ניב הוא אלוהים. זה לא אומר שהוא לא בן אדם.
גאון מחשבים בן עשרים וחמש מתייסר בגלל באג לא פתיר. שלוש פגישות מקריות עם סמדר ונשיקה אחת שמצילה אותו ממוות, לא משאירות לו ברירה אלא להתאהב בה נואשות. הוא מתרגש, מתבלבל, מפחד – כמו בן אדם, ובמקביל מתחיל להבין שהוא שולט במציאות ומצליח לכוון אותה כרצונו, פעם אחר פעם.
אבל אם הוא אלוהים, למה סמדר מתחמקת ממנו? איך יכול להיות שהאהבה הגדולה של חייו מתמוססת לו מול העיניים?
ניב מגייס את כל כוחותיו. הוא חייב להבין, לרדת לעומקה של התגלית, לבודד את הזרע של כל העולמות האפשריים, כדי לזכות מחדש באהבה.
עלילת הרומן הטוב מכל העולמות מדלגת בווירטואוזיות בין נקודות מבט ומצבי תודעה. היא מתרחשת בישראל של 2002, ימים של אינתיפאדה ואוטובוסים מתפוצצים אבל גם של הייטק פורח, טלפונים סלולריים ראשונים בכל כיס ומדע שהופך אט-אט לבדיוני. ושם, בין מציאות לאשליה ובין רגשות טעונים לחידות פילוסופיות, נרקם אחד הרומנים הייחודיים והמפתיעים שראו אור לאחרונה בעברית.
אופיר עוז הוא סופר ובלוגר, זוכה פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, משלב לצד יצירתו הספרותית המרשימה, גם עזרה לסופרים מתחילים באמצעות הבלוג “לשבור את המגירה”, ורותם את יכולותיו לטובת קידום השימוש באנרגיות מתחדשות בישראל ומאבק במשבר האקלים הגלובלי כמתנדב בעמותת “שומרי הבית”. השילוש הזה של יצירה ספרותית אישית, עזרה לקהילת הסופרים, ומעורבות במאבק הסביבתי לבניית עולם טוב יותר, מהותי בעיניי אופיר, והופך את יצירתו לשלמה.
סיפורים פרי עטו זכו בפרסים ופורסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. הטוב מכל העולמות הוא ספרו השלישי.
הדי-ג’יי של הגלקסיה
עכשיו אני מבין. הם עושים לי מסיבת הפתעה. הקולות זולגים מתוך הבית, מחלחלים בחריצי הדלת, מתאבכים בחדר המדרגות. הם לא מתאמצים לשמור על השקט. אני מאט את הטיפוס, עוצר לפני הדלת, מצותת. אריק שם, בטח הגיע עם סיפור חדש. היה נדמה לי ששמעתי את שחר אומר משהו, עכשיו הוא שקט. ליהי מרימה את הקול, מגלגלת משפט שהולך ודועך לתוך דממה רגעית. בטח סמדר ארגנה את המסיבה, הזמינה אותם כשהסתובבתי בשוק הפשפשים. יכול להיות שכולם כבר יודעים?
אני לוחץ על הידית ונכנס.
“פרופסור!” הם קמים מהספות, מהפופים, מברכים אותי בחיוכים רחבים. אז הם יודעים? זה קרה גם להם? סמדר נתלית עלי. “דובון,” היא לוחשת. השפתיים המתוקות שלה, הלחיים הכָּריתיות — אני מטביע בתוכן נשיקות עמוקות כאילו לא נפרדנו רק לפני כמה שעות. אריק מחליף אותה, תוקע לי בפה מקטרת שקניתי פעם ושכחתי מקיומה, שולף מצית ומגיש אש. זה מפתיע אותי אבל אני משתף פעולה, שואף את העשן המתוק בטעם תפוח. הוא פורש את החיוך הדק שלו, מחבק אותי בחמימות. אני מוציא את המקטרת
מהפה.
“איזה חמודים אתם, יפה מצדכם לעשות לי מסיבת הפתעה.”
“מסיבת הפתעה, הא?” אריק טופח על החזה שלי. “תבוא מחר, נעשה לך עוד מסיבת הפתעה.”
ליהי בקושי מיישירה אלי מבט. החיבוק שלה מתחמק, מרוחק. משהו קרה. היא מתנתקת. אני מניח את המקטרת על הבר שמפריד בין הסלון למטבח, עוקב אחרי רעמת התלתלים המתרחקת. שחר עוטף אותי בידיים ארוכות, “מועדים לשמחה, פרופסור, תזכיר לי לספר לך על ההקרנה שעשיתי היום בעבודה, אנשים נפלו מהרגליים.”
“יש לנו את כל הזמן שבעולם,” אני אומר ומחפש את מבטו, אבל הוא חוזר לשבת.
אנחנו מתכנסים סביב שולחן הבמבוק העגול. הכרית הלבנה ממתינה לי. אני מתמקם, שולף את הצלחת מהמשטח התחתון, מניח אותה במרכז משטח הזכוכית. הר האושר מתנשא לפני, ההר הירוק כל ימות השנה.
אני אוסף קמצוץ מהפסגה ומסמן לעבר ליהי.
“זה בשבילך.”
“למה בשבילה?”
“מי שצריך לדעת יודע.”
“תשמעו, אתם חייבים ללכת ל’מלהולנד דרייב’,” שחר מתרווח על הפוף, “זה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי.”
“בדיוק מה שאמרת לפני שבוע על ‘ממנטו’,” מזכיר לו אריק, “עד סוף הערב תמצא עוד סרט שהוא הכי טוב שראית בחיים שלך.”
“‘שמונה וחצי’,” אני קורא את שפתיו של שחר תוך ליקוק הפס הדביק, מזהה את החיוך הקטן שהוא מצניע. נראה שמלבדי אף אחד לא שם לב. “בקיצור, תלכו!” הוא מכריז. “אבל אל תנסו להבין אותו, פשוט תיהנו, בלי פרשנויות, בלי יקומים מקבילים.” עיניו רומזות לכיווני.
“זה לא היה בהקשר של ‘מלהולנד דרייב’,” אני מתקן אותו, “דיברנו על ‘דוני דארקו’…”
“רגע,” סמדר מניחה יד על כתפי, “אריק באמצע סיפור.”
“בקיצור…”
“אצלך אין בקיצור,” אומר שחר.
“זה נכון,” אריק מורח על פניו חיוך סבלני.
אני סוגר את הג’וינט, מסמן לשחר להעביר לליהי ומתחיל אחד חדש, חופר קלות בהר הגעש וזורה את הפירורים על נייר הגלגול.
זה לא סיפור חדש. זה הסיפור על השיקוץ. אנחנו מכירים אותו בעל-פה, את כל האירועים והניואנסים שנדחסו — השד יודע איך — לתוך חצי דקה במסיבה ההיא, לפני שבע שנים. לא נמאס לנו לשמוע אותו, בכל פעם נוסף לפחות פרט אחד, פרט אחר נשמט. אריק חוזר בזמן ומדווח לנו בלייב מה הוא רואה, פורש לפנינו את מחשבותיו המתפתלות, כמו תולעים בתוך הראש שלו. רק סמדר עוד לא שמעה את הסיפור. אולי בגלל זה הוא בחר בו. השיקוץ הוא הדרך שלו להרחיק נשים. אצל אריק חוקי החיזור עובדים הפוך.
אני מניח את הג’וינט בין שפתי ומצית אותו, לוקח שאיפה ארוכה ונשען לאחור, מפנה את מבטי ומתבונן בתווי פניה היפים — איך כל זה קרה, אני עדיין לא מבין — היא לוגמת בשלווה מבקבוק הבירה שלה, אדישה, לא צוחקת ולא מזועזעת. שוויון הנפש שלה מפריע לאריק, מיד רואים את זה. הוא לא רגיל לתגובה סטואית שכזו. הפאוזות שלו מתארכות, המודעות שלו נוכחת כאן במקום להיעלם בחלל המסדרון החשוך בבית של ההורים שלי, במסיבה ההיא.
אבל אני כנראה היחיד שחושב ככה. שחר מרותק כמו תמיד. העיניים שלו מרוכזות במימיקה המושלמת של אריק. ליהי פולטת צחוק קצר, מעבירה אלי מבט משועשע. אולי היא בסדר גמור וסתם אני מדמיין הכול?
“אבל הדבר הכי נורא הוא שהנשיקה הזאת באמת נפלאה,” אומר אריק, “וכמה שהיא נפלאה ככה היא ארוכה, ואני מבין שאין לי ברירה אלא לקחת את הסוד המחריד הזה ולקבור אותו במקום היחיד שהיא לא תוכל לגלות לעולם.”
מוזר. המשפט המוכר של אריק זורק אותי הפעם למקום אחר, זיכרון רחוק, עמום, לא מהמסיבה, מזמן אחר לגמרי, אולי עוד לפני שאריק ואני הכרנו. אני אומר את האסוציאציה הראשונה שעולה לי לראש. הקול נשמע לי שונה, לא שלי, כאילו מישהו עומד מאחורי והוגה את המילים במקומי. אני מעביר את המבט על שחר, ליהי, סמדר. המבטים שלהם מרוכזים באריק כאילו אף אחד מהם לא שמע מה אמרתי. ואולי הם באמת לא שמעו.
