אספנית, אוצרת, חובבת אמנות, גלריסטית, אסיסטנטית, בת זוג של אמן, מבקרת אמנות וצמד אמניות הפועלות יחד: אלה הן תשע גיבורות הרומן הדרך לוונציה. הן נעות ונדות ברחבי עולם האמנות הישראלי, בין ירושלים, תל אביב וחיפה, בעוד ונציה חוזר ומבליחה: כמשאת נפש מקצועית, כסמל ליופי שהעין הישראלית רק יכולה לכמוה אליו, וגם כמשל למופרכות של הכמיהה וההצלחה.
כולן יודעות תשוקה ותסכול, תקווה ואי-נחת, וכל הדרכים מובילות, כך או אחרת, בעקיפין ובדרכים מפותלות, לוונציה, עירה של הביאנלה לאמנות. סיפוריהן, המדלגים בין הדורות, כתובים בידה האמונה של רותי דירקטור, הפועלת שנים בתוך מרחב האמנות הישראלי ומכירה אותו על בוריו. בהומור ובחמלה היא משרטטת דיוקן מורכב של דמויות חסרות מנוחה, ומבעד לעיניהן מתבוננת במרחב שבו הן מתנהלות - על סמליו, אליליו, כיסופיו וטקסיו.
הדרך לוונציה הוא ספר פרוזה ראשון לרותי דירקטור, אוצרת ומבקרת אמנות מרכזית בעולם האמנות הישראלי.
רותי דירקטור היא אוצרת, מבקרת אמנות ומרצה לאמנות.
עד מאי 2023 שימשה אוצרת אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב לאמנות. לפני כן הייתה אוצרת ראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת הגלריה לאמנות של בצלאל בתל אביב, אוצרת הגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה. החל משנות התשעים הייתה אוצרת עצמאית, ואצרה תערוכה בחללי תצוגה שונים.
מאמצע שנות השמונים ועד 2010, כתבה בקביעות ביקורת אמנות בעיתונים “חדשות”, “מעריב”, “העיר” ו”ידיעות אחרונות”, בכתבי עת שונים, וכן בבלוג שלה “ה צ וֹ פָ ה”. לימדה אמנות באוניברסיטת חיפה, בבצלאל, במדרשה לאמנות, במנשר ובמסגרות שונות נוספות. פרסמה מאמרים רבים על אמנות ישראלית ובינלאומית. ב-2005 פורסם ספר העיון “אמנות עכשווית אני מדברת אליכם”, המהווה עד היום בסיס ללימודי אמנות עכשווית.
עמרי הרצוג (2023), הארץ, “רותי דירקטור מצליחה לשלב בין סאטירה משעשעת ומבט חומל על סצינת האמנות”
האוצרת
בסיום שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה, אחרי הבחינות, באמצע הקיץ, נסעה נבט פז לטיול באיטליה. לבדה. באחד השיעורים במבוא לאמנות ימי הביניים היא התאהבה. המרצה הקרינה שקופיות של אמנות ביזנטית מרוונה ונבט חשבה שמעולם לא ראתה דבר יפה יותר מהפסיפסים הביזנטיים מהמאות החמישית והשישית, עם אבני הזהב, עם דמותה של הקיסרית תיאודורה מוקפת בפמלייתה, עם אפולינרה הקדוש העומד בין שתים-עשרה כבשים כמספר השליחים של ישו וסביבו עצים ופרחים. עד אותו שיעור לא הייתה מודעת לקיומה של רוונה, ולא להיותה בירת האימפריה הביזנטית, ולחלוטין לא לפסיפסים, עוצרי נשימה גם בשקופיות באולם הרצאות חשוך בבניין מקסיקו. הם גרמו לה לחשוב שאולי עשתה נכון שבחרה בתולדות האמנות כחוג שני ולא התעקשה על ספרות חד-חוגי.
היא שמעה את הקליק של מקרן השקופיות שעבר לשקופית הבאה, והמסך התמלא כולו בכוכבי זהב על רקע שמיים כחולים. המרצה הסבירה שהכחולים במאוזוליאום של גאלה פלאסידיה עשויים מאבן חצי יקרה שנקראת לאפיס לזולי, שמוצאה באסיה הקטנה, באזור שהיום הוא טורקיה. לאפיס לזולי. זה היה פרט שלא היה צריך לכתוב במחברת. זה היה מסוג הפרטים שנצרבים בזיכרון ולא יישכחו. נבט סובבה את הטבעת עם האבן הכחולה שעל אצבעה ורצתה להשהות את השקופית, עוד קצת, שלא תתחלף.
לכבוד יום הולדתה העשרים, כמה חודשים לפני שחרורה מהצבא, אמה לקחה אותה לחנות עתיקות ותכשיטים ברחוב אחד העם, מול בית הכנסת הגדול, וביקשה שתבחר לה משהו. משהו לטעמה, מה שהיא רוצה. “אני מצידי”, הוסיפה, “ממליצה על צמיד הנחושת שבחלון הראווה, או על הסיכה העתיקה עם פני אישה בתבליט, אבל באמת, נבט, זאת בחירה שלך”. עיניה של נבט נדדו בין צמידי נחושת לסיכות אובליות, בין אבני קורל לטורקיז, ונחו לבסוף על טבעת עם אבן עגולה בכחול עמוק, רווי, שהעין יכולה לטבוע בתוכו. המוכר בירך אותה על הבחירה המצוינת. “זאת אבן חצי יקרה שנקראת לאפיס לזולי,” אמר, “מנסיוני, מי שמתחיל עם לאפיס, בדרך כלל לא יכול להפסיק. זאת התאהבות לכל החיים. תתחדשי.” כשסובבה עכשיו את הטבעת שעל אצבעה בשיעור המבוא לאמנות ימי הביניים, תנועה שהפכה להרגל, ושמעה שהשמיים הביזנטיים עשויים מאבני לאפיס, הבינה מיד שזה סימן. סימן למה? לא ברור, אבל נבט אהבה סימנים. במהלך השנה החליטה שזה סימן שהיא צריכה לנסוע לרוונה, לראות מקרוב את הפסיפסים.
