״...בודד ומיובש מתפורר לתוך עצמי. נחוש לנצח את הייאוש, זה המתעקש להוביל אותי אל גורל ידוע מראש, נשבעתי בכל כוחי לשנות אותו.״

בספר הילד שחשב שהוא אישה שמנה נמצאים קרוב לוודאי חלק מהעמודים היפים והעזים שנכתבו כאן ברומן אוטוביוגרפי. טום סלמה מצליח לגרום לנו הקוראים להתכופף ולהביט מעיניו של ילד הומוסקסואל, שמן ודחוי, הגדל בפריפריה קשוחה ונחשלת. אנו עומדים מול סיפור, שעם כל דלת שנפתחת אל חדר בחייו של הגיבור, מתבהרים בתוכו עוד מבנים באישיותו. אט-אט, אך בנחישות, נבנה הרושם שהפעימה הספרותית של טום סלמה כה עוצמתית, עד שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמות, וכמוהו לקורא, את הגלגל לאחור.

אתם מוזמנים לקריית אתא של שנות התשעים – סביבה מצ'ואיסטית, מוזנחת ואלימה, שבה הגורל ידוע מראש... האומנם?

הילד שחשב שהוא אישה שמנה, הוא רומן ביכורים אוטוביוגרפי של היוצר והתסריטאי טום סלמה.
טום סלמה נולד בשנת 1982. אבא לארבעה ילדים מאומצים. יוצר ותסריטאי של סדרת הדרמה זוכת פסטיבל קאן "miguel".

הציור שעל העטיפה: טום סלמה

טום סלמה נולד בשנת 1982. אבא לארבעה ילדים מאומצים. יוצר ותסריטאי של סדרת הדרמה זוכת פסטיבל קאן “miguel”.
הילד שחשב שהוא אישה שמנה, הוא רומן הביכורים שלו.

זרם מים חד ניתז על חלון ויטרינה ענק שבסלון הבית. סילוני מים דקים, אגרסיביים, מקציפים פסי סבון אבסטרקטיים, שהוטחו לאורך ורוחב משטח הזכוכית. קציפת שלג ריחנית, אוורירית ולבנה מתהווה, נוזלת באלגנטית לעבר גרגירי האבק האפורים. בולעת בתוכה את שבבי הזוהמה הדוממים, עד שהיא מתאחדת אִתם לנוזל בוצי שחור, וכמו בגורל משותף אחד, נשטפים הם יחד אל טבעת פליז רקועה, שממוקמת ברצפת הבטון המוחלק. שובלי הנוזל השחור נראים כמו מסקרה שחורה, שנוזלת מעיניים מאופרות, בוכות.

סֵר! אני מתרסק למציאות, דוּ יוּ ווֹנט מִי טוּ קְלִין דה תריס? אַיי ווֹז קְלִין אתמול. אַיי כֶּן דוּ אִיט נָאוּ, אִיפ יוּ ווֹנט. אוֹר אָפְטֶר אַיי פִינִיש מטבח אנד כביסה, מני גיהוץ היום. שנקר לרוב לא שואל מה לעשות. הוא גר אצלנו, אתנו כבר כמה שנים. הוא מכיר את הבית טוב ממני. או-קיי. אַיי וויל דוּ חלון מחר אפטר סופרמרקט. נו, אַיי קְלִין גג מֶני בלגן אפטר שבת, הוא עונה לעצמו בניגון בוליוודי. אני בוהה בו משחית את מדור “גלריה” שהגיע הבוקר, מכדרר את דפי העיתון ומבריק בעזרתם את החלון, מפלש לי שדה ראייה צלול לעבר פלומת עד של צמרת העצים הירוקים בגינת רות. צבא פיקוסים פולשני, עב גזע ותמיר קומה, ניצב זקוף למרגלות מרפסת ביתי. ענפיו זעים כקדים לי קידה במשב רוח רגעי. סֵר! — מציאות — אִיט אִיל מוֹסְט אחת-עשרה. ילדים קם בֶּק בשתיים וחצי. שנקר עושה הכול בבית, הכול… חוץ מלבשל. את זה רק אני עושה. מערסל בעומק קימוריה המפנקים של נדנדת העור הקלועה שתלויה בחבל אדום במרכז הסלון, אני מנסה להתרומם. קם, סֵר! כף ידי ננעלת על כף ידו הסגולה של שנקר. הוא מושך אותי. אַיי מֶייק יוּ קוֹפִי קר, נפיחה טרחנית נפלטת מגרוני. בדרכי למטבח אני חולף על פני פסל ברזל ענק של אילנה גור. כבר הרבה זמן אני רוצה לשנות את מיקומו, אבל אפילו שנקר לא יכול לעומס משקלו. על משטח הנירוסטה המבריק, הוא, שנקר, מניח ערמת בשר מנוילנת, כלואה בצלוחית קלקר מלבנית. אני משקיע אצבע במרכזה, כפות ידיי נלחצות על פרוסות הלחם השחור שהשריתי בקערת מים. מכדרר, לש אותו לתוך הבשר, מערבל היטב בין שבבי הבצל הקצוץ. פתיתי נסורת כתומה נופלים בקלילות מפִּתחה של מגרדת תער חדה עד שנותרת רק פטמת הגזר הקשה, שאותה אני גורס בשיניי. כדורי הבשר מקפצים בין העגבניות הסמוקות. עכשיו יש לי פנאי ואולי משימה, למלא את כדי האבץ השחורים שמונחים על שולחן השיש הלבן שקניתי בקופנהגן. אדנית ברזל לרוחב המרפסת מספקת לי חממת קטיף פורייה, שממנה אגזום סוקולנטיים, צרור יהיר של קאלות לבנות ועלי סנסיוריה מחודדים.