מה זה היה? החוט בורח לי. המילים מתפוגגות. אני רודף אחרי זנב הסיפור של אריק, אבל הוא כבר במקום אחר, מריץ את הסיפור קדימה, דוחק אותו לסופו. הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבה של סמדר, אז זהו, הוא חותך, מסיר את הכובע, קד קידה ויורד מהבמה.
“תשמע, אתה חייב לכתוב את זה,” שחר אומר לו כשהמסך יורד.
אריק מהנהן באדישות. הוא לא הולך לעשות את זה.
“תכתוב אתה,” אני מציע לשחר.
“כן,” שחר מניח את מבטו על שולחן הבמבוק.
ליהי קמה, אוספת כמה כוסות, עורמת אותן זו בתוך זו והולכת למטבח. מה היא עושה? אני מעביר את הג’וינט לשחר, מתרומם מהכרית הלבנה והולך אחריה. המטבח שלי קטנטן, שני אנשים מספיקים כדי לסתום אותו לגמרי, ליצור מיד תחושה של אינטימיות.
“מה פתאום את מפנה אצלי כלים?”
היא עוצרת, עדיין מחזיקה בכוסות.
“מה קרה?”
“סתם, כלום.”
הכוסות זולגות מעצמן לכיור.
זה רון, אין שאלה בכלל. ליהי עדיין לא שחררה אותו. ספק אם אי פעם תשחרר.
כפות ידיה אוחזות בשיש, קצות אצבעותיה מלבינות.
אני מסתכל עליה ויודע שאין מה לעשות, אין מה להגיד, רק לחבק.
היא נאחזת בי. האצבעות שלי בתוך התלתלים שלה.
“זה בכלל היה בירידה, הוא הגיע לפסגה. ועל מה, אתה מבין? על מה? הוא ניסה לעזור למטפס אחר, מנוסה יותר ממנו. הם עברו במעבר צר של קרח והמטפס ההוא הסתבך.”
“זה רון. הוא לא יכול אחרת.”
“כן,” היא אומרת בקול שטוח.
“מה עושים? אהבה?” סמדר נדחקת למטבח. “למה לא הזמנתם אותי?”
אני מחייך חיוך מטומטם, לא מוצא מה לומר, עדיין נרגש בכל פעם שהיא לידי, כמו נער מאוהב.
“בואו,” היא אומרת, “מחכים לכם.”
מתברר שאף אחד לא ממש מחכה לנו. שחר ואריק במרפסת, מתחילים עוד ג’וינט. אני פותח את דלת הזכוכית ואנחנו מצטרפים. יש משהו קומי בהצטופפות הזאת, בהתארגנות הקטנה, המתואמת, כדי לתת מקום לכולם. אני כל כך אוהב אותם, חמודים כאלה. סמדר מחבקת אותי מאחור. אני מחזיק את ליהי קרוב אלי. שחר מספר על ישיבת הקריאייטיב האחרונה שאותה בילה בשכיבה על רצפת חדר הישיבות. “היו לי סחרחורות כמו שלא היו לי בחיים. שכבתי שם, והם ישבו מעלי, הריצו עלי דאחקות. זה לא הפריע לי, להפך. להטתי שם, אני אומר לכם. יריתי רעיונות אחד אחרי השני. פיצחתי את הבריף מההתחלה ועד הסוף, תפרתי הכול, את כל הפרטים הכי קטנים, לא יודע אם זה היה בגלל הלחץ דם או בגלל הפרספקטיבה. אני חייב לנסות לשחזר את זה.”
“יהיו לך עוד הזדמנויות,” אריק מבטיח.
“אחרי הישיבה כולם נעלמו, ואני הרגשתי כל כך רע שהתקציבאית — אתם מבינים? התקציבאית! — טיפלה בי, הזמינה לי מונית וגם הצטרפה לנסיעה כדי להבטיח שאגיע הביתה בשלום. אני בן עשרים וחמש, מה יהיה כשאהיה בן ארבעים? אני חייב להספיק לעשות את המאסטרפיס שלי לפני המוות.”
“בשביל זה יש לנו את אריק,” אני אומר.
“אריק, באמת, מה קורה עם התרופה שאתה מפתח? תזדרז קצת, אנשים מחכים.”
“עובדים על זה.” אריק מותח את החיוך הדק שלו.
כולם שותקים לרגע. אני תוהה אם זה סימן ראשון לכך שבקרוב הם ילכו. רק התחלנו, אני יודע, ונעים לי איתם, אבל בקרוב — לא עכשיו — אני רוצה שהם ילכו. אני צריך להיות קצת לבד. להניח את הראש רגע, לעבד בשקט את כל מה שקרה היום, לראות מה אני עושה עם זה.
אני מכוון בעדינות את המודעות שלי, משתמש בה כמו מחושים, לא מתאמץ יותר מדי, נותן לדברים לזרום, למחשבות של ליהי ואריק ושחר להסתלסל החוצה, אל החיים שמחכים להם בחוץ. הרעיון עולה בדעתם, הם לא מבינים מאיפה הוא בא. אנחנו נמשיך לבלות יחד עוד עשרים דקות, חצי שעה, אבל נתכנס כולנו אל אותה החלטה, וזה יקרה בדיוק בזמן הנכון, ברגע המתאים, בטבעיות שכולנו נרגיש ולא נדע להסביר.
v
איזו חמודה סמדר כשהיא מתארגנת לשינה. אני אוהב להתבונן בה, לראות איך היא לובשת את הפיג’מה הלבנה, הילדותית שלה, מותחת את הסדין, מניחה את הסלולרי, מדליקה את מנורת השידה, מכבה את האור בחדר.
“אתה לא הרוג, דובון? עוד מעט אחת בלילה, מחר יש לך יום עבודה.”
איך אני יכול ללכת לישון כשאת כאן, אני שותק, מושך אותה אלי, מצמיד את הנחיריים לפיסת העור הרכה בצוואר, קצת מעל עצמות הבריח, שואף את הריח הנקי, הטבעי, הנפלא מכל בושם. היא מסתובבת אלי, מביטה בי לרגע, מסירה ממני את המשקפיים ומקפלת אותם, שולחת ידיים לחולצה שלי ומסירה אותה מעלי, משכיבה אותי על הבטן, מושכת את הזרועות ומניחה אותן משני צדדי. דווקא רציתי לפנק אותך, ארנבת, אני שותק. האצבעות שלה טובלות בגוף שלי, מחליקות לאורך השרירים שלא הספיקו להיתפס מפעם שעברה. למה מגיע לי כל הטוב הזה? לא השתניתי, לא עשיתי כלום, לא התאמצתי, וככה פתאום, בבת אחת, אחרי כל כך הרבה שנים? משהו פה לא הגיוני.
“תגיד…” ידיה מחליקות משני צדי עמוד השדרה שלי. “גם אתה מרגיש כאילו נפגשנו פעם?”
“מה זאת אומרת?”
“אני מתכוונת, לפני הדייט הראשון שלנו.”
“מה, בגלגול אחר?”
“לא, בחיים האלה.”
“אני מרגיש שאנחנו מכירים כבר עשרים שנה.”
היא מפסיקה. התשובה שלי לא מוצאת חן בעיניה.
“את לא מרגישה ככה?”
“אני מרגישה שאנחנו לא מכירים בכלל.”
אני מסתובב, מושך אותה אלי. היא נשכבת לצדי, מניחה את לחייה על הכרית. אני רואה את הפנים שלי משתקפות באישונים שלה.
“תספר לי משהו.”
“מה?”
“לא משנה מה, משהו שאתה חושב, משהו שמציק לך. אנחנו בקושי מדברים.”
זה נכון, כשאני איתה אני באמת בקושי מדבר.
“אמרתי משהו הערב,” אני אומר, “לקראת סוף הסיפור של אריק. זה היה קצר, מילה אחת או שתיים… את זוכרת משהו כזה?”
“מה אמרת?”
“זהו, שאני לא זוכר. זה הרגיש כמו מין הדהוד, כאילו מישהו אחר דיבר במקומי.”
“אתה לא זוכר מה אמרת, אבל אתה זוכר שזה נשמע כמו הדהוד?”
“כן, כאילו מישהו אחר דיבר מהגרון שלי.”
“כבר קרה לך פעם דבר כזה?”
“לא.”
“אתה רוצה שאני אדבר איתו?”
“עם מי?”
היא מחייכת.
“אולי נלך לישון, דובון? אתה בקושי ישן. גם אתמול בקושי ישנת, איך אתה שורד?”
“בסדר, לכי לישון, ארנבת, אני סוגר כמה עניינים ובא.”
היא מלכסנת אלי את המבט.
“טוב, סגור את העניינים שלך, אבל תהיה בקשר, טוב? אל תהיה מניאק.”
אני מרגיש כל תו בחיוך המטופש שנמרח לי על
הפנים.
היא מנשקת אותי ואז מסתובבת, מתכסה בשמיכה ומכבה את האור.
אני קם, יוצא וסוגר בעדינות את הדלת.
זהו. אני לבד. מה עכשיו?
קפה! אני מרתיח מים. כוס זכוכית. כפית גדושה. לפנַי מונחת פקעת סבוכה, מהודקת, שכבות על שכבות של חבל דייגים רטוב, מתוח היטב, ובתוכה טמון היהלום. מאיפה מתחילים? המים רותחים. אני מוזג, מוסיף כפית סוכר, מערבב. נתחיל בהתחלה: הקול ההוא אולי בקע ממיתרי הקול שלי, אבל הוא לא היה שלי. של מי הוא היה?
