האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים

ואלאס סטיבנס (1955-1876), משורר ומשפטן בוגר הרווארד, ניהל חברת ביטוח. את שיריו הראשונים כתב כשהיה בשלהי שנות ה-30 לחייו,
ושני עשורים לאחר מכן חיבר שירים נוספים שזיכו אותו בתואר "המשורר הטוב ביותר בתקופתו" (המבקר הספרותי האמריקאי הרולד בלום).
אולם רק בשנה שבה נפטר, 1955, זכה בפרס פוליצר לשירה.

בניגוד לסטראוטיפ המשורר העני, סטיבנס היה אדם אמיד ("גם כסף הוא סוג של אמנות", אמר). ממש כמו שמשתקף ביצירתו, סטיבנס היה אדם אניגמטי ויוצא דופן;
הוא שימש כסגן נשיא של חברת ביטוח גדולה, ובה בעת היה משורר אוונגרדי. כשהיה בן 28 נקרא לייעץ לנשיא טד רוזוולט כיצד להוציא את המדינה מהבוץ הפיננסי,
ובגיל 64 ערך עם ארנסט המינגווי קרב אגרופים כששניהם היו בגילופין. את קובץ שיריו הראשון פרסם באופן רשמי רק כשהיה בן 44.

המאה העשרים ואחת רק הגבירה את ההערכה לשירתו של סטיבנס. יותר ויותר מבקרים סבורים היום שלצד פאונד, אליוט, בישופ, רות'קה ואחרים –
היה סטיבנס לגדול המשוררים האמריקנים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

עבור סטיבנס עצמו, הייתה השירה מענה לחילון ול"שמיים הריקים" של המודרנה. "בעידן של אי-אמונה זהו תפקידו של המשורר להעניק את סיפוקיה של האמונה".
הוא ציפה ש"התשוקה להאמין במטפורה" (בשירה, ובפיקציה האמנותית בכלל) תחליף את המיתוסים והדתות שהתאבנו.

שירתו מתכתבת עם אומנויות הציור והמוסיקה, וגם בשיריו הוא מזכיר אמנים – בהם ציירים, פסלים ומוזיקאים.בשיריו גם הטמיע דרכי עיצוב של אומנות פלסטית ומוזיקה.

המהדורה החדשה של ספר זה אינה זהה לישנה במבחר השירים – שירים נוספו ושירים נגרעו. גם משלב העברית שהתיישן בינתיים עודכן לעברית עכשווית
וההבדל העיקרי הוא בתוספת המבורכת של 200 עמודי הערות וביאורים, שלא נועדו להעניק אינטרפרטציה לשירים, אלא הקשרים שיבהירו אותם.
הערות אלה חיוניות לשירה מאתגרת כמו זו של סטיבנס, שלדעתו שיר טוב הוא "שיר קשה המתנגד לאינטליגנציה של הקורא".

תרגום, הערות ואחרית דבר: טובה רוזן

מתוך "הערות לקראת מבדה־על"

כְּשֶׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה אָרֹךְ הָלַךְ הַקָּאנוֹן אַסְפִּירִין

לִישֹׁן וּדְבָרִים רְגִילִים פִּהֲקוּ אֶת עַצְמָם,

הָיָה הָאַיִן עֵירֹם, נְקֻדָּה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהּ

נִבְצַר מִן הָעֻבְדָּה לְהִתְקַדֵּם כְּעֻבְדָּה.

מִכָּאן וְאֵילָךְ לִמּוּדוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָגָה

שׁוּב בְּהֶאָרוֹת הַלַּיְלָה הַחִוְּרוֹת, זָהָב

מִלְּמַטָּה, עָמֹק מִתַּחַת לִפְנֵי הַשֶּׁטַח

שֶׁל עֵינוֹ, וְיָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ בְּהַר־אָזְנוֹ

אֶת עֶצֶם הַחֹמֶר שֶׁל תּוֹדַעְתּוֹ,

כָּךְ שֶׁנִּהְיָה לַכְּנָפַיִם הַמַּמְרִיאוֹת שֶׁרָאָה,

וַעֲלֵיהֶן דָּאָה לְמַסְלוּלֵי כּוֹכָבִים