אני ממתין ששנקר יעלה כבר לנקות את קומת הגג. רק אז אני מעז להרים את מכסה האלומיניום מסיר הקציצות המבעבע ומתחיל לצעוד בשפה תנועתית, חופשית ובלתי מוגבלת ברחבי הבית. ליד דלת הכניסה הגדולה, שם אני נעצר. נטוע דקות ארוכות, מכריח את גלי הריח להיספג בדלת, ברהיטים, בקירות, מנענע את הסיר מצד לצד, ככה… שולט, דואג לפיזור מקסימלי של זרמי האדים שמיתמרים ממנו. עוד מעט יישמע קול מכני בוקע ממשקולות המעלית, חיכוך מחוספס של משיכה. אז תיפתח דלת הברזל השחורה, ולחלל הגדול, אל משטחי הבטון מחופי שטיחי צמר אפגאניים בגווני בורדו וארגמן, אל קיתוני האבץ הפרחוניים ואל קירות הלובן עמוסי רישומי פחם של אביבה אורי וציורי שמן של פיצ’חדזה, לכאן ייכנסו ארבעת הילדים שלי.

יפים למראה ובריאים בנפש, בטוחים במקומם, פוסעים פנימה באדישות ברורה ללא הסבר נוסף. מסניפים באחת את ריחות המטעמים שנותרו סמיכים בחלל, כמו מקודדים יחידת זיכרון במדפי הילדות שלהם, קושרים בתודעתם שארות שיתופית. כמעט כמו יודעים מקומם בפריים המושלם, מתיישבים הם זוג מול זוג לצדי שולחן העץ הארוך. שווי נפש לדיוק המשולם שבו מונחים מלבני מצעיות הבד, שעליהם ערוכים כלי האוכל השחורים. מפית בד לבנה מעומלנת תיוותר מקופלת למשך כל זמן הארוחה. לא נחוצה. בראש השולחן צופה, מעומלן, גם אני. לא מעז להחריד את הרגע. ככה אני מביט בהם. בהדפס קרניותיהם הקמור, רקוע התכלת, בדיוק בנקודה שבה קרני האור מלחכות את עיניהם, אריח את פרחי הקאלות בכדים, אחוש בעקצוץ שְתִי צמר השטיחים, אתענג מקרירוּת יציקת הבטון, שנושאת אותי יציב, חזק. שם, בעיניהם המסופקות, הרוויות, למודות שפע. שם, בעיניהם השבעות, אראה בית.

זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא רעב.

ארבעה עשורים, מאז ועד היום, הוא מנהל אותי. מערכת סאדו-מאזו, הסכמה מודעת של שליטה וכאב. הוא הראשון שמתעורר אתי בבוקר, והאחרון שנרדם לצדי בליל. מחבק, מערסל, חונק אותי.