אני מניח בזהירות את הכוס ליד המחשב וכותב בגוגל: whose voice was it?, מוחק וכותב: Who was talking from my larynx?. יום אחד גוגל יצליח לענות לנו על השאלות האלה, יום אחד הוא יהיה מחובר לבינה מלאכותית שתכיר אותנו טוב יותר מאיך שאנחנו מכירים את עצמנו. גוגל עדיין תינוק, צריך לתת לו זמן.
אני מחפש בפורומים. שישה מיליארד בני אדם חיים בעולם, זה בטח כבר קרה למישהו איפשהו. התוצאות לא משביעות רצון. אני מתחיל לקרוא איזה בלוג, נגרר, מתעסק בקפה. לא, זה לא זה. אני פותח את ה-snood, משחק קצת, מפזר את המחשבות. הרעיונות הכי טובים עולים לי במקלחת, מתוך חלום, ב-snood.
שני משחקים חולפים. המוח שלי ריק.
אני הולך לסלון, מכין עוד ג’וינט. אולי להתקשר לסטולר? סטולר יודע הכול. אנחנו חיים בעולם התלת-ממדי שלנו וחושבים שהוא משהו, נכנסים ויוצאים מישיבות, משחררים עוד גרסה, רצים על הגלגל כמו העכברים של אריק, והוא, סטולר, משקיף עלינו מלמעלה, כמו מצביא שסוקר את הצבא שלו ויודע, בכל זמן נתון, מי מהחיילים רעב, איזה סוס על סף אפיסת כוחות, איפה בדיוק נקודות החולשה אצל היריב, ואיזה מפקד הוא שולח להוביל את התמרון המנצח.
לפני שבוע הוא קרא לי למשרד. נכנסתי, סגרתי את הדלת. הוא התנדנד, אחורה וקדימה, על כורסת המחשבות שלו, לצדו שולחן הוויסקי הקטן, תמיד עם שתי כוסות, מאחוריו ארון הספרים, לפניו הים התיכון והשמים הכחולים. משרד לא אופייני יש לסטולר, ביתי מאוד. בפינה אמנם ניצבת פינת המחשב הגדולה, שני מסכים, כיסא משרדי, שולחן, מדפסת, פקעת חוטים מתגלגלת, אבל הישיבות החשובות באמת נערכות בסלון המשרד, על ויסקי. רק שם מתקבלות ההחלטות הגדולות, תמיד בנעלי בית.
“שב.” הוא אמר והלב שלי נרעד.
התיישבתי.
“מחר מגיעים אלינו לפגישה כמה אנשים,” הוא אמר, “אני רוצה שתצטרף.”
“משקיעים?” שאלתי.
“רוכשים.”
“מי אלה? האנשים של פרנסיסקו? חשבתי שהוא ירד מזה.”
“כנראה העיניים שלנו מספיק יפות.”
“שלך, אתה מתכוון.”
“אל תצטנע לי עכשיו. הם רוצים לפגוש את המוח של החברה, ואני לא יכול להכיר להם רק את האונה השמאלית.”
הכיווץ הנעים הזה בלב.
“מחר תבוא עם החליפה המפורסמת שלך, חן כבר סגרה לנו מקום במסעדה, נלך, נשמן אותם עם יין ישראלי טוב, מהר מאוד הם ישכחו מטוסקנה.”
שתקתי.
“יהיה בסדר!” הוא קלט את ההיסוס בפני. “מקסימום תשתוק כל הערב. אני אספר להם שאתה בהלם כי הבטחתי לך שאם הם חותמים אתה מקבל בונוס של שלושים ושש משכורות.”
“מה עם הבאג?”
“פתרת את הקודם, תפתור גם את זה.”
ככה בדיוק.
בצהריים קראה לי חן ממשאבי אנוש. היא חיפשה את מבטי, ביקשה רמז. לא השכלתי להבין. היא הגישה לי דף אחד. קראתי. בהתחלה הייתי בטוח שזו בדיחה, שסטולר יושב בסלון שלו, מציץ לחדר שלנו מתוך אחת המצלמות, לוגם ויסקי וצוחק. כשיצאתי מהמשרד שלה עם הנספח הלא יאומן הזה לחוזה, שאלתי את עצמי איך אוכל לעמוד מול החבר’ה של פרנסיסקו ולומר להם שיהיה בסדר כשהבאג הזה יושב לי כבר כמה חודשים בתוך הנשמה, ולאף אחד מאיתנו אין מושג איך לפתור אותו.
v
אבל זה לא התחיל שם — אני לוקח עוד שאכטה לסדר את המחשבות — זה התחיל עוד לפני. הפגישה הראשונה עם סמדר: יום שלישי, 7.5.2002. קראתי באינטרנט על לייבניץ — גם זה לא מקרי, שום דבר לא מקרי — והאודיגו מצא משתמש נוסף שגלש בדיוק באותו רגע באותו עמוד אינטרנט. הכינוי שלו: White Rabbit. משתמש נוסף אחד בלבד. הוא היה היחיד — חוץ ממני, כמובן — שקרא על לייבניץ באחת-עשרה
בלילה.
התברר שזה לא הוא, זו היא. עברתי על הפרופיל שלה: מדע בדיוני, טכנולוגיה, פילוסופיה. היא רווקה ומחפשת גבר עם קעקועים ענקיים, מוטב חי מאשר מת.
כיווץ נעים בלב.
התחלנו להתכתב. התברר שהיא גרה ברחוב מקביל, דקה הליכה ממני. אחרי דקה התברר שהיא גם היתה באמסטרדם בדיוק באותם תאריכים שגם אני הייתי, וגם שם היא גרה קרוב אלי, ממש מולי, במלון מעבר לרחוב. זה הספיק לי. הקלדתי במהירות:
— אז כמה גדולים צריכים להיות הקעקועים?
— הגודל לא משנה, העיקר שיהיו מעניינים.
— לי יש שניים. אחד סביב זרוע ימין, ציור פסיכדלי שציירתי פעם. השני מעל קרסול שמאל, ברקוד.
— ברקוד?
— יום אחד לכולם יהיה ברקוד, אז אני מתכונן. את דלת חדר השינה שלי אני פותח איתו.
— אתה רציני?
— זה לא נורא מסובך.
— לי יש פֵיה על הכתף.
— פיה אמיתית, עם כנפיים והכול?
הקלדתי אבל לא קיבלתי תשובה. עברו עשר שניות. עברה חצי דקה. אידיוט! מה זאת השאלה הזאת? אתה יוצא כזה ילד מפגר. מה כבר ביקשתי ממך? שתלמד להתחיל עם בחורה כמו שצריך?
ניסיתי לגשש בזהירות:
— הי פיה, את שם?
— כן, סליחה. אני מצטערת, חייבת ללכת עכשיו. נמשיך מחר? שבע ככה?
— סבבה.
v
אבל למחרת לא הספקתי להגיע בזמן כי קניתי דירה.
באמצע העבודה התקשר אלי אבא ואמר ששמואל ירד מההתעקשות שלו, ושאפגוש אותם אצלו בדירה בעוד חצי שעה.
“אני באמצע משהו,” אמרתי.
“כל החיים שלך אתה באמצע משהו,” הוא אמר. “לך, דבר עם הבוס שלך, ספר לו מה העניין, הוא ישחרר אותך. אתה יודע מה? אם הוא עושה לך פרצוף, אל תבוא.”
ניתקתי את השיחה וגררתי את עצמי למשרד של סטולר. קיוויתי שהוא דווקא כן יעשה לי פרצוף, שיהיה לי תירוץ לחזור לאבא ולומר לו שזה לא עובד ככה כאן, ואם שמואל משך אותנו כמעט שנה, הוא יכול לחכות ליום שישי. אבל סטולר רק חייך, התרומם על נעלי הבית שלו, התקדם אלי וחיבק אותי.
“מזל טוב, יא אוליגרך!” הוא טפח לי על החזה, “תדע לך שאתה הכי צעיר בחברה שקונה דירה.”
אני בכלל לא בטוח שאני רוצה את הדירה הזאת, שתקתי.
“לך, לך תעשה עסקים. זה טוב שאתה מתחיל מוקדם. מי שלא מזיין פעם ראשונה לא מזיין פעם שנייה.”
רק בפקק חשבתי על האפשרות שאבא דיבר איתו קודם, בלי ידיעתי, וביקש ממנו לשחרר אותי. מתאים לו. הרכב לפנַי גנב אדום, גלשתי עד מעבר החצייה. לא שהבשורה לא שימחה אותי, זה כיף לעבור לדירה משלך, אבל ידעתי שיהיה לי עצוב לעזוב את החורבה הקטנה שלי, עם האור המעומעם, הסלון המרופד בכריות מלוכלכות אבל נוחות שאם נושר עליהן אפר זה לא באמת משנה, המרפסת עם הבריזה הנעימה, המטבח הצר והארוך שבנוי למידותיו של נחש, המראה השבורה במקלחת — מין סדק ארוך שחותך את הלסת ומפתיע אותך לחלקיק שנייה בכל פעם מחדש, הניאגרה ששורקת, הנרות הדולקים על הבר, תנור הסלילים העלוב בחורף, המאוורר העירום, נטול הרשת, בקיץ, שתמיד צריך להסיט הצידה כדי שלא יפזר את האפר או גרוע מכך, יעיף את הקססה.