מהכסף שחסכה מהכנתם למבחנים של שני קציני צבא שהיו רשומים ללימודים אבל עניינים בוערים יותר מנעו מהם להגיע לשיעורים, ובתוספת עזרה קטנה מההורים, היא קנתה כרטיס טיסה ותכננה נסיעה בת שבוע לאיטליה. היא אמרה לעצמה שמעבר לעניין המיסטי עם הלאפיס, שיהיה פשע להתעלם ממנו, מגיע לה: עברה עליה שנה אינטנסיבית מאוד בלימודים, היא עבדה קשה וקיבלה ציונים מצוינים, והיא עדיין גרה עם ההורים. כשעלה רעיון הנסיעה, הציעה אמה שאולי ייסעו יחד, אבל נבט הייתה נחושה בדעתה שזאת נסיעה שהיא צריכה לעשות לבד, נסיעה עניינית עם לוח זמנים דחוס, מעין המשך של הלימודים. היא תכננה את הנסיעה לפרטיה, עם סדר יום עמוס ועם רשימה של “מוכרחה לראות”, “רצוי לראות”, ו”על הדרך”, ובכל מקרה התכוונה להפיק את המקסימום מהשבוע הזה. בעיקר רצתה להיות לבד, בוודאי לא להעביר את המפגש הראשון שלה עם איטליה לצד אמה. לאמה הייתה היכולת לתרגם כל אירוע לשפה שלה, לתעל כל חוויה דרך המילים שלה, מבלי להשאיר רווח למילים אחרות, ובעצם למישהו אחר, גם אם המישהו האחר הוא בתה. היא הייתה אישה דומיננטית מכדי לחלוק איתה חוויה ראשונה, ונבט הרגישה שהיא לא זקוקה לעדים למפגש שלה עם האמנות שהתאהבה בה במהלך הלימודים באוניברסיטה.
היא טסה למילאנו, ומנמל התעופה עלתה על אוטובוס שלקח אותה למרכז העיר, ומיהרה לדואומו ותוך דקה הבינה את ההחמצה הנוראה של חייה שעברו עליה בארץ נטולת קתדרלות, בלי הוד והדר, בלי ריח קטורת וקרירות של עמודי שיש. מהדואומו המשיכה לסנטה מריה דלה גרציה ועמדה בחרדת קודש מול “הסעודה האחרונה” הדהויה של ליאונרדו, נתנה לעצמה להפנים את גודל הרגע, את המפגש פנים אל פנים, אבל גם שמחה לגלות על הקיר מול ליאונרדו את ציור הצליבה של דה מונטורפאנו, תוספת לא מתוכננת לרשימת ה”על הדרך”. משם מיהרה לתחנת הרכבת ועלתה על רכבת שהובילה אותה לרוונה, ובדרך כתבה במחברת את רשמי הביקור עד עתה. היא שהתה ברוונה שני לילות, יום ועוד חצי יום, במהלכם עברה מבזיליקה לבזיליקה, מבית טבילה למאוזוליאום למגדל פעמונים, והעבירה את מרבית שעות היום כשראשה מוטה כלפי מעלה, אל פסיפסים במרומי קירות ובפסגות כיפות, הרבה מעל גובה עיני אדם. הימים הסתיימו בכאבי צוואר, זניחים לעומת עוצמת ההשתאות. מידת האכזבה או התסכול, שבכל זאת נרשמה נבעה מסיבה אחרת: היו פרטים שלא הצליחה לראות מחמת הגובה והמרחק. את יד אלוהים המבצבצת מהשמיים בכיפה של סנט אפולינרה אין קלאסה זיהתה בקושי רק מפני שידעה על קיומה מהשקופית בכיתה, כך גם את היונים על אגן המים במאוזוליאום של גאלה פלסידיה ואת הטווס הנהדר מהבזיליקה של סן ויטלה עם הזנב המפואר. מביך אותה שעכשיו, כשהיא נמצאת במקום עצמו, היא צריכה להחיות בזיכרון את השקופיות מהשיעור או את הרפרודוקציות מהספרים, אבל במאזן הכללי היא מצאה שאמנם יש פרטים זכורים לטוב שלא הצליחה למצוא, כמו את ידו של משה המלטפת ראש של כבש, אבל שום שקופית או רפרודוקציה בספר לא העבירו את האפלולית והקרירות, את ריחות הקטורת וחלב הנרות, את מגע השיש של העמודים ואת נגינת העוגב שבקעה פתאום, לא צפויה ושמיימית, וגם לא את העמידה בראש מוטה מעלה. ההתפעמות גברה לאין שיעור על אכזבות מקומיות. שמי הכוכבים במאוזוליאום של גאלה פלסידיה עלו על כל הציפיות: כשהביטה למעלה, אל הכיפה הכחולה המשובצת בכוכבי זהב ובאמצעה צלב זהב, הרגישה מסתחררת. כשישבה אחר כך ברכבת לוונציה, רשמה לעצמה במחברת: “ריצוד הזהב על הכחול – חוויה מטפיזית”. היא ליטפה את אבן הלאפיס בטבעת שענדה והרגישה חיבור קוסמי לכחול.
הגבר שישב מולה, שעזר לה לפני כן להרים את התרמיל ולהניח אותו על מדף מעל המושבים, חייך אליה. הוא היה מבוגר, אבל לא מבוגר מאוד, והחיוך שלו היה מנומס-אירופי, ללא כוונות נסתרות, אפילו ללא רצון לפתוח בשיחה. ואכן, הוא חזר והרכין את ראשו ושקע בקריאת הספר שעל ברכיו. נבט התבוננה בו והבינה שהיא לא יכולה לפענח אותו: מורה? פרופסור באוניברסיטה? אולי רופא? החליפה והעניבה, הנינוחות השקטה, היעדר כל ראוותנות, והאופן שבו קרא בספר יצרו איזה סבר פנים של מכובדות שבעליל אינו ישראלי, ולכן גם בעל קודים שלא ניתנים לפענוח. אולי הוא בכלל פקיד דואר בעיר שדה נידחת, והיא סתם משליכה עליו אבק כוכבים אינטלקטואלי רק בגלל הפרובינציאליות שלה-עצמה? פתאום הרגישה לא נוח בשמלה הקצרצרה שלה, שטובה לחמסין בתל אביב אבל כנראה לא לרכבת באיטליה, ושילבה רגל על רגל.
הוא הרים את עיניו ולכד את קצה המבט שלה לפני שהספיקה להסיט אותו, וחייך שוב. הוא הגביה מעט את הספר, ועיניה של נבט נמשכו אל הכריכה ולא הצליחו להרפות. על הכריכה החומה היה מצויר ראש שחור בפרופיל, עטוף כמו טורבן בדגל אמריקה, ובתחתית הדף, באותיות מסוגננות, הופיע שם הספר: “רגטיים”.
בנסיבות אחרות – איזה בדיוק? ברכבת מתל אביב לחיפה? בקו 25 לאוניברסיטה? – בוודאי הייתה מתלבטת ומסתבכת עם עצמה ולא מעיזה ואחר כך לא סולחת לעצמה שלא העזה, אבל אווירת ההרפתקה ברכבת בחו”ל גברה על הביישנות הטבעית שלה, והיא פתחה את תיק הצד שהיה תלוי על כתפה והוציאה מתוכו את הספר שהביאה מהארץ. היא הושיטה את הספר לאיש מולה, שבכל זאת, חשבה, סביר יהיה לדמיין אותו כמורה לספרות יותר מאשר כפקיד דואר, הצביעה על האותיות בעברית שעל הכריכה ואמרה: “רגטיים”.