בו אני משקיע את כל זמני. הוא כל מחשבותיי. מניע, מכתיב את הרגשות שלי. מורה לי כיצד ומתי לפעול. אליו אני מתגעגע, היחיד שאליו אני מתגעגע.

מאהב נאמן, הרעב. מחזר אחריי בעקביות ראויה להערצה, דואג לטפח, להזכיר את החסר, הדל. משמר בי את תחושות הגועל העצמי. מציף אותן, קובע תדירוּת שבה התחושות האלה יציפו אותי. משתקות, מכרסמות בנשמתי. כזה הוא הרעב, מאהב נאמן. גופי הוא ברשותו, שולט בו בחופשיות מוחלטת. אדון למחשבותיי. כל כולי רכושו.

לא מתוך כפייה. נהפוך הוא, הרגל, הלך נפש מזוכיסטי. כאב מרצון והסכמה. בילדות הוא היה הדבר היחידי שהציל אותי מבדידותי. מאז ועד היום הוא לא עוזב. אני לא רוצה שיעזוב אותי, הרעב.

כל מי שאני, זה הוא. חור שחור בודד, שאינו יודע שובע.

קיפודן קוצני

קריית אתא, עיר בצדו המזרחי של מישור חולי, המתפרש מחופי הים התיכון ועד לעמק זבולון. צמרות הפרדסים של קיבוץ אושה נותרו זכר כמוס למושבה החקלאית שהייתה פעם. עכשיו הם נוגסים בתובענות פטרונית בשולי השכונות המוזנחות של הקריה. על רקע שיאן הרענן מדגישים הם את כיעורה הרב, את עליבות בנייני הרכבת המתפוררים. בגבולה הצפוני שפרעם — כפר מוסלמי המשתרע על הגבעות שבין הרי הגליל לעמק. מדרום היתמרו הלבניות, ארובות הקירור המעשנות של בתי הזיקוק. וממערב צומת הצ’ק פוסט, ציר תנועה סואן ופקוק, המחבר את הפריפריות הצפוניות עם חיפה. מהמדרון של רחוב רמז אפשר היה לראות מצדו האחד ענן עשן כימיקלים אטי, סמיך וכבד, נפלט מארובות בתי הזיקוק, ומצדו השני של אותו מדרון רחוב ניתן היה לשמוע את הטרקטורים פועמים, מקרטעים, חורשים את שדות הקיבוצים הירוקים.

הכרתי טוב את הדרך הזאת. ודאי. הייתה זו הדרך לבית הספר. המדרון של רחוב רמז נגמר בשדה כורכר גדול, אשר בקצהו המרוחק ממוקם שער הכניסה לבית הספר. בחורף היה שדה הכורכר מתמלא בפרחי חרדל, מתכסה כולו מרבד פריחה צהובה. מחזה מרהיב. בין פרחי החרדל התרוממו קרקפות סגלגלות של קוץ בשם קיפודן קוצני, מנקדים את מרבד החרדל בכתמים סגלגלים. חבורות הילדים כלל לא הבחינו ביופי שמולם. הם היו שועטים קדימה, רומסים, פורצים בשדה המושלם שבילי קיצור לבית הספר. בקיץ, תחת השמש האגרסיבית, השדה היה מתייבש. מאבד את צבעו, הופך לשדה קוצים פריכים. הייתי בוהה בו כל בוקר, בשדה העלוב, חסר החיים. צועד בו, קול פצפוץ הענפים נשמע תחת למשקל גופי הכבד. רומס את פרחי החרדל שיבשו. ייאושם הוביל אל גורל קבוע. חידלון. הזדהיתי אִתם. גם אני הייתי מיובש מול ייאושי. אבל סירבתי להיכנע לגורל שחיכה גם לי.