טיפסתי לדירה של שמואל. דפקתי יפה בדלת. אבא הזמין אותי פנימה. נכנסתי. שמואל ואבא ישבו זה לצד זה. הם נראו כמו חברי ילדות שהחיים הפרידו, ואחרי יותר עשרים שנה, זכו להתאחד שוב. לא, הם נראו יותר כמו מתאגרפים בזירה שכבר כמה חודשים טובים מחליפים מהלומות משפטיות, סנוקרות מפתיעות, תת-סעיפים בין הצלעות, ועכשיו, כשהקרב הסתיים, הם נשענים זה על זה באפיסת כוחות, נותנים כבוד זה לזה, מחליפים מילות חיבה.
אבל היה ביניהם הבדל מהותי אחד. שמואל כעס. הוא תמיד כעס. בעיקר עלי, על הילדון בן העשרים וכלום שגוזל ממנו דירה שעבד עליה כל חייו, בסלילת כבישים, בעבודת אדמה, בייבוש ביצות תחת שמש כנענית, בחמישים שנה של עמל, צנע ומלחמות. ומה הילדון הזה עשה כדי להרוויח את הדירה הזאת חוץ מלהיות הבן של אבא שלו? כלום. לכל היותר הקיש על מקלדת כמה שנים, התעצבן כשהמחשב נתקע והתלונן על המזגן.
ואבא שלי — מבחינת אבא שלי זה היה אחד הימים המאושרים בחייו. לא רק בגלל הדירה, בעיקר בגלל הניצחון במשא ומתן. יש לו כישרון, לאבא שלי. הוא מתיש את היריבים שלו במכות יבשות, מוציא להם את החשק אבל שומר אותם קרוב אליו. כנראה לשמואל נמאס ממלחמת ההתשה, הוא נכנע והחליט לרדת בעוד כמה אלפי שקלים כדי לסגור עסקה. ככה הוא, האבא שלי, הוא חייב לנצח, גם אותי או את
אמא.
הם החליפו חתימות, ואני שאלתי את עצמי למה הם בכלל היו צריכים אותי.
שמואל ואבא קמו, לחצו ידיים, זה קודר וזה זורח. קמתי גם אני, תליתי את התיק על הכתף, והודיתי להם בנימוס במטרה להתחפף משם כמה שיותר מהר, אבל אבא לא שחרר. בחדר המדרגות הוא תפס אותי במפרק היד והתעקש שנלך למסעדה, לחגוג.
“אני לא יכול, אבא.”
“אני אומר לך שאני מזמין.”
“זה לא העניין, אני לא רוצה.”
“אתה כפוי טובה, אתה יודע את זה?” הוא הרים את הקול, עורך לי יופי של היכרות עם השכנים העתידיים שמאזינים מאחורי הקירות. “אני מתרוצץ כבר שנה, שובר חסכונות, ואתה שם את השלושים אחוז שלך ולא מעניין אותך שום דבר יותר. אתה יודע מה זה חוזה מכר? שמעת על אישורי מס שבח? אישורי עירייה? בדיקת שעבודים ועיקולים? חובות לרשויות? מס רכישה? נוסח טאבו? יש לך בכלל מושג על מה אני מדבר? יש לך מושג כמה כסף ועצבים חסכתי לך? מה אני בסך הכול מבקש ממך, לשבת איתי שעה במסעדה?”
אבא שלי — הוא לא נוטה להפסיד בוויכוחים.
הסתבר שהוא תכנן הכול מבעוד מועד וכבר הזמין מקום במסעדה קרובה. השתרכתי אחריו לאורך הרחוב. נכנסנו והתיישבנו. מלצרית הגיעה והגישה לנו תפריטים. הוא סימן לה בידו שאין צורך והכתיב לה את המנות שנזמין, כולל אחרונות. הוא רצה לשלם — ככה בישר לי אחר כך — בדיוק אחוז אחד מהסכום שחסך לנו במשא ומתן הארוך עם שמואל. המלצרית רשמה ברצינות את כל ההוראות בפנקס שלה והלכה.
ישבנו כמה רגעים בדממה.
“עשינו עסק טוב.”
“נכון, אבא. תודה.”
“זאת המתנה הכי גדולה שאני אתן לך בחיים. אתה צריך להמשיך להיות זהיר ומחושב, לא להתפזר, להתנהל נכון כלכלית. תמיד נדמה לנו שמה שהיה הוא שיהיה. זה לא נכון. דברים משתנים כל הזמן, העולם יכול להתהפך. זה שיש לך עבודה טובה לא אומר שום דבר על מה שיקרה מחר בבוקר. אתה צריך להיות מוכן לכל דבר, לצפות גם לרע ביותר. לפחות עכשיו אתה חסין יותר. אם חס וחלילה יקרה משהו במדינה, לפחות יש לך נכס.”
“כן,” אמרתי, “Before zee Germans get there.”
“מה?”
“כלום, לא משנה.”
“לא, מה אמרת!?”
אנשים במסעדה סובבו אלינו את הראש. פעם בסיטואציות כאלה הדם היה עולה לי לראש, הייתי קם בעצבים והולך, אבל התבגרתי, היום כבר אין לי צורך בהפגנות כוח נגדיות, להפך — כמו מאסטר אמנויות לחימה שמגייס לטובתו את הכוח של היריב סיפרתי לו בשמחה ובהרחבה על הסרט “סנאץ'”, על טורקיש שמסביר לטומי באיזו התערבות הם הסתבכו מול הצוענים: שני כלבים נשלחים לצוד ארנבת בשדה — יתפסו אותה או לא? הם יודעים שלא כדאי להם להתערב עם צוענים, אבל אין להם ברירה כי הם חייבים שבראד פיט ישתתף בקרב אגרוף כדי לגרוף את הכסף מההימורים. עם כל משפט נוסף אבא איבד עוד קצת עניין, הציפייה שלו נכזבה, המבט נבל, ואני המשכתי באותו ניגון נלהב, נרגש לראות איך הפלא הזה עובד. הוא לקח את המזלג וחרש איתו פסים על המפית העבה, שיחק בה כמו ילד משועמם.
“ואז בראד פיט אמר להם: What? Proper fucked?”
“טוב, בסדר. הבנתי!” הוא התעצבן, הסתובב וחיפש את המלצרית.
באמצע המנה האחרונה פתאום קלטתי שמאוחר.
“וואו! סליחה, אבא, אני חייב לזוז.”
“לאן אתה ממהר?”
“יש לי התחייבויות.”
“איזה התחייבויות?”
“סליחה?” סימנתי למלצרית.
“מה אתה צועק?”
המלצרית ראתה אותי.
“איזה התחייבויות?”
“אני נפגש עם מישהי.”
“מתי, בשבע בערב? אתה לא יכול להגיד לה שתאחר קצת?”
“לא.”
באמת לא יכולתי; לא היה לי את מספר הטלפון שלה.
איזו טעות.
אבא ספר את השטרות והניח אותם אחד-אחד על השולחן. שש שלושים ושבע. אחר כך ספר את המטבעות של הטיפ. החזקתי את עצמי לא להאיץ בו, זה רק יגרור עוד צרות. ברגע שאחרון המטבעות פגש את השולחן הסתובבתי ויצאתי.
“ניב, חכה!”
צעדתי במהירות כל הדרך חזרה לרכב שלי. הפעם הוא נגרר אחרי. נכנסתי לרכב, התנעתי. אבא נכנס והתיישב במושב לידי. אם אסיע אותו הביתה אין סיכוי שאגיע בזמן.
“אולי אתן לך כסף למונית?” התחרטתי על ההצעה עוד לפני שיצאה מהפה שלי. הייתי חייב לומר משהו, כל דבר שיכול להחזיר אותי הביתה לפני שבע. “אתה יודע מה, קח את האוטו, סע איתו הביתה, אני אקח מונית.”
הוא שתק. טוב כבר לא יֵצא מזה.
“אתה ילד מפונק, אתה יודע? אין לך מושג באיזה עולם אתה חי, יום אחד תבין כמה סדר העדיפויות שלך מעוות. עכשיו סע, חוצפן.” הוא חגר בהפגנתיות את חגורת הבטיחות שלו.
אותתי ליציאה, גלשתי מהחניה והשתלבתי בתנועה.
“סליחה, אבא, אתה צודק, אני באמת מפונק, חיים שלמים לא יספיקו כדי להודות לך על כל מה שעשית בשבילי. אבל אני רוצה לספר לך רגע על הבחורה הזאת, אפשר?”
הוא הביט קדימה. לפחות הוא לא סירב.
“יש את התוכנה הזאת, אודיגו, שמגלה אילו משתמשים גולשים באותו עמוד אינטרנט שאתה גולש בו באותו רגע. ככה פגשתי אותה. קראנו יחד על לייבניץ; היינו שני הגולשים היחידים שקוראים על לייבניץ באמצע הלילה, אתה מבין? בקיצור, קבענו להיפגש בעוד רבע שעה באותו עמוד אינטרנט. אם אני אפספס את הפגישה הזאת, לא בטוח שאוכל למצוא אותה שוב, אין לי את הטלפון שלה, גם לא את המייל, אני אפילו לא יודע מה השם שלה. אתה מבין? אולי תבוא איתי רגע הביתה, אני רק אבקש ממנה את מספר הטלפון וניסע? יש לי תחושה שהיא האחת, אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות…”
“לייבניץ… אמצע הלילה… לא רוצה לפספס את ההזדמנות…” הוא חזר על דברי בלעג מופגן. “ואיך הגעת למסקנה שהיא האחת? כי יצאתם לדיסקוטק פעם אחת והשתכרתם?”