“‘רגטיים’ של דוקטורוב?” שאל באנגלית במבטא לא מזוהה. “באיזה שפה זה?”
“כן, ‘רגטיים’ של דוקטורוב”, אמרה. “זה בעברית”.
“איזה צירוף מקרים יוצא מן הכלל!” קרא. הוא הסיר את המשקפיים והביט בה בעיניים פקוחות לרווחה. “את מישראל?”
“כן, מתל אביב”.
“ואת קוראת את ‘רגטיים’ בעברית?”, חזר שוב על השאלה כאילו היה צריך לוודא את העובדות.
“כן. הספר תורגם לעברית כבר לפני כמה שנים, אבל רק עכשיו הגעתי אליו. בשבוע שעבר, לפני שיצאתי מהארץ, ביקשתי מאמא שלי ספר טוב לנסיעה, וזה מה שהיא נתנה לי”.
“צירוף מקרים יוצא מן הכלל”, חזר ואמר, “חבר נתן לי במתנה את הספר לפני שנה, ורק השבוע התחלתי לקרוא אותו. את נהנית מהספר?”
“מאוד. אני אוהבת מאוד את קצב הכתיבה שלו, אם כי מוזר שספר כל כך אמריקאי הפך לפסקול הנסיעה שלי לאיטליה”.
“מאוד אמריקאי, אבל גם מאוד קשור לחוויית ההגירה. הדמות של טאטע, היהודי שמגיע לניו יורק ומפלס את דרכו בעולם החדש, מאוד מדברת ללבי. את יודעת, אני מאמין שהעולם מזמן לנו צירופי מקרים כדי שניתן להם משמעות, והמשמעות היא הסיפור שכל אחד מספר לעצמו. הרי אפשר להגיד ‘צירוף מקרים’ ולהמשיך הלאה, אבל אפשר לעצור ולשאול מה אנחנו לוקחים מצירוף המקרים הזה, מהעובדה ששני אנשים קוראים אותו ספר בשפות שונות, התחילו לקרוא אותו כנראה באותו זמן, ושניהם נפגשים ברכבת לוונציה”.
הוא עצר רגע, ולנבט לא היה ברור אם השאלה הזאת רטורית או אם הוא מפנה אותה לעצמו או אליה. לפני שגיבשה דעה, הוא המשיך:
“הנה אני, פולני חצי-יהודי שחי בטורינו, נוסע לוונציה אחרי ביקור קצר ברוונה כדי לפגוש את המתרגם לאיטלקית של הספר שלי – אני עדיין כותב בפולנית – קורא ברכבת ספר באנגלית שכתב סופר אמריקאי-יהודי ממוצא רוסי, ופוגש בחורה מישראל שנוסעת לוונציה – לאיזו מטרה, אם מותר לשאול?”
“לראות אמנות”, ענתה בהיסוס, שוב לא בטוחה אם הוא אכן מחכה לתשובה. כן, הוא הביט בה בקשב.
“בחורה מישראל שנוסעת לוונציה לראות אמנות וקוראת אותו ספר בתרגום לעברית. האם זה מקרי? בוודאי, החיים מלאי מקרים, אבל זה נתון לבחירתנו אם אנחנו מתעכבים עליהם, אם אנחנו מפרשים את המקריות כך שתהפוך לבעלת ערך בעינינו”.
“ואיזו פרשנות אתה נותן לצירוף המקרים הזה, ששנינו קוראים את ‘רגטיים’?”
“לכאורה, זה לא מאוד לא סביר ששני אנשים יקראו את ‘רגטיים’, ספר שפורסם – מתי?” – הוא מדפדף לעמוד הראשון של הספר שעל ברכיו – “ב-1976. העותק הזה הוא המהדורה החמש-עשרה של הספר. הוא זכה להצלחה גדולה, לאחרונה גם עיבדו אותו לסרט. ראית את הסרט?”
נבט הנידה את ראשה לשלילה.
“גם אני לא. תמיד עדיף לקרוא קודם את הספר. אז הנה אנחנו, שני אנשים שיש להם עניין בתרבות, כמו מיליוני אנשים ברחבי העולם, קוראים ספר מצליח, אולי אפילו רב-מכר, אבל הסיכויים שנמצא את עצמנו זה מול זה ברכבת לוונציה עם אותו ספר הם בכל זאת לא גדולים. אני בטוח שיש לזה כל מיני משמעויות, לפחות בעיני. כל אחת מהן היא סיפור שאני מספר לעצמי. למשל, כל מה שקשור לזהות שלי כמהגר, כמישהו שמרגיש זר בכל אחת מהשפות שאני דובר: פולנית, רוסית, איטלקית, אנגלית. ערקתי מפולין לפני עשר שנים, ואני לא יכול לחזור לשם. איטליה אימצה אותי, ואני אסיר תודה על החיים כאן, אבל לאדם כותב זה לא פשוט. אני חושב על דוקטורוב, שנולד בארצות הברית והאנגלית היא שפת אמו, כי הורי-הוריו הם אלה שהיגרו מרוסיה, ולעומתו נבוקוב, שהיגר מרוסיה, אימץ את האנגלית והפך אותה לשפת היצירה שלו. וכמובן אני חושב, ולא רק עכשיו, על ג’וזף קונרד, פולני כמוני, שהצליח לאמץ את האנגלית כשפת הכתיבה שלו, ושואל את עצמי אם אי-פעם אוכל לכתוב באיטלקית או באנגלית, ומה המשמעות של להיות סופר שכותב בשפת אמו מחוץ למולדתו”.
“אפשר לשאול על מה הספר שלך?” שאלה נבט.
הוא חייך את החיוך הלא-שמח שלו. “הספר הוא על יהודי למחצה, בן לאב יהודי, שנולד בפולין, העביר את שנות המלחמה ברוסיה, חזר לפולין אחרי המלחמה, חי בוורשה, התפכח מהקומוניזם, ערק למערב ומנסה לבנות את חייו באיטליה. באיטליה הוא פוגש אישה יהודייה, ניצולת שואה, ולראשונה בחייו מתחבר אל מוצאו היהודי. אז תגידי לי: זה מקרי שאני פוגש בבחורה שקוראת את הספר שאני קורא, אבל בתרגם לעברית, בדרכי אל מי שמתרגם את הספר שלי מפולנית לאיטלקית?”
הוא עצר רגע, ונבט ניסתה לחשוב על תשובה לשאלה ששוב לא היה ברור אם נועדה לתשובה, ובינתיים הוא המשיך: “ומה הסיפור שלך, אם מותר לשאול? כלומר, מה את תספרי לעצמך על צירוף המקרים הזה?”
