בשירי "הים נסוג עוד קצת" יוצרת אורית פוטשניק עולם משתנה תדיר, הנע על צירי יופי וכאב, התבגרות, מיניות היבדלות ואהבה. בשירתה של פוטשניק שזורות היכרות עמוקה ואינטימית עם העברית, מיומנויות פואטיות ומוזיקליות, שיחה מתמדת, עמוקה ומתמשכת עם מגוון פואטיקות וספרויות, יחד עם תעוזה וחירות נדירים בנושאי השירה, כמו גם בסדיקת גבולות ומגבלות. ללהט של פוטשניק נלווה תמיד צל של ספק. הרומנטיקה שלה טעונה באירוניה שמאפשרת לה מבט נוקב, לא רק בחיי הנפש, אלא גם בחברה ובאקלים התרבותי סביבה.

אורית פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא פיזיקאית, משוררת, מתרגמת ועורכת. שירים, תרגומים, מסות וביקורות פרי עטה מתפרסמים בכתבי עת, ביניהם הו!, מאזנים, המוסך והליקון. ספרה הראשון עינה של האורקל (פרדס 2019) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. עורכת האנתולוגיה את כל הרצון מבחר שירה לסבית עברית עכשווית (אפרסמון והו! 2022).

על שפת הנהר

עַל שְׂפַת הַנָּהָר בְּאוֹקְסְפוֹרְד

בַּרְוָזִים קְרֵבִים לַגָּדָה,

יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁיֶּשְׁנָהּ עוֹד

פַּת לֶחֶם בִּידֵי הַיַּלְדָּה.

הָרָקִיעַ מַנְמִיךְ לָרֶדֶת

בְּאוֹקְסְפוֹרְד עַל שְׂפַת הַנָּהָר.

לְטִיפַת עֲשָׂבִים מְקָרֶבֶת

חֲלוֹמוֹת עַד לִגְבוּל הַבָּשָׂר.

בָּעֵשֶׂב עַל שְׂפַת הַמַּיִם,

עַל סַף מְאוּרַת הָאַרְנָב,

לֹא רָצִיתִי אוֹתָךְ עֲדַיִן,

רַק צֵל מַגָּעֵךְ חָלַף.

שיר אהבה

הַשּׁוֹקַיִם שֶׁלָּךְ לֹא לֻטְּשׁוּ בְּמַתֶּכֶת,

וּמֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ כְּלָל אֵינוֹ מְפֻנָּק.

מִשְּׁבִילֵי יְרֵכַיִךְ אֲנִי אֲלַחֵךְ אֶת

שָׁבְלֵי הַשְּׂרִיטוֹת, סִימָנֵי הָאָבָק,

הָאָבָק הַכָּבֵד, הַדּוֹקֵר, שֶׁל הָעִיר.

בַּשָּׁאוֹן הַלּוֹהֵט אֲחַכֶּה שֶׁתָּבוֹאִי

בְּזֵעַת הִלּוּכֵךְ הַכָּאוּב, הַמָּהִיר,

הַתּוֹעֶה מְבֻלְבָּל בַּמָּבוֹךְ הַמִינוֹאִי.

יְרֵכַיִךְ סוֹגְרוֹת וְלוֹפְתוֹת אֶת רֹאשִׁי.

שְׁאוֹן הָעִיר נֶעֱלָם, אֲנִי בְּתוֹכֵךְ.

צְחוֹר גּוּפֵךְ לֹא עֲטוּר תְּהִלָּה, לֹא חָטוּב.

אַתְּ פּוֹעֶמֶת סְבִיבִי בְּחִבּוּק נַחֲשִׁי.

בַּמַּפָּל הַשּׁוֹצֵף שֶׁל מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ

הָרַכּוּת מְשַׁכֶּרֶת, הַמֶּתֶק חָשׂוּף.

חצות היום

הַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל, נִגְמַר לָנוּ הַנֶּשֶׁף,

סִחְרוּר קָצָר וּמְיֻזָּע בְּמִטָּתֵךְ.

רְעַבְתָּנִית לִקַּקְתִּי כָּל טִפָּה שֶׁל שֶׁצֶף

דְּבַשׁ מִבֵּין רַגְלַיִךְ. בְּמִשְׁעוֹל בִּטְנֵךְ

עָלִיתִי, סְחַרְחֲרָה, זְקוּרָה, חַמָּה, נוֹטֶפֶת,

גָּלַשְׁתִּי אֲחוּזַת דִּבּוּק עַל יְרֵכֵךְ.

הַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל, חֲצוֹת הַיּוֹם, הַנֶּשֶׁף

הִסְתַּיֵּם, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁכֵּךְ

אֶת הַתְּשׁוּקָה, אֲבָל הָיִית צְרִיכָה לָלֶכֶת.

נִפְלַטְנוּ לָרְחוֹב הַחַם הַמְּאֻבָּק.

מוֹנִית בָּלְעָה אוֹתָךְ בְּנַאֲקַת מַתֶּכֶת.

עַד שֶׁיָּשׁוּב הַקֶּסֶם נִשְׁאֲרָה לִי רַק

תְּשׁוּקַת זְכוּכִית חַדָּה, לוֹהֶטֶת וְחוֹתֶכֶת.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב, בָּעֹמֶק הַכָּבֵד, רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ’יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה,

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.