עוד לא פגשתי אותה, שתקתי, וכבר לא אומרים דיסקוטק.
“אתה יודע, יש משפט יפה שאומר: כדי שגבר ואישה ידעו שהם נועדו זה לזה, הם צריכים קודם לאכול ביחד שק של מלח. כמה מלח אכלתם עד עכשיו, אתה והחברה הזאת שלך? או שאתם מלקקים בינתיים רק את הסוכר?”
למה לא ללקק את הסוכר? אני שותק.
“קיבלת בית במתנה? מזל טוב. עכשיו תתכבד ותסיע את אבא שלך לבית שלו, בלי עצירות בדרך.”
בשבע וארבעים לחצתי על הכפתור. המחשב נדלק לאט, לאט מדי. במועדפים חיכה לי העמוד של לייבניץ. פתחתי אותו. האודיגו זיהה משתמש אחד. זו היא. ניצלתי.
— היי, White Rabbit?
— היי.
— מצטער על האיחור, היה לי יום מטורף. קניתי דירה.
— קנית דירה?
— כן.
— וואו! אני עוד חוסכת לשכר הדירה הקרוב…
— בואי נקבע למחר, בלי טנטטיביות, בעשר, אני אביא בקבוק יין וכוסות. נשב בשדרה.
— מעולה. אני אזהה אותך לפי היין, אתה תזהה אותי לפי הפותחן.
— קבענו. אבל תני לי את הטלפון שלך, שלא ניתקע שוב.
לחצתי על אנטר וחיכיתי, עדיין לא הייתי בטוח שהנס הזה יקרה. התשובה שלה התמהמהה, אבל אחרי שנייה הופיעו הספרות על צג המחשב. זהו. יש לי את מספר הטלפון שלה. הקלדתי את שלי.
— אני במתח לקראת מחר, שתדע.
— גם אני, אבל נראה לי שיהיה טוב.
— רק חשוב לי להגיד לך דבר אחד לפני שניפגש…
לקח לה הרבה זמן להקליד. המתנתי בסבלנות עד שהכיתוב הופיע על המסך:
— אני לא כל כך רזה… זה מפריע לך?
חייכתי מול המסך. אין משהו שמרגיע אותי יותר, חשבתי.
***
למחרת בשש בערב שחר התקשר להזכיר לי שבעוד שעה הוא מגיע עם ידידה שלו — הוא הבטיח לה הקרנה פרטית של הסרט.
שכחתי מזה לגמרי.
“אין מצב,” אמרתי לו, “יש לי דייט. אתמול כבר איחרתי לה, אני לא יכול לעשות את זה שוב.”
“מתי קבעתם?”
“עשר.”
“מעולה, אנחנו באים בשבע, בשמונה הסרט נגמר וישר נלך, מבטיח. זה משאיר לך שעתיים להתכונן לדייט.”
התעצבנתי בשקט אבל לא מצאתי סיבה אמיתית לסרב.
משבע חיכיתי להם. איחור של רבע שעה. איחור של חצי שעה. איחור של חמישים דקות. תרחישי אימה מחרידים טסו מעלי בגובה נמוך. שחר ליווה את העצבנות שלי באס-אם-אסים מרגיעים כל עשר דקות:
עוד רגע.
חמש דקות.
מגיעים!
בשמונה ועשרים הוא פרץ בדלת.
“בוקר טוב, מועדים לשמחה,” הוא עקף אותי במהירות, “אין זמן, תעשו היכרות זריז, שתי דקות להקרנה.” הוא כרע על ברכיו והתחיל להתעסק עם החיבורים. הידידה שלו הביטה בי בחוסר נוחות. אפילו חשק לזייף חיוך לא היה לי. לחצנו ידיים. השם שלה ברח לי מהראש ברגע שאמרה אותו. שום דבר לא עניין אותי. רציתי רק שהסרט ייגמר ושהם ילכו.
“תגיד,” שחר סובב את הראש שלו, “יש מצב לאיזה קטנה?”
“עזוב, שחר,” אמרה הידידה שלו, “אני מוותרת, ממילא אין לי הרבה זמן.”
“תתחילו לראות,” אמרתי, “בעוד חמש דקות יש לכם ג’וינט ביד.”
התיישבנו על הספות מול המסך. מזגתי לנו מיץ והגשתי לה כוס מלאה.
“תודה,” היא אמרה.
שחר הפעיל את הסרט, קם ופסע בצעדים ארוכים אל מתג החשמל, כיבה את האור והתיישב על הספה מול המסך.
“מי שמדבר מעכשיו — דמו בראשו,” הכריז.
צלילי הבס פעמו בכבדות, גלשו מהרמקולים, הרעידו את אפלת החדר. בחודשים הראשונים אחרי שהסרט יצא, הסלון שלי היה מתמלא בעשרה, בחמישה-עשר, פעם אפילו בארבעים אנשים, חברים של חברים של חברים; לא הכרתי את רובם. היתה הרגשה של ביקור באולם קולנוע מאולתר. הצטופפנו יחד סביב מדורת הסרט. ג’וינטים נשלפו, מאפרות ובקבוקי מים הועברו מיד ליד, ושחר ואני, כמו צמד מכשפים עתיקים, בדקנו את השפעת השיקוי שרקחנו על קהלים הולכים וגדלים. התמכרנו לעיניים הנפערות, לצחוקים המתפרצים, ללהבת הסיפור שלנו שהתייצבה בכל פעם מחדש.
מאז עברה חצי שנה, והמדורה שלנו התחילה להידלדל. פחות ופחות אנשים הגיעו. רק מספר הצפיות באתר המשיך לטפס בקצב אחיד, מדורת הסרט עברה לשם. באיזשהו שלב הפסקתי להבין למה אנחנו ממשיכים עם ההקרנות האלה, למה אנחנו לא מניחים לסירת האוריגמי הצנועה לשוטט לבדה באוקיינוס, מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, לפגוש את מי שתפגוש, אבל שחר התעקש.
בחושך כמעט מוחלט גלגלתי ג’וינט זקוף ומלוטש, וקטמתי את ראשו בדיוק בדקה 3:55, כשנכנסו הכתוביות: “מה זה פוטרומדום?” אחרי חודשים של עריכת כתוביות כבר זכרתי באיזו שנייה נכנסת כל כתובית. הידידה של שחר היתה מרותקת למסך. לא היה לי מושג איך קוראים לה אז רכנתי ונגעתי בעדינות בכתפה. היא הסתובבה אלי. הצתתי לה את הג’וינט. היא לקחה שתי שאיפות קצרות והעבירה לשחר.
לא, זה לא יכול להיות.
הלב שלי.
פרפר בתוך בקבוק.
קמתי מהספה, חייב לזוז, לצאת, לעוף מפה. המבט של שחר ננעץ לי בגב. זה לא עניין אותי. הגשתי את הקרסול. הדלת נפתחה. נכנסתי, התיישבתי על המיטה, הסדרתי את הנשימה.
קמתי. הלכתי למטבח. פתחתי את המקרר. סגרתי את המקרר. פתחתי דלת. הוצאתי במבה. סגרתי דלת. חזרתי לסלון. יכולתי להשקיף שוב מלמעלה.
עיני הנץ של שחר גערו בי.
התאפקתי. חמישים דקות התאפקתי. עישנתי. שתיתי. יצאתי לשירותים. חזרתי. הסרט עדיין לא נגמר, הנה אנחנו ברחובות אמסטרדם, הנה שחר עושה אהבה עם המצלמה. רק כשעלו הכותרות נפלה עלי שלווה, כאילו כבר אמרתי את מה שרציתי לומר. המתנתי בסבלנות ששיחת הסיכום תדעך. שחר לא ויתר עליה אף פעם. בעדינות ובנחישות דרש חוות דעת מנומקת, מעמיקה, סחט את הלימון עד הטיפה האחרונה, ותמיד התאכזב מכמות ההערות, משטחיותה של הביקורת ונאלץ להסתפק בלחם צר של שבחים כלליים, לא ממוקדים, שגם אותם בלע ברעבתנות.
“אז, תגידי…” משכתי באגביות את תשומת לבה, כיוונתי את המשפט, חיכיתי עוד רגע ולחצתי על ההדק: “הבאת פותחן?”
היא הופתעה, אבל לא להרבה זמן. חיוך ממזרי עלה על שפתיה. רגועה לגמרי היא שלפה את התגובה: “הבאת יין?”
v
“הלו.”
“הי שחר, אתה ישן?”
“לא נורא, מה קורה?”
“סליחה, אולי כדאי שנדבר מחר.”
“ניב, שתיים וחצי בלילה. התקשרת. דבר איתי.”
“תגיד, שמעת אותי במקרה אומר משהו מוזר הערב?”
“מה זאת אומרת משהו מוזר?”
“לא יודע, משהו מוזר בתוכן, או בקול, באינטונציה.”
“מוזר? לא חושב. אבל היה ערב ארוך, אתה מכיר את הזיכרון שלי.”
“אם שמעת היית זוכר, זה היה לקראת סוף הסיפור של אריק, מילה או שתיים שאמרתי.”
“לא זוכר.”
“טוב, לא משנה. לילה טוב.”
“אולי תיזכר בו מחר, אחרי שתישן קצת.”