“נדמה לי שאני אחשוב איך ספרות או אמנות או קולנוע מחברים בין אנשים. איך זרים חולקים אהבות דומות, ומגלגלים מחשבות דומות”.
“אני מניח שאת מחפשת תשובה באמנות או בספרות או בקולנוע. אולי את שואלת את עצמך אם לקשור את חייך לאחד מהתחומים האלה. האם אמנות, ספרות, קולנוע או שירה או כל תחום יצירה אחר הוא הכיוון שעלייך ללכת בו”.
“זאת פעם ראשונה שאני באיטליה, וזאת אמורה להיות מין נסיעת מבחן. אני סטודנטית לספרות ולתולדות האמנות ותמיד חשבתי שהכיוון שלי הוא שירה או ספרות, אבל השנה גיליתי שאני נמשכת לא פחות, ואולי אפילו יותר, לאמנות, אז באיזשהו מקום אני מנסה לבדוק את עצמי מול האמנות – עד כמה אמנות יכולה לרגש אותי, לעניין אותי”.
נבט לא האמינה שהיא אכן אמרה את הדברים האלה, ועוד באנגלית, לאיש הזר שיושב מולה ברכבת.
“עכשיו זה בידייך לקחת את הסימנים ולחבר מהם את הסיפור שלך. או בעצם, לחבר כמה סיפורים”.
הם המשיכו לדבר, על “רגטיים” ועל ספרים אחרים, ועל סרטים, עד שהשיחה נדמה. הוא חייך שוב אותו חיוך שאין בו מבוכה ואין בו שמחה אבל גם אין בו רהב, ובשיא הטבעיות פתח שוב את הספר והמשיך לקרוא. נבט פתחה את הספר שלה והתחילה אף היא לקרוא.
כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לוונציה הוא הניח את הספר, סגר אותו, וחזר לדבר:
“את יודעת, יש לי ידיד בטורינו שהוא אספן אמנות. הוא אוסף רק פסלים וסוגים שונים של חפצים. יש לו, בבית, בין השאר, כלי קרמיקה, מיוחדים במינם, נפלאים בעיניי. הידיד שלי ראה כמה אני מוקסם מהם, וסיפר לי שקנה אותם מאישה אחת ילידת ברלין שגרה עכשיו בטורינו בבית שהוא גם הסטודיו שלה. לפרנסתה היא עושה כלי אוכל. הדברים האחרים שהיא עושה, שמלבד הידיד שלי, ספק אם מישהו קונה אותם, גם הם מעין כלים, אבל בפירוש לא רק כלים, גדולים מאוד, וצבועים בצבעים אקספרסיביים, יש בהם אפילו משהו מפחיד, תארי לך קומקום שיצא מפרופורציות או אגרטל פרחים כפוף. למה נזכרתי בה פתאום? בפעם האחרונה שביקרתי אצל הידיד שלי ושוב ניגשתי לקומקום העקום ולאגרטל המשונה, שעומדים על הרצפה, לא על שולחן, הוא סיפר לי שנודע לו משהו על האישה הזאת. הוא חשב שהיא מגרמניה, אבל מסתבר שחיה שנים רבות בישראל, בעיר נמל, על שפת הים…”
“חיפה אולי?”
“כן, כן, חיפה. הדיבור שלנו מקודם הזכיר לי אותה: גם היא מין טאטע מ’רגטיים’, אישה שנעה בין ברלין לחיפה לטורינו. לא פגשתי אותה מעולם, אבל כשאני חושב על הכלים שהיא עושה, על העקמומיות שלהם, על הא-סימטריות שלהם ועל הבהלה שהם מעוררים, אני מזדהה איתם, איתה”.
הרכבת עצרה.
הוא הוציא מכיס החליפה כרטיס ביקור והושיט לה. “אם אי פעם תזדמני לטורינו, אשמח לפגוש אותך שוב. יהיה מעניין לראות איזה ספר תקראי, באיזה כיוון בחיים בחרת”.
נבט תלשה דף מהמחברת שלה וכתבה עליו את שמה, את כתובתה ואת מספר הטלפון של הוריה. “ואם תגיע לתל אביב, אשמח מאוד להראות לך את העיר. גם את חיפה. עיר נחמדה”.
הוא הביט בנייר, והיא קלטה שעד עכשיו הם לא עשו היכרות רשמית והיא לא אמרה לו את שמה. הוא קרא את הכתוב ואמר: “נבט פז, אני אזכור את הפגישה הזאת. תודה על צירוף המקרים”.
הוא עזר לה להוריד את התרמיל מהמדף העליון, הם לחצו ידיים, נפרדו, וזהו, כל אחד הלך לדרכו. למרות התרמיל על גבה ותיק הצד על כתפה היא הרגישה קלילה ומשוחררת. חדורת רוח הרפתקה, חצתה את תחנת הרכבת של ונציה ויצאה ממנה לצידה השני, הצד של המים, הצד של הקנאל גראנדֶה, שבו מתחילה ונציה של התעלות והמים. אלא שבינה לבין התעלה הגדולה הפרידו אנשים, המוני אנשים, וקולות, ומזוודות, וריח זיעה, והמולה בלתי פוסקת של תזוזה אנושית מכאן לשם. על אף הצפיפות הצליחה לראות את הסירה שהגיעה מימין, שעל הדופן שלה כתוב מס’ 1, הסירה שאמורה להוביל אותה אל המלון והייתה מלאה עד אפס מקום, ונבט חשבה שאין סיכוי לעלות עליה. כשנקשרה למזח, התחיל נחיל אדם לזרום מהסירה החוצה עד שהתרוקנה לגמרי, ואז בבת אחת התחילה להתמלא מחדש בהמוני אנשים אחרים, ביניהם נבט, שאיכשהו נדחקה ומצאה עצמה עומדת בין דוברי איטלקית, גרמנית ויפנית. עבר רגע עד שייצבה עצמה ומצאה מקום לעצמה ולתרמיל, בעמידה, נשענת על דופן הסירה, מתמסרת לקצב האיטי של השיט, לרוח שפורעת את שערה, ולמראה של התעלה הגדולה שסוף סוף התגלתה במלוא תפארתה, בשמש של שעת בין ערביים, לפני השקיעה. בזווית העין עקבה אחרי הפעולות של הבחור שתפעל את הנסיעה – מפלס דרכו בין הנוסעים בצעקות “פֶרְמֶסוֹ, פֶרְמֶסוֹ!”, מכריז את שמה של התחנה הקרובה, זורק חבל למזח בידיים עטויות כפפות עבות, מקרב את הסירה לתחנה, קושר את החבל לעמוד, פותח את מחסום הסירה, עוזר לאנשים לרדת, עוזר לאחרים לעלות, מתיר את החבל, סוגר את המחסום וחוזר חלילה, עד התחנה הבאה, ובו-בזמן ניסתה להכיל את היופי שהתנפל עליה מכל כיוון, מכל מקום. אחרי שעה של הפלגה איטית לאורך תחנות שעצם שמן עורר התרגשות – סנטה קרוצֶ’ה, קָה פֶסָארו, סנט אנג’לו, מתחת לגשר הריאלטו ואחר כך מתחת לגשר העץ של האקדמיה, ואחרי שלמדה על בוריין את סדר הפעולות של הבחור הקושר, מתיר, מושך, צועק, נותן יד, קורא בשמות התחנות, הוואפוֹרֶטוֹ עצרה בתחנה של סן זָכָרִיָה – היא הרגישה כבר מספיק פמיליארית כדי לקרוא לה “ואפוֹרֶטוֹ” ולא סתם “סירה” – נבט ירדה ממנה, התרמיל על גבה, וליבה פועם בחוזקה, ולא מפני שרגליה עדיין התנדנדו מתנועות הוואפורֶטו, אלא בגלל התרגשות עצומה שאחזה בה, ותחושה שהיא בתוך חלום, בתוך תמונה, בתוך יופי שאין לו שיעור, עם הפאר הדהוי והבארוקיות השוקעת והקסם שלא דומה לשום דבר שהכירה או דמיינה. הרבה שנים אחר כך, כשקיבלה מאילן במתנה את “חותם מים” של יוסיף ברודסקי על ונציה, היא זיהתה בדפים הראשונים של הספר את ההתרגשות הזאת בתיאור נסיעתו הראשונה בוואפורטו לאורך התעלה הגדולה. ברודסקי קרא לזה פשוט אושר, אמנם בגלל ריח אצות הים שהזכיר לו את ילדותו, אבל לא משנה, נבט אימצה בדיעבד את האושר בגלל היופי שאין לו שיעור.