הייתי ילד שמן. מאוד שמן, כאלה שיש בסרטים האמריקאים, ככה שהעיניים הירוקות שלי נמחצו תחת הלחיים התפוחות. לראשי צמחה פרא רעמת תלתלים שחורה. היה זה שיער מהסוג הקשה, השורט, שהוסיף נפח ורוחב למבנה העגול של פניי. שם, במרכזם, בלט אף סולד וקטן. ממדי הגוף הקיצוניים שלי היו נושא לחיש בכל מקום, במיוחד בבית הספר. שמן זה לא יפה, את זה הבנתי בגיל מאוד צעיר. זה חם, כבד, חונק, חלש, עלוב, רופס, רך, רוטט, נוזלי, חסר מודעות, חסר שליטה, נבול, חולה. שמן זה בדידות. ראיתי את זה בעיניים השמנות של אמא שלי. ואחר כך גם בעיניי שלי. כתובת מַלָּח מהלכת, אביזר מבדר. זה לא שהייתי השמן היחיד בבית הספר, אבל הייתי גם שמן וגם הומו. זה משך תשומת לב. לא סתם כזאת ששמנים מושכים בעל כורחם. אני משכתי אש.

מוחה את בריכות הזיעה הנוצצות שהצטברו ברווח שבין הנחיריים לשפה העליונה, נעמדתי מול גרם המדרגות התלול שלפניי, זה שבראשו נמצא המסדרון שיוביל אותי אל חדר יועצת בית הספר. נורות פלורסנט צרות מוצמדות במרחקים שווים לרוחב תקרת המסדרון, מלבינות באורן את החלל החשוך. אני צועד לכוון הדלת הלבנה, שממוקמת בסופו. שלט עץ, חרוט באותיות צבעוניות, מודבק בחזיתה. ראומה פולר — יועצת.

נחוש, דפקתי על הדלת. כן, פתוח, אפשר להיכנס. קול שירה מורתי הכניס אותי פנימה. שלום, חמוד. מתיקות מבוימת. איזו הפתעה, שלום. בוא כנס, כנס. פוסע אל לב החדר. מבחין מיידית בכיעורו. פיסות בד ירוקות נוזלות מהתקרה. מתיימרות להיקרא וילון. חם נורא היום. אני מקווה שביטלו לכם את ההפסקות במגרש. מחלון חדרה הייתה תצפית פנורמית על השדה המיובש, ניתן היה לראות בבירור את שבילי הדרך שבהם עברו חבורות הילדים.

מה אני יכולה לעזור לך? בוא שב. מפנה את תשומת לבי לכיסא העץ שמונח לצד שולחנה המבולגן. התיישבתי בו. ילד בן שמונה שמן ומזיע. חם היום, אה? איזו שאלה אידיוטית. ברור שחם. אני רוצה לברר על אימוץ, יריתי. מה זה? מוחה לא קלט את המידע. אני רוצה לברר על אימוץ, חזרתי על דבריי בדיוק מושלם. היא הביטה בי בדממה, הלומה. ואו, זה… חיפשה מילים. זה מקסים. איך הגעת לזה? זאת אומרת, אני מתכונת איפה שמעת על זה, פה בבית ספר? איך עלה לך הרעיון הזה? זה ממש רצון מקסים. זה יפה מאוד. את מי אתה רוצה לאמץ? מבט מצועף בעיניה. אותי, עניתי, אני רוצה שמישהו יאמץ אותי. אישוני עיניה נעו בתזזיתיות לכל עבר. היא עיבדה במהירות את ששמעה, חשבה איך עליה להגיב. שתקה רגע ארוך, ואז פרצה בצחוק גדול. מבוכה הביאה עליה תגובה שכזאת, לא רשעות. היא לא הייתה חדה כדי לשמוע את הדהוד קולות המצוקה שהסתתרו תחת מילותיי, תחת אמת הנפלטת מפיו של ילד בן שמונה, המביע באופן רהוט ומנומק את רצונו העז לגאולה. גם דקות ארוכות לאחר מכן לא התחלפה המבוכה באמפתיה או במקצועיות. העיניים המבולבלות והחיוך המבוים נותרו קבע על פניה. יש לי רעיון. תתחיל בלאמץ כלב או גור חתולים קטן. זה יכול לעבוד, אמרה משועשעת מעצמה. אחת אפס, ניצחון לייאושי. הייתי בודד ומיובש, מתפורר לתוך עצמי. להבנה שאל המקום הזה הגעתי בטעות, ושאין איש בעולם שיעזור לי לתקן את הטעות הזו.

ביום ההוא, נחוש לנצח את הייאוש, זה המתעקש להוביל אותי אל גורל ידוע מראש, נשבעתי בכל כוחי לשנות אותו.