“אני מקווה. לילה טוב.”
“אבל תלך לישון באמת.”
“כן, אני הולך עכשיו. לילה טוב.”
“לילה טוב.”
אני מנתק, נשען על הפוף, מצית עוד ג’וינט. רוח קרירה נושבת מהמרפסת. הרחש הלילי עוזר לי להתרכז. נעים לי להיזכר בימים האלה, הימים המאושרים בחיי, לסדר את האירועים בצורה כרונולוגית, למצוא איפה נשתלו הרמזים, להבין מה בעצם קרה.
v
מהרגע שבו הידידה של שחר התגלגלה לתוך White Rabbit והפכה להיות סמדר, הזמן התחיל להאיץ לי מול העיניים. הימים טסו: רביעי, שישי, שלישי. הזיכרון התאדה. לפעמים, באמצע העבודה, עצרתי לרגע וניסיתי לשחזר: מה עשינו אתמול? איפה היינו שלשום? ערב אחד נסענו לחברים של סמדר, ערב אחר ביקרנו את ליהי, בסוף השבוע נסענו לים המלח, כמעט כל לילה הסתיים אצלי בבית. אריק חידש את סיפורי אלף לילה ולילה שלו, שחר עדכן אותנו על סרטים חדשים שכדאי לראות, וליהי היתה רוב הזמן בטוב, או שככה היה נדמה לי. שתינו, עישנו, צחקנו. כשהם הלכו הייתי מושך את סמדר לריקוד קצר בסלון, מסובב אותה בגבה אלי, נצמד לישבן. לחדר השינה דידינו-דילגנו בארבע רגליים בלתי מתואמות. אני הגשתי את הקרסול עם הברקוד, סמדר הדפה את הדלת. לא רציתי שנשכב, עדיין לא, רציתי רק להתבונן בפנים היפות שלה, ללטף את קימורי הגוף, לחקור פינות נסתרות שאפשר לגלות ולנשק. כשהנשימות הכבדות שלה מילאו את החדר כיסיתי אותה בשמיכה עד צוואר ושכבתי ער, הבטתי בתקרה, הרגשתי את הסטלה זורמת לי בגוף, וחשבתי מחשבות מוזרות עד שנרדמתי לכמה שעות וקמתי רענן כמו שד, דהרתי למשרד, עבדתי כמו טנק מרכבה: תקתקתי עניינים, עזרתי למפתחים, הכנסתי שיפורים בקוד — סטולר השתגע ממני. לבית הגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב. חיבקתי את סמדר, מילאתי את הפנים שלה בנשיקות מהירות, בתאווה שהצטברה אצלי במשך כל היום. היא ליטפה לי את הלחיים והדגימה איך היא רוצה את הנשיקה שלה. התיישבנו לאכול והיא כל רגע קמה: להביא זיתים, למלא קנקן מים, להוסיף פטרוזיליה לטחינה, להוסיף מלח לסלט. קמתי, הושבתי אותה על הכיסא, והלכתי בעצמי להביא את הקנקן, לחתוך פטרוזיליה, לתבל את הסלט. וכל הזמן המחשבות האלה: איך זה יכול להיות? למה מגיע לי כל הטוב הזה? כל החיים נשים ברחו ממני, כל החיים רדפתי אחרי אבק כוכבים מנצנץ בריח לבנדר שחמק לי בין האצבעות והתפוגג. מה פתאום שבחורה כל כך יפה וחכמה ומושכת וחריפה תבוא ותתיישב בתוך החיים שלי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם? כל ערב חיכיתי שכולם ילכו כדי להיווכח שהיא שוב נשארת, הולכת איתי לחדר, מבקשת את הגוף שלי, את הגוף השמן שלי. לא ידעתי מה לעשות עם כל האהבה הזאת. כל מה שרציתי היה לענג אותה, להפיק מהשפתיים היפות שלה קולות רכים של עונג ושל פליאה. כמו ילד שמגלה קסם, תפסתי בקצה החוט ומשכתי, התרתי את הפקעת, פרמתי אותה עד הסוף, עד הקצה, עד שהגוף שלה פרפר לי בין הידיים, ואני בכלל לא ידעתי שאני
כזה.
v
רק ערב אחד רבנו, שלשום. הורדתי סרט ב-eDonkey2000. סידרתי לנו מושבים בשורה ראשונה. הכנתי פופקורן וסחטתי מיץ תפוזים. חיכיתי בסבלנות שהיא תסיים את המקלחת. כשיצאה, חשבתי שזה ייקח דקה או שתיים. אבל היא התמהמהה. התאפקתי בכוח; לא לבדוק מה קורה, לא לדחוק בה. אולי כבר אז הרגשתי משהו. הפופקורן התקרר. מיץ התפוזים החמיץ לאיטו.
היא הגיעה בחלוק לבן ובמגבת מלופפת סביב שערותיה, התיישבה על הספה ובהתה במסך.
“מה רואים?”
“שושנת קהיר הסגולה.”
“וודי אלן עכשיו? לא מתאים.”
“דיברנו על הסרט הזה היום בצהריים, הצעתי שנראה אותו היום ואת הסכמת.”
“לא יודעת, הוודי אלן הזה מעצבן אותי.”
“את רוצה סרט אחר?”
היא התנתקה מהמסך והביטה בי. חיכיתי. באמת האמנתי שהיא מנסה להיזכר בשם של סרט. הפה שלה התעקם, השפתיים התהדקו, ובעיניים שלה — נדהמתי לראות — צמח ועלה עצב עמוק.
קמתי והתיישבתי לידה.
“מה קרה ארנבת?”
היא דחתה את החיבוק שלי.
“דובון, אני לא יכולה יותר.”
“מה את לא יכולה?”
“אני לא יודעת. זה יותר מדי.”
“מה יותר מדי?”
“הכול. האהבה הזאת שלנו, המהירות שבה הכול קרה, הריצות האלה ממקום למקום, הטיולים, הנסיעות, המפגשים אצלך עד אמצע הלילה. הכול סביבי עולה על גדותיו, אתה מבין? אני כמו ילדה מאושרת שלקחו ללונה פארק והיא רצה בין המתקנים כדי להספיק הכול, ועם הזמן מתחילה להרגיש שהם מהירים מדי בשבילה, אבל היא לא עוצרת, אתה מבין? זה השתלט עליה.”
“מה השתלט עליה?”
היא הסתכלה עלי כאילו הטחתי בה עלבון נוראי.
“אתה!”
פתחתי את הפה ולא אמרתי כלום.
“יש לך כוח מאגי עלי, דובון, חשוב לי שתדע את זה. אתה רץ, זה הטבע שלך, הקצב שלך, זה בסדר. אני פשוט צריכה לעצור רגע.”
“אז לכי לישון ארנבת.”
“תבוא איתי?”
“אני לא עייף.”
“איך אתה לא עייף? כל לילה אנחנו הולכים לישון בשתיים-שלוש, בעצם אני הולכת לישון. אתה — אני לא יודעת מה אתה עושה בלילות. בשבע בבוקר אתה קם, הולך לעבודה. אני ממשיכה לישון עד שמונה וכל היום מפורקת מעייפות.”
“אז לכי לישון, ארנבת, מה הבעיה?”
הבכי שלה הפתיע אותי. מה כבר אמרתי? ישבתי ממש לידה ולא יכולתי לגעת בה, לא יכולתי לנחם אותה, לא יכולתי לעשות כלום.
“ארנבת, רק תגידי לי מה אני יכול לעשות כדי להקל עלייך.”
הייתי בטוח שלא תהיה לה תשובה, לפחות לא מיד, אבל זה נראה כאילו היא רק חיכתה לשאלה שלי. “אני צריכה קצת זמן לעצמי,” היא אמרה, “אני יכולה ללכת הביתה, או שתיתן לי רגע להיות כאן לבד. אני רוצה להתארגן לשינה, בשקט, וללכת לישון.”
התכווצתי מבפנים, אבל קמתי מיד. רציתי לחבק אותה, אבל לא עשיתי את זה. צעדתי אל הדלת, פתחתי אותה ויצאתי מהבית. הסתובבתי ברחובות שהיו שקטים ונטושים באופן מפתיע. השלמתי סיבוב ארוך. חזרתי ונעמדתי מול הבית. ואז הסתובבתי והמשכתי לעוד סיבוב. אחרי שעה ורבע נכנסתי בדלת בשקט. היא כבר ישנה במיטה ואני זחלתי לספה בסלון. התפשטתי, נשכבתי, התכסיתי בשמיכה שהכנתי לסרט ונרדמתי מיד. אחרי שש שעות כבר ישבתי בפגישה המכריעה עם הרוכשים. פרנסיסקו ישב שם והפעם לא התערב ונתן לעורכי הדין שלו לדבר. הם אמרו שהם מוכנים לרכישה בתנאים שסוכמו, מיד אחרי שנפתור את הבאג, וסטולר אמר שזה עניין של כמה ימים. הייתי בהלם ממנו. כשהישיבה הסתיימה ודלתות המעלית נסגרו אחריהם הוא לקח אותי למשרד שלו ופקד עלי לסגור את הדלת, הפעם לא התיישב ולא הזמין לשבת ולא מזג ויסקי.
“תקשיב טוב,” הוא אמר, “עכשיו אני הולך הביתה ואתה הולך הביתה וביום ראשון, כששנינו חוזרים למשרד, לפחות אחד מאיתנו מראה לשני את הפתרון.”