אחרי תעייה בין סמטאות שלא מובילות לשום מקום, ועדיין מבלי לאבד אותה התרגשות שבדיעבד אפשר לקרוא לה אושר, הגיעה אל מלון שני כוכבים בסמטה צרה שיצאה מתוך כיכר קטנה והסתיימה בקיר. בחוץ ירד החושך כשצנחה על המיטה עייפה, רעבה ומאושרת. למחרת בבוקר התייצבה בתור שהשתרך לפני קתדרלת סן מרקו. כשיצאה מהכנסייה, לקראת הצהריים, המומה מהמראות שראתה, עיניה מזוגגות מרוב זהב ויופי, מרוב פסיפסים וסיפורים מהברית החדשה ומהברית הישנה, שוב אמרה לעצמה שקתדרלות וכנסיות הן המקומות המועדפים עליה, וגם אמרה לעצמה שלא תוכל לראות עוד שום דבר היום. או לפחות לא בשעה הקרובה. היא הסתובבה בכיכר סן מרקו וגמעה בעיניה את שורת הקשתות האדירה, הלכה לאורך הקולונדה שנפרסה משלושת צדי הכיכר, וכשעמדה מול התזמורת של קפה פלוריאן שניגנה את “La vie en rose” היא שמעה מישהו אומר למישהו בעברית: “שנשב כאן, או שזה תיירותי מדי?” אחרי כמעט ארבעה ימים שבהם לא שמעה עברית זה היה כל כך מפתיע, שהיא סובבה את הראש ומבלי לחשוב חייכה אל שני הבחורים שעמדו מאחוריה. שניהם היו שזופים מאוד והרכיבו משקפי שמש. אחד היה גבוה ולבש חולצת טי אפורה של פינק פלויד, השני לא היה גבוה ואת כובע המצחייה שלראשו חבש עם המצחייה משוכה לאחור. כשראה את נבט הסיר את משקפי השמש, הביט בה בהפתעה ואמר: “נבט? נבט פז? מ’נוער חובב אמנות’? מה את עושה כאן?”
עכשיו היה תורה לבהות בו בחזרה רגע לפני שהשיבה: “ירון? ירון הורוביץ? מירושלים? מה אתה עושה כאן?”
הוא צחק כשענה לה: “השתחררתי לפני חודשיים. לבחור הזה לא הייתה סבלנות, והוא גרר אותי ישר מהבקו”ם לטיפוס הרים. אנחנו בדרך לטרק בדולומיטים. תכירי, אילן”.
לפי אורך השיער, אילן השתחרר כמה חודשים לפני ירון.
“אז ונציה היא רק תחנה בדרך? לא יפה, מגיע לה יותר. טיציאן, ג’ורג’ונה, הביאנלה… מה זה, אתה כבר לא שוחר אמנות?”
“האמת, בשלוש שנים האחרונות היה לי קצת קשה לשחור אמנות”, הוא אמר ושוב צחק. עכשיו נבט נזכרה שזה היה הדבר שהכי אפיין אותו: הוא היה נער שצחק הרבה, לא מתוך רצון להתחבב או להיות הליצן של החבורה, הצחוק פשוט בא לו בקלות. “אבל את צודקת, באמת מגיע לוונציה יותר. המפקד, מה אתה אומר? נישאר קצת?”
“ביאנלה את אומרת?”, עכשיו אילן הסיר את משקפי השמש, ונבט מצאה עצמה מסמיקה מול זוג עיניים כחולות כמו הלאפיס לאזולי בפסיפסים של רוונה. התזמורת של קפה פלוריאן המשיכה באקורדים אחרונים של אדית פיאף כשנבט נגעה בטבעת עם האבן הכחולה שענדה, העבירה מבטה אל ירון ואמרה לו, להם: “כן, יש עכשיו את הביאנלה לאמנות. בג’רדיני, בקצה התעלה. חשבתי ללכת מחר”.
“רוצה בינתיים לשבת כאן, לשתות משהו?” זה היה ירון. המילים כאילו נפלטו לו מהפה, ונראה שהוא כמעט נבהל כשהמשפט היה בחוץ, באוויר העולם, מרחף שם ביניהם בכיכר סן מרקו, בין היונים, התיירים והתזמורת של בית הקפה.
הם התיישבו ליד אחד השולחנות של קפה פלוריאן, אילן, ירון ונבט, והזמינו בירה, מיץ תפוזים וקפה, בהתאמה, וכל אחד נבהל בתורו, בינו לבין עצמו, כשראה את המחירים בתפריט, ונבט הייתה הראשונה לומר: “אני רק רוצה לשתות. אכלתי לא מזמן”.
ירון ואילן אמרו שגם הם אכלו לא מזמן.
“אז מתי הגעת? מה הספקת לעשות כאן?”, שאל ירון. עכשיו היא גם נזכרה שתמיד החזיק ביד מחברת והיה רושם כל הזמן, צוחק ורושם מיני ערים דמיוניות עתידניות עם כבישים במפלסים שונים. היא זכרה אותו ביישן יותר אז, ב”נוער חובב אמנות”, וללא ספק פחות שזוף.
