום קיצוניים), אלא שהפעם ההגנה הזאת מתפוררת, אנו חשופים להשפעות חיצוניות המאיימות על זהותנו. ו"נופים מפוחלצים", שם בונה רוז מחדש את הנופים, זיכרונות הילדות והדמיון, שאינם קיימים עוד במציאות הפיזית.

כתב היד של ספר זה זכה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם, 2020.

עוף מוזר     

אֲנִי לֹא עָפָה. מְנַקֶּרֶת

בִּקְלִפַּת נְיָר לְבָנָה

כְּאִלּוּ דַּרְכָּהּ אֶבְקַע הַחוּצָה

אֶצְבָּעוֹת הַיָּדַיִם –

סוֹרָגִים לֹא צְפוּפִים מִדַּי,

מִבַּעֲדָם אֶפְשָׁר לְהַשְׁחִיל מִכְחוֹל אוֹ נוֹצָה,

לְפַתּוֹת אֶת הַסּוֹהַרִים.

נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות, בית ברל. עוסקת באמנות, בכתיבת שירה, בהוראת אמנות ובאיור ספרים. ספר הילדים “ואז הקרנף התחיל לעוף” שכתבה ואיירה, ראה אור בהוצאת “אבן חושן” בשנת 2015. ספרה שיריה הראשון “דיו של שלג” ראה אור בהוצאת ״אפיק״ ב-2015.

עיניים גדולות כל כך

טוּק־טוּק טוּק־טוּק

כְּמוֹ דֶּרֶךְ עֵינִית הַדֶּלֶת

הִתְבּוֹנַנְתִּי

בַּמִּכְתָּב שֶׁבּוֹ הוֹדִיעָה אִמִּי:

סָבְתָא נִפְטְרָה

מִי שָׁם? מִי שָׁם?

חָיִיתִי בְּמָקוֹם

לְלֹא יְעָרוֹת,

לְלֹא צַיָּדִים,

לֹא הִכַּרְתִּי אֶת הַמָּוֶת

אֶת הַמַּעֲטָפוֹת שֶׁהִגִּיעוּ

אַחַר כָּךְ

פָּתַחְתִּי כְּמוֹ אֶת בֶּטֶן הַזְּאֵב:

בְּצִפִּיָּה

לְסוֹף טוֹב

נוֹבִי גּוֹד*            

לֹא מַשְׁכִּיבִים אוֹתִי לִישֹׁן,

לָרִאשׁוֹנָה

אֲנִי מַכָּה עַל דָּפְנוֹת

הַלַּיְלָה.

אֵין לוֹ תַּחְתִּית וְאֵין מִכְסֶה,

הִדְהוּדוֹ יוֹרֵד וְעוֹלֶה

רוֹקֵחַ שִׁקּוּיֵי שָׁמַיִם,

מֵטִיל פְּתִיתֵי שֶׁלֶג

עַל בֵּיתֵנוּ. אַשּׁוּחַ

מְכֻסֶּה כּוֹכָבִים בְּמֶרְכָּזוֹ.

לְלֹא הַתִּקְרָה

הַנִּבְרָשׁוֹת נְמוֹגוֹת – גָּלַקְסְיוֹת

מְרֻחָקוֹת שְׁנוֹת אוֹר.

גַּם הָרָהִיטִים נֶעֱלָמִים

אֶל תּוֹךְ הָעֵץ

הַתּוֹפֵר אוֹתָם בִּמְחָטָיו

טְלַאי־טְלַאי

בַּחֲזָרָה לַיַּעַר.

שָׁם, גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ דֻּבִּים,

מִתְעוֹרְרוֹת מִשְׁאָלוֹת.

אֵין לִי נְיָר לַעֲטֹף

לֹא מִשְׁאָלוֹת

לֹא דֻּבִּים

וְלֹא יַעַר.

* חג לציון תחילתה של השנה האזרחית הנהוג במדינות ברית המועצות לשעבר.

משל

בֵּין כְּרִיכוֹת הַיַּעַר

מְכוֹנִיּוֹת עִלְעֲלוּ בַּכְּבִישׁ

וּכְשֶׁהוֹפִיעַ הַשּׁוּעָל

הִטְמִינוּ אוֹתוֹ

בֵּין הַגַּלְגַּלִּים

כְּמו שֶׁמַּכְנִיסִים

פֶּרַח נָדִיר לְיִבּוּשׁ

בֵּין דַּפֵּי הַסֵּפֶר