“אבל איך…”
“בלי אבל. אין אבל. מעכשיו ועד יום ראשון אתה לא מכיר את המילה הזאת. עכשיו תחזור אחרי: אני מוצא את הפתרון לבאג.”
“אני מוצא את הפתרון לבאג.”
“עכשיו תעצום עיניים. כן, תעצום. תעצום, אני אומר לך. יופי. עכשיו יום ראשון. אתה מגיע למשרד. כל הסופ”ש אתה מחזיק את זה בתוך הבטן, אתה מתפוצץ מבפנים, מת כבר להראות לי מה מצאת, איך שיחקת אותה, איך בזכותך החברה הזאת עושה אקזיט. אתה נכנס למשרד שלי, סוגר אחריך את הדלת. אנחנו עומדים בדיוק כמו שאנחנו עומדים עכשיו, רק עם עיניים פקוחות. ואני אומר לך: שמע, ניב, לא הצלחתי לפתור את זה, פישלתי. מה עובר לך בראש עכשיו?”
“אני הצלחתי.”
“יופי, מה אתה מרגיש?”
“אני מאוד שמח.”
“מאוד שמח תגיד לסבתא שלך. אחד האנשים הכי עשירים בעולם בא וקונה את המוצר שלך בהרבה מאוד כסף. בעוד שנה-שנתיים מיליארד איש הולכים להשתמש בו כל יום, בכל מקום בעולם. הם לא מכירים אותך וכנראה גם לא יכירו אותך לעולם, אבל אתה הולך לשנות להם את החיים, לתת להם מתנה שהם לא מעלים על דעתם שהיא אפשרית בכלל. אתה הולך לקדם את האנושות צעד אחד קדימה, אתה פרומתיאוס שנותן לבני האדם את האש, אתה איינשטיין, אתה ביל גייטס. מה אתה
מרגיש?”
“אני תותח-על.”
“יופי, קצת יותר טוב, אבל עדיין לא מספיק, אני רוצה לשמוע משהו מופרע, משהו הזוי, תשבור כבר את הקירות בתוך המוח שלך ותעוף! איך אתה מרגיש?”
“אני הדי-ג’יי של הגלקסיה.”
“או! הרבה יותר טוב. עכשיו תחזיק את ההרגשה הזאת, תשמור עליה, אני רוצה שתתהלך איתה לכל מקום, תקום איתה בבוקר ותלך איתה לישון, ותאכל איתה ותחרבן איתה. אתה יוצא מכאן ונוסע הביתה ויודע שכבר פתרת את הבאג, שהוא היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו. באגים הם תמיד פשוטים, תמיד טריוויאליים, אתה יודע את זה. כל מה שצריך זה טוויסט אחד במוח, ולך כבר יש את הטוויסט הזה. אתה הדי-ג’יי של הגלקסיה. ביום ראשון אתה מגיע ומראה לי כמה זה פשוט. יש?”
“יש.”
“יופי, תפתח את העיניים.
“עכשיו תבטיח לי שאתה לא חוזר הביתה ומתיישב מול המחשב. אתה יוצא להסתובב, לטייל, לעשות דברים שאתה אוהב לעשות, אבל לא דברים שעשית בחודש האחרון. תיסע לצפת, תלך להסתובב בשוק הפשפשים, תעשה צניחה חופשית, מה שבא לך. הבנת?”
“כן.”
“ועוד דבר, היום אתה לא נוסע הביתה בדרך הרגילה, אלא בדרך אחרת, לא אכפת לי איך, מצדי תיקח אוטובוס, תלך ברגל, תעשה אומגה, רק לא באותה דרך. ברור?”
“ברור.”
“יאללה צא לדרך.”
יצאתי מהבניין. השמים היו כחולים וצלולים ויפים, והחלטתי לנסוע לאוניברסיטה כי מזמן לא הייתי שם. כבר בשער, כשהשומר בדק לי את התיק, הרגשתי לא שייך, כאילו אני מתפלח למקום לא לי. אבא מעולם לא הסתיר את האכזבה שלו מכך שלא למדתי באוניברסיטה. אפילו כשהפכתי להיות יד ימינו של סטולר, ולמרות המשכורות הגבוהות והתרומה המוכחת שלי להצלחת החברה, הוא עדיין היה עוקץ אותי בארוחות המשפחתיות ושואל אם לדעתי השכלה אקדמית היא מיותרת, או אם אני רוצה להיזכר בזה בגיל שלושים ולעשות תואר עם ילדים בני עשרים ושתיים שכל החיים לפניהם. כשהתיישבתי בקפטריה המרכזית באמת הרגשתי כמו הברווזון המכוער בין כל הסטודנטים והסטודנטיות, שנראו לי מאושרים ובטוחים בעצמם; הם אכלו סנדוויצ’ים, הם צחקו בקול רם, הם הסתובבו עם התיקים שלהם או בדקו מיילים בעמדות המחשבים, ואני ישבתי בצד עם הלפטופ היקר שלי והרגשתי לא שייך. לא היה לי מושג איפה סמדר נמצאת, אז התחברתי מהלפטופ למחשב שלנו בבית ופתחתי את המערכת האישית שלה בפקולטה למדעי הרוח, החוג לפסיכולוגיה. חיפשתי את היום והשעה ומצאתי את השיעור שהיא נמצאת בו עכשיו: “תפיסה ופסיכופיזיקה”, בניין נפתלי, חדר 034. סגרתי את הלפטופ והכנסתי אותו לתיק. יצאתי מהקפטריה וסטודנט נחמד הפנה אותי לבניין נפתלי. ניווטתי במסדרונות הלבנים אל הכיתה. לפני הפנייה האחרונה עצרתי. עמדה שם סטודנטית גבוהה ויפה, דוגמנית ממש, מול מכונת צילום דוממת. “אפשר לעזור?” שאלתי. היא הרימה את המבט ואמרה: “אף מכונה לא עובדת כאן.” פתחתי את המכונה. היא היתה שונה מזו שאצלנו במשרד. פירקתי את הטונר, הוא היה רבע מלא, טפחתי עליו, ניערתי אותו, הרכבתי בחזרה, סגרתי את כל המדפים ולחצתי על הכפתור. ההדפסה שלה יצאה: טקסט צפוף באותיות קטנות. רק הכותרת בלטה: הגלגול / פרנץ קפקא. “תודה!” היא אמרה בהערכה. שאלתי אותה אם במקרה יש לה ארטליין בצבע שחור. היא התפלאה. למה שהיא תסתובב עם ארטליין? ולמה שאני אעלה בדעתי שיש לה ארטליין, ודווקא שחור? ואז היא פתחה את התיק שלה ושלפה ארטליין שחור, הסתכלה עלי ושאלה אילו עוד קסמים אני יודע לעשות. אמרתי לה שזה סוד. הוצאתי נייר ממכונת הצילום וכתבתי כמה מילים. החזרתי לה את הארטליין והודיתי לה. היא פתחה את הפה להגיד משהו אבל אני כבר הייתי בדרך לכיתה של ארנבת.
הגעתי והצצתי מהחלון. נזהרתי לא להתגלות. היא ישבה שם, מרוכזת ורצינית, מאזינה למרצה בעניין. מצאתי עמדת תצפית נוחה וחיכיתי להפסקה. הדלת נפתחה. הסטודנטים יצאו בזה אחר זה. הבחנתי בה, מרחפת החוצה כמו מלאך סהרורי. חיכיתי שתיעלם מטווח הראייה שלי ונכנסתי לכיתה. סימנתי לסטודנטים שנשארו שם שישמרו סוד, והנחתי את הדף על השולחן שלה, מתחת לספר, כך שהיא תוכל לראות בהתחלה רק את המשפט הראשון. יצאתי ופניתי בכיוון ההפוך לכיוון שבו הלכה, חזרתי לחניה, נכנסתי לרכב, הפעלתי מזגן, פתחתי רדיו, וחיכיתי. יכולתי לשלוח לה אס-אם-אס, יכולתי להתקשר, אבל סטולר ביקש לעשות דברים אחרת.