“הגעתי אתמול בערב, כמעט בלילה. הבוקר קצת הסתובבתי בעיר והייתי בקתדרלת סן מרקו כאן, ממול. היה שווה לחכות בתור. פסיפסים מדהימים. הכי מוקדמים מהמאה האחת-עשרה. אין לתאר את העושר של מה שיש שם. אני בדרך לראות את קָרְפָצ’וֹ”.
“קרפצ’ו?” שאל אילן, “הבשר הזה שחתוך דק-דק?”
“האמת היא שהבשר קרוי על שמו. הוא היה צייר ונציאני, קרפצ’ו. יש כאן בסביבה סקוּאוֹלה, לא בדיוק כנסייה, אבל מקום עם ציורים שלו, למדתי עליו. אתמול בלילה מצאתי את המקום על המפה: סקואולה די סן ג’ורג’ו דלי סקיאבוני. רוצים לבוא?”
ירון הסתכל על אילן ואמר: “למה לא. יש לנו כמה שעות חופשיות, מחר אנחנו ממשיכים. המפקד? מה אתה אומר?”
“יאללה”, ענה אילן, “נלך לראות את קרפצ’ו”.
כיכר סן מרקו הייתה פרושה לפניהם במלוא הדרה. רוכלים הציעו למכירה צעצועים לא מזוהים, תיירים הצטלמו בזוגות ובקבוצות, ילדים האכילו את היונים, אנשים ליקקו גלידה בכל הצבעים. נבט פרשה את מפת ונציה על השולחן וחיפשה את הסקואולה. היא הפכה את המפה והפכה אותה שוב; כל התעלות נראו אותו דבר, איך חשבה שתזכור מה שראתה אתמול ושכחה לסמן. היא התנצלה שאין לה חוש כיוון.
אילן לקח את המפה ואמר: “אל תדאגי, ניווט זה התחום שלנו”.
נבט נאנחה בהקלה. “אתם מנווטים, אני מסבירה”.
הם עזבו את קפה פלוריאן כשהתזמורת ניגנה את “הדנובה הכחולה”, ואילן הוציא אותם מהכיכר הגדולה, ותוך דקה כבר נמצאו בסמטאות צרות, עולים ויורדים מעל גשרונים, עוצרים בדרך לקנות גלידה, וכשהגיעו לסקואולה דלי סקיאבוני, נבט הייתה אסירת תודה על הניווט והסבירה שסקואולה זה משהו כמו גילדה, או אחווה, ובתחילת המאה השש-עשרה, ממש בתחילתה, ב-1502, חברי הסקואולה הזמינו את קרפצ’ו לצייר ציורים על שלושת הקדושים הפטרונים שלהם: הרונימוס, טריפון וג’ורג’, והוא צייר שם תשעה ציורים, עם תיאורי נוף ועיר, ובעודה נסחפת לתפקיד המדריכה, עצר אותם בכניסה לסקואולה גבר מבוגר שהביט בהם בחומרה, הראה באצבעו על השעון שעל פרק ידו ואמר: “קְיוּזוֹ, קְיוּזו”. נבט רצתה לקבור את עצמה מרוב בושה, איך גררה אותם לכאן ולא ביררה את שעות הפתיחה, אבל אילן הפתיע אותם, לפחות אותה, והסביר באיטלקית שהם באו במיוחד מישראלֶה, טרה סנטה, לראות את קרפצ’ו, הצייר הוונציאני הגדול, וכשראה שהאיש נשאר אדיש הצביע על ירון ואמר: “הוא מג’רוזָלֶמֶה!” ג’רוזלֶמֶה עשתה את העבודה. האיש נענע בראשו בהערכה, לחץ את ידו של ירון, ואמר: “ג’רוזלֶמֶה, קומפלימנטי!” והכניס אותם פנימה, מורה שוב על השעון כדי להבהיר שזמנם קצוב ומה שהוא עושה זה לפנים משורת הדין.
החדר שנכנסו אליו היה נמוך ומלבני, והציורים של קרפצ’ו הקיפו שלושה מקירותיו. מזבח ניצב לאורך הקיר הקצר של המלבן. נבט העבירה מבטים מהירים וניסתה לשחזר את מה שראתה בשיעור המבוא לרנסנס ומה שקראה אחר כך בספר, כשהתכוננה למבחן. מזל שהכל טרי אצלה בראש.
“תראו, משמאל למזבח אלה שלושה ציורים שמתארים רגעים מחייו של ג’ורג’ הקדוש. הוא היה לא סתם קדוש, אלא גיבור רומנטי: הוא הציל את הנסיכה מהדרקון. רואים את הנסיכה שם, בחלק הימני של הציור? אם ג’ורג’ לא היה הורג אותו, הדרקון היה טורף אותה, מדי יום הוא היה טורף אדם אחר בעיר. למטה רואים את השלדים והגולגולות של האנשים שטרף”.
“היא נראית די אדישה יחסית למי שהרגע הצילו אותה מדרקון”, אמר אילן.
“הממ… מאופקת, הייתי אומרת. בעצם, היא מתפללת. אישה חסודה. וכאן רואים את ג’ורג’ נכנס לעיר עם הגופה של הדרקון. בתמורה לזה שהרג את הדרקון הוא ביקש מאנשי העיר שיתנצרו. מימין למזבח זה הציור על טריפון, קדוש לא כל כך מוכר. הוא הצליח לעשות מין גירוש שדים לבת של הקיסר. ועל הקיר הימני – הציורים על הרונימוס. יש עליו סיפור נהדר: הוא היה נזיר מתבודד במדבר ויום אחד התקרב אליו אריה. במקום להיבהל הוא הבין שהאריה במצוקה, הוציא לו קוץ מהרגל, ומאז האריה היה חיית המחמד שלו. אבל הנה הציור הכי יפה, ‘החזון של אוגוסטינוס’. וואו! זה השיא של מחזור הציורים כאן. אוגוסטינוס בחדר העבודה שלו. חדר עבודה של הומניסט רנסנסי – מדף ספרים, מכשירי מדידה, שעון חול, כדים, תווי נגינה. תראו את הכלבלב הלבן כאן, כמה הוא מקסים. בזכותו נוצרת אווירה ביתית”.
“זה לא אמור להיות סיפור על הרונימוס?”
“כן, הסצנה הזאת מתארת את אוגוסטינוס שיושב שקוע בענייניו ופתאום שומע את קולו של הרונימוס, ידידו, שמודיע לו שהוא הולך למות בקרוב ולהגיע לגן עדן. לא רואים את הרונימוס, רק אמורים לשמוע את קולו. אבל איך מציירים קול? יש כאן מין קרן אור בקושי נראית שחודרת מבעד לחלון, ורואים את הבעת הפנים המופתעת של אוגוסטינוס, את המרפק שלו שעל השולחן ואת היד עם העט מורמת באוויר, כאילו הקול של הרונימוס תפס אותו בהפתעה. רואים ליד הכלב? החתימה של קרפצ’ו”.
“רגאצי, סְקוּזַטֶה. אֶה טארדי, סְקוּזַטֶה”, הגבר נכנס לחדר וקטע את שטף הדיבור של נבט ואולי גם הציל אותה מתפקיד המורה אליו נסחפה, תפקיד שהייתה נוטה להיסחף אליו די בקלות לוּ רק היו מאזינים בסביבה. הגבר הורה שוב על השעון, ואילן הודה לו באיטלקית המרשימה שלו. הוא המשיך וזירז אותם, והם יצאו בריצה מהמקום ומבלי שנדברו ביניהם המשיכו לרוץ, עולים על גשרון ויורדים ממנו, ממשיכים לרוץ הלאה בסמטה אחת, נדחקים בין אנשים, וממנה אל סמטה שנייה שנשפכה לכיכר מרובעת עם עץ במרכזה. בבת אחת נעצרו מתחת לעץ, מתנשמים, מתנשפים וצוחקים. כל אחת מפינות הכיכר מנוקדת במסעדה. כל מסעדה שולחת לכיכר שולחנות מכוסים במפות לבנות, ובפתח כל אחת מהן עומד מלצר לבוש במכנסיים שחורים ובחולצה לבנה וחגור בסינר לבן.
“לאן?” שאל ירון.
“הכל נראה אותו דבר”, השיבה נבט.
מלצר אחד חייך אליהם והניד בראשו, מלצר שני הזמין אותם בתנועת יד, מלצר שלישי קרא לעברם: “וולקאם, וולקאם”, הרביעי עמד בידיים שלובות והתבונן בהם. הם בחרו בו.
הבעת ניצחון שפוכה על פניו כשהנחה אותם בהדרת כבוד לאחד השולחנות המכוסים מפה לבנה. הוא הסיט את הכיסא לכבוד נבט.
“גראציה, גראציה”, מלמלה, נבוכה מהמחווה.
“ג’רוזלֶמֶה, מה תרצה לאכול?” שאל אילן. “ואת, סניורינה?”
עד שיגיעו הפיצה, הפרושוטו עם המלון, הרביולי והסלט, כרסמו גריסיני, ונבט אמרה לאילן:
“קומפלימנטי על האיטלקית. מאיפה?”
“המשפחה של אמא שלי מאיטליה. אמא שלי הגיעה לארץ עם ההורים שלה כשהייתה ילדה. בבית דיברו אצלנו איטלקית, והאמת, דיברו לא מעט על אמנות, אבל על קרפצ’ו לא שמעתי”.
“כן, הוא לא הצייר הכי מפורסם, אבל נדלקתי עליו בשיעורים. עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שאני הכי אוהבת את רפאל ואת טיציאן, אבל עכשיו אני מעדיפה ציירים אחרים, בייחוד את הציירים המוקדמים יותר, מלפני הרנסנס בשיאו, רגע לפני שהכול נהיה מושלם מדי. מאיפה המשפחה שלך באיטליה?”
“מטורינו. מה? מה זה החיוך הזה?”
“תגידו, אתם מאמינים בסימנים? בצירופי מקרים?”
“למה את מתכוונת ב’סימנים’?”
“למשל, אתה אומר שהמשפחה שלך מטורינו, ואתמול פגשתי ברכבת מישהו מטורינו, והתברר ששנינו קוראים אותו ספר ומתעניינים בדברים דומים. אני חושבת שעד אתמול בחיים לא הזכרתי את טורינו, ועכשיו היא צצה פעמיים יום אחר יום”.
“אולי זה סימן שאת צריכה להצטרף אלינו לדולומיטים, כי אחרי שנטפס על כמה הרים, אנחנו מתכוונים להגיע לטורינו. טיול שורשים בעקבות סבא וסבתא שלי. השאלה היא מה את עושה עם הסימנים: הולכת אחריהם או שאת רק מציינת לעצמך את קיומם”.
נבט חייכה. “לטורינו הייתי נוסעת בשמחה. טיפוס הרים זה לא בשבילי. ובכל מקרה, יש לי טיסה חזרה הביתה עוד שלושה ימים”.
“אז מה הטעם בסימנים? צריך לעשות איתם משהו, לא?” שאל ירון. נבט שתקה רגע. היא חשבה על תשובה שלא תהיה חושפנית מדי, ומצד שני, לא מתפלספת מדי.
“זה כאילו שאתה מקשיב למוזיקה ושומע את המילים, את הגיטרה, את התופים, ופתאום אתה שם לב לחליל. זה כמו עוד קומה של הקשבה, או משמעות”.
“נראה לי שזה גם יכול לתקוע אותך. אם כל דבר זה סימן למשהו, ואם את כל הזמן עסוקה בלזהות סימנים ולחשוב מה הם אומרים – זה משתק”.
הוא צדק, כמובן, ירון. זה עשוי להיות משתק. וזה היה עשוי גם לשתק את השיחה לולא אילן, שנחלץ לעזרתה, לעזרתם, או שפשוט אחז מחדש בחוט מחשבה שנשמט לפני כן. “עזבו סימנים, איך כל זה קשור לקרפצ’ו הבשר?” שאל אילן.
“ממה שאני יודעת זאת מנה שהומצאה כאן, בוונציה, במקום שנקרא ‘האריס בר’. השף קרא לפרוסות דקות של בשר נא על שם הפסים האדומים-לבנים בציורים של קרפצ’ו”.
“וואלה. באמת היו שם, בציור, מדרגות ורדרדות כאלה”.
“ואגב”, המשיכה נבט, מתמסרת שוב לתפקיד המדריכה, בהקלה מצד אחד, אבל עם זנב מוטרדות ברקע בגלל מה שהיא מזהה כקו דמיון לאמה, המורה הבלתי נלאית, משהו לחשוב עליו אחר כך, “אתם רואים בתפריט, ברשימת המשקאות, בליני? אני חושבת שזה המשקה הוורוד שהבחורות האמריקאיות לידנו שותות. גם אותו המציאו ב’האריס בר’, וגם הוא נקרא על שם צייר ונציאני, בֶליני, שהשתמש בציורים שלו בצבע ורוד-כתום כזה”.
אילן קרא למלצר והזמין לשלושתם בֶליני.
“אז המשכת באמנות”, ירון החזיר את השיחה אליה.
“המשכתי לתולדות האמנות. אם אתה שואל, אני כבר לגמרי לא מציירת. זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אבל מה איתך? זוכרת שציירת נהדר. אתה ממשיך?”