אחרי עשר דקות היא הגיעה. התנפלה עלי בנשיקות. נסענו הביתה, בדרך אחרת. היא לא שאלה למה. ארזנו תיקים בזריזות ויצאנו לדרך. “לאן נוסעים?” היא שאלה. “לאן שנגיע,” אמרתי. “הצפון מפוצץ בעונה הזאת, דובון, אין סיכוי שנמצא צימר מעכשיו לעכשיו,” אבל אני רק חייכתי. ידעתי שנמצא, לא ידעתי מה, אבל ידעתי שנמצא. בדקנו יישוב אחר יישוב, מראש פינה ועד בית הלל, כל הצימרים היו תפוסים. פנינו לכביש הצפון, עברנו בקיבוץ הגושרים, קיבוץ דפנה, עד שאר ישוב, הסתובבנו וחזרנו. סמדר הציעה שנתפשר על חורשת טל, כי כבר נהיה מאוחר, אבל אני לא ויתרתי. חתרתי קדימה, ידעתי שזה לא הסוף. רגע לפני השקיעה, מאחורי עוד עיקול, נחשפה לפנינו בקתה קטנה, מבודדת, על גבעה ירוקה מעל נחל שניר. חניתי. טיפסנו אליה יד ביד. דפקנו על הדלת. לא היתה תשובה. הקפנו את הבקתה ומצאנו את אסף, בעל הצימר, מתנדנד בערסל. התברר שבדיוק היום הוא ובת זוגו סיימו לעבוד עליה, שאנחנו תופסים אותו רגע אחרי השיוף האחרון. הם עוד לא חשבו לארח בה, אבל אנחנו מוזמנים לחנוך אותה, אם נרצה. ככה בדיוק הוא אמר. “אתה חייב להסביר לי מה קורה כאן,” לחשה לי סמדר כשאסף פתח לנו את הדלת והעלה אור. הבקתה רוהטה כולה בעץ ונמשכה בלכה שקופה. כל הפרטים, מקטן עד גדול, גולפו מעץ: המיטה, השולחן, קערות נוי, בתי מנורה, מעמד לבקבוק יין. רק הג’קוזי לא גולף מעץ. הוא שכב לפני חלון ענק וצפה אל הנוף. “אם אתם צריכים עוד משהו, אנחנו כאן,” אמר אסף והשאיר אותנו לבד. עמדנו שם רגע. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. לקח לנו זמן להתאושש. מילאנו את הג’קוזי, התפשטנו, ושקענו בתוך המים. ארנבת הניחה את ראשה על חזי, ומבעד לחלון הענקי נפרשה לפנינו שקיעה עם משיכות מכחול ונגיעות של סכין ציירים. שכבנו מחובקים, התמוססנו זה לתוך זו. כשהחלון האפיל, קמתי. המים זלגו ממני. “לאן אתה הולך?” היא אמרה בקול מתפנק. “רגע,” אמרתי. התעטפתי בחלוק, אספתי את שלה, נעמדתי ליד הג’קוזי והמתנתי כמו משרת נאמן ליציאתה מהמים. היא נעזרה בידי והתרוממה. הגשתי לה את השרוולים והלבשתי אותה בחלוק. הולכתי אותה למרפסת. הושבתי אותה על הכורסה מול הנוף, התמקמתי מולה וכרעתי ברך. מכיס החלוק שלפתי ג’וינט והגשתי לה בהכנעה. היא חייכה ולקחה אותו מידי. ביקשתי רשות לענג אותה והיא נענתה. הירכיים החלקות שלה נפשקו לפני. הרכנתי את ראשי וטמנתי אותו בין ירכיה. היא נשענה לאחור והציתה את הג’וינט. רוח קלה ריחפה על גבי. הגשתי את לשוני ונגעתי בה בחרדת קודש. היא הניחה יד על ראשי. זה הפתיע אותי. המחווה הפשוטה הזו, הטבעית בעצם, פוצצה בתוכי אורגזמה של אהבה. הדבר היחיד שנותר בעולם כולו היה העונג שלה. טבעתי כולי בתחושה הזו. מעלי ריחפו אנחותיה. רק פעם אחת זקפתי ראש, שאפתי מהג’וינט, נשפתי את העשן, וחזרתי לטמון את לשוני בתוכה. היא שלחה את היד הקטנה ונגעה בעצמה. פיניתי לה מקום ונישקתי את האצבעות, ליקקתי אותן, גלשתי ביניהן, והיא התנשפה ורעדה והניחה את הג’וינט על השולחן ואת היד השנייה על הראש שלי. ככה המשכנו בדואט הקטן הזה שגילינו הרגע, דואט של לשון ואצבעות, ופתאום היא אמרה, רגע, לא נוח לי, וקמה, ולקחה אותי למיטה והשכיבה אותי על הגב, וליטפה לי את הבטן, ואני כבר הייתי מסטול לגמרי מהשאכטה היחידה שלקחתי, ולא בדיוק הבנתי מה היא עושה. הרמתי את הראש, וראיתי איך השפתיים שלה נפשקות ובפשטות, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, עוטפות את הזין שלי. החמימות הזאת הביכה אותי פתאום, לא יודע למה, הרגשתי לא ראוי, לא ראוי לעונג המוגזם הזה, ללשון שלה ששיחקה בי בעדינות, בתנועות רכות, מוקפדות. לא היתה לי ברירה אלא לעצור אותה מיד; לא רציתי לגמור לה בתוך הפה, בטח לא עכשיו, זה באמת עלול היה להיות חילול הקודש. משכתי אותה למעלה. היא נענתה לי, רכנה מעלי וספחה אותי אל תוכה. עצמתי את העיניים, מסטול כמו בפעם הראשונה, וחיבקתי אותה חזק והיא חיבקה אותי, ונצמדנו עד שלא יכולנו להיצמד יותר, וחשבתי: זהו. הרגע הזה. ובבוקר התעוררתי לפניה וקמתי להתקלח. עמדתי מתחת לזרם המים ותהיתי מה כל זה אומר. יצאתי והתנגבתי, והערתי אותה בנשיקה, ומתוך שינה היא אמרה: די, דובון, תן לישון, ואני לא רציתי לתת לה לישון, רציתי לשאוף כמה שיותר מהחיים האלה. בסוף היא נכנעה. קמנו והתלבשנו ויצאנו החוצה, והתפתלנו בין שבילי היישוב, והשמש היתה נעימה על הפנים שלנו, וישבנו לאכול בראנץ’ בבית קפה, ואחרי הצהריים חזרנו לתל אביב והנחנו את התיקים בלי לפרוק, וסמדר הלכה לחדר השינה והתרסקה על המיטה. ואני קמתי ונסעתי לשוק הפשפשים כי באמת לא הייתי שם הרבה זמן, והסתובבתי בתוך כל השפע הזה של כורסאות עור ואהילים דקורטיביים ובובות ענקיות וצעצועים מאובקים ומשחקי קופסה ישנים וספרים מפוזרים על הכביש, וחשבתי: איזה שפע. פניתי לעוד סמטה ועוד סמטה, לא יכולתי להפסיק, עברתי חנות אחר חנות, ולדברים לא היה סוף. ובערב חזרתי, ושמעתי את הקולות שלהם זולגים מתוך הבית, מחלחלים בחריצים, מתאבכים בחדר המדרגות, והייתי בטוח שהם עושים לי מסיבת הפתעה, חשבתי שהם יודעים, יודעים משהו שלי עצמי לא היה ברור עד הסוף, משהו שרק עכשיו אני מתחיל להבין.
v
רגע.
אני מתיישב מול המחשב, פותח את סביבת העבודה, פוקד על השרתים להקליט מכל המצלמות, ובמקום לבדוק את קצב הכתיבה אני בודק את קצב הקריאה.
למה אני עושה את זה? אין לי מושג. השרתים לא אמורים לקרוא, רק לכתוב.
אבל הם כן קוראים.
מה הם קוראים?
אני כותב קוד זריז שמתחבר לדרייבר של הדיסק, מתעד את כל הכתיבות והקריאות, נותן לזה לרוץ כמה דקות. הריצה מסתיימת. אני מסתכל.
יש לנו סטייה של עשרים בייט.
בכל פעם שהשרת מנסה לכתוב בלוק חדש הוא חייב לקרוא עשרים בייט, לשכתב אותם, ורק אז לכתוב את הבלוק. במקום לכתוב בלוק אחד הוא קורא אחד וכותב שניים.
אני עוצר את ההקלטה ומשנה את הקוד; שורת קוד אחת, עשרים בייט פחות.
מקמט, מקמפל, קם, עושה סיבוב מסביב לסלון, עושה עוד סיבוב מסביב לסלון, מתיישב, מתחיל את ההקלטה
מחדש.
השרתים כבר לא קוראים מהדיסק. הם מתרכזים בכתיבה. קצב הכתיבה מהיר פי חמישה, טוב יותר מהביצועים שדרשו עורכי הדין של פרנסיסקו.
כל כך פשוט.
איך זה יכול להיות כל כך פשוט?
אני אמור להיות שמח אבל אני לא. אולי שמחה היא לא המילה הנכונה.
בחמש ועשרים אני כותב מייל לסטולר, מצרף את הקוד. בכותרת המייל אני כותב: צדקת ובגוף המייל מוסיף:
הַיי, סטולר,
הפתרון מצורף.
בברכה,
הדי-ג’יי של הגלקסיה.
אני קורא את המייל, ממתין עוד רגע, ולוחץ Send.
אני הולך לסלון ומגלגל עוד ג’וינט. אם יש ג’וינט אחד שמגיע לי זה הג’וינט הזה. אני מוזג לי כוס ויסקי, יוצא למרפסת, מתרווח על הכיסא מול הרחוב. עכשיו אפשר להירגע. רחשים ראשונים של בוקר. ציפורים מסתודדות בין הענפים. עלים מרשרשים ברוח. השחר מתחיל לגשש בעדינות, צומח מתוך האדמה. האוויר צלול ועדין. מכונית ראשונה יוצאת מחניה, גולשת חרישית על הכביש. אני מניח לה להתרחק, לוגם מכוס הוויסקי, לוקח שאיפה ארוכה. שני דרורים מסתחררים לפנַי בין ענפי העץ. אני מסתכל על העץ הזה. איזו עלווה מפוארת, שופעת. איך לא שמתי לב אליה עד עכשיו? העלים בוהקים באור ראשון. אני מתבונן בהם, בירוק העשיר שלהם. זה לא ירוק רגיל; איך להסביר את זה? זה ירוק חי, ירוק אמיתי. אני מרגיש כאילו כל החיים הייתי עיוור ועכשיו, בפעם הראשונה, אני פוקח עיניים ורואה צבעים.
לא ידעתי שככה מרגיש אלוהים.