“ממשיך? הורוביץ לא הפסיק לצייר לרגע”, ענה אילן במקום ירון. “כל הגדוד שלנו מונצח בציורים שלו. ידו האחת אוחזת בנשק, וידו השנייה בעפרון. יום אחד, כשהוא יהיה צייר מפורסם, ננפנף בפני כולם במזכרות שיש לנו ממנו”.
“אל תגזים…”
“מה אל תגזים. הוא מתחיל ללמוד בבצלאל עוד חודשיים, אלא אם כן יואיל בטובו לשנות תוכניות ולהישאר איתי לעוד כמה טרקים”.
אז הוא עדיין קצת ביישן, תכונה שבשום אופן אי אפשר לייחס לאילן, שכבר מפתח שיחה עם שתי האמריקאיות שיושבות בשולחן לידם ותוך כמה דקות מזמין אותן להצטרף אליהם לשתייה משותפת של בליני. הבחורות מוקסמות מהבחור הישראלי, שהכריזמה גולשת ממנו לכל עבר, ונבט מרגישה הקלה מכך שהן נכנסות לתמונה. הבחור הזה, עם מראה פול ניומן שלו, והאיטלקית, ועכשיו גינוני החיזור באנגלית, במיוחד כנראה אחרי הגבוהה מבין השתיים, זאת עם השיער השחור, הארוך והחלק ועם עצמות הלחיים הגבוהות, שכבר די נמסה, עושה רושם, הם יותר מדי בשבילה. ירון הורוביץ, לעומת זאת, עם החיוך בעיניים, והקלות שבה הוא נסחף לצחוק, והרצינות שבה הוא מקשיב לדברים שהיא אומרת, והשקט החמים העולה ממנו, הרבה יותר בשבילה. בעוד אילן עסוק בהקסמת האמריקאיות, נבט וירון שוקעים בהעלאת זיכרונות ממחנה “נוער חובב אמנות” בירושלים ומשלימים פערים מאז נפגשו לפני שנים. הוא מצידו אומר שאין הרבה מה לספר: שלוש שנים בצבא, השתחרר לפני חודשיים וקצת, מזל שלאילן לא הייתה סבלנות והם טסו ממש שבוע אחרי השחרור, כי בערך שבועיים אחר כך התחיל מבצע בלבנון; לולא היו יוצאים מהארץ בזמן, בטח היו מגייסים אותם למילואים. הם לא כל כך מעודכנים במה שקורה, די מנותקים. מה באמת קורה שם, בלבנון? הם מטיילים כבר חודשיים, התחילו בספרד, עברו דרך צרפת ושוויץ, בייחוד עושים טיפוסי הרים. זה השיגעון של אילן. סבא שלו, הסבא האיטלקי מטורינו, היה מטפס הרים לפני שעלה לארץ, ואילן גדל על הסיפורים שלו. המסלולים שהם עושים נהיים יותר ויותר מאתגרים, ואילן תפס אמביציה של מטפס הרים מקצועי ורוצה להישאר עוד כמה חודשים, התחיל לדבר על ההימאליה. ירון עוד לא בטוח עד מתי יישאר. הלימודים בבצלאל מתחילים בסתיו, והוא רוצה לחזור בזמן ולהספיק להתארגן.
“ומה איתך, נבט?” שאל.
היא סיפרה על שנתיים סתמיות בצבא, שרק חיכתה שייגמרו, ועל הלימודים באוניברסיטה, על ההתאהבות שלה באמנות ימי הביניים והרנסנס המוקדם ועל התוכניות שלה לנסוע מחרתיים לפדואה לראות את הציורים של ג’וטו ובשאר הזמן לראות בוונציה כל מה שתספיק בשלושת הימים שעוד נשארו לה לפני שהיא חוזרת הביתה: מוזיאונים וכנסיות וכמובן גם הביאנלה. נכון שהיא לגמרי נסחפה לאמנות העבר מאז התחילה ללמוד, אבל הביאנלה היא פעם בשנתיים, אז זאת הזדמנות שאי אפשר להחמיץ. “לא תישארו?”
“המפקד, מה אתה אומר, אולי נישאר כאן מחר לביאנלה?” ירון הצליח להשחיל משפט לתוך מסע הכיבוש של אילן עם האמריקאיות.
“איך? אי אפשר”, ענה אילן. “אנחנו צריכים להיות מחר בצהריים בבולצאנו, אמורים לפגוש שם את המדריך שייקח אותנו להר. חייבים לעזוב את ונציה הכי מאוחר מחר על הבוקר. נבט, אולי בכל זאת תצטרפי אלינו? לא? בטוח לא? חבל. אבל כל הלילה לפנינו”, אמר וחייך אל שניהם, מניף את הכוס עם שארית הבליני הוורוד-כתום בידו כמו קוסם השולח אותם להרפתקה לא נודעת, בעצם בתנוחה של אוגוסטינוס שמניף את היד עם העט ומביט אל החלון, לעבר חברו המבשר על מותו הקרב, ואחר כך חזר על זה באנגלית לטובת שתי האמריקאיות שנראו, שתיהן, כאילו היו מוכנות ללכת אחריו באש ובמים לכל מקום, כולל לדולומיטים. ובאמת כל הערב וכל הלילה היו לפניהם. הם יצאו מהמסעדה עם שתי האמריקאיות והתחילו לשוטט בעיר ללא מטרה, ללא יעד. נבט נטשה את רשימת ה”מוכרחה לראות” וה”רצוי לראות” והסתפקה ב”על הדרך” בלי שום תחושת החמצה. החום שרבץ על העיר במשך היום התפוגג, ורוח נעימה נשבה מכיוון הים. המסעדות התמלאו באנשים, והרחובות – בריחות אוכל, בשקשוק כוסות וצלחות ובקולות. הערב התחלף בלילה של אמצע קיץ עם ירח מלא. הם עלו על גשרונים מעל תעלות וירדו מהם, אורות נצנצו על פני המים, פה ושם בקעו קולות של גונדוליירים שרים שירי אהבה סכריניים לתיירים, באחת הכיכרות בחור ניגן בגיטרה בוב דילן, זוגות אוחזי ידיים חלפו על פניהם, מדברים ומתנשקים בכל השפות, ונראה שוונציה הפעילה את מלוא תחמושת הכישוף שלה, גייסה את הטריקים הכי זולים כדי שלא יהיה אפשר לעמוד בפני הלילה הזה, כי אחרת באמת קשה להסביר איך בחור די ביישן שזה עתה השתחרר מהצבא ובחורה עצורה יחסית שאין לה הרבה ניסיון עם בנים מדברים בלי הפסקה במשך כמעט שתים-עשרה שעות על הכל – חיים ואמנות, אהבות ואכזבות, תקוות וחלומות, ומוצאים עצמם אחרי חצות בחדר של נבט, במלון שני הכוכבים, שבשעה שהגיעו אליו כבר היה חשוך כולו ורדום.
