כשבשנת 1678 התפרסם בפריז בעילום שם הסיפור הנסיכה דה־קלב, איש לא שיער תחילה שכתבה אותו אישה, ושהספר הזה - חלוץ סוגת הרומן הפסיכולוגי - עתיד לשנות את פני הספרות העולמית. המחברת, מדאם דה־לה־פאייט (1693-1634) מגוללת בו את סיפורה של בת אצילים יפהפייה, שבגלל החינוך הנוקשה שקיבלה והצורך הבלתי פוסק לשלוט ברגשותיה, אבדה לה היכולת להתמסר לאהבה. בחצר מלוכה מלאה בפיתויים ובתככי אהבים, היא נידונה לסבל מתמשך. כשהיא נופלת לבסוף באהבה בלתי אפשרית לגבר חלומותיה, מתנפצות באחת כל החומות שבנתה סביבה, וההרס שהיא ממיטה על עצמה ועל מקורביה נעשה בלתי נמנע.

הנסיכה דה־קלב נהפך עם השנים לקלאסיקה גדולה שלא נס לחה, ולמופת של כתיבה החותרת בלי מורא אל תהומות הנפש. התרגום החדש של הרומן בא להשלים למען קוראי העברית אבן פינה חסרה בתולדות הרומן האירופי, ולהשיב לחיים את הסיפור בן 300 השנה בשפה רלוונטית, המשמרת עם זאת את חן גינוני החצר הצרפתית של פעם.

תרגם מצרפתית: בני ציפר

על העטיפה: מתוך Agnolo Bronzino, Eleonora di Toledo

 חלק ראשון

ההוד ואמנות הפלירטוט לא נראו מעולם מרשימים כל כך בצרפת כבשנות מלכותו האחרונות של הנרי השני. הוא היה מלך נעים הליכות ויפה תואר, טיפוס שמתאהב בקלות. אף על פי שתשוקתו אל דיאן דה־פואטיה, הלא היא הדוכסית דה־ולנטינואה, הייתה בת למעלה מעשרים שנה, היא לא נחלשה כלל, וכמוה גם ההוכחות המוגזמות שהעניק לה.

מכיוון שהמלך הצטיין מאוד בכל הקשור לכושר גופני, הוא הפך אותו לאחד מעיסוקיו העיקריים. בכל יום עסק בציד ובטניס, במחול ובמירוצי קליעה לטבעת ובשעשועים דומים; סמלה המשפחתי של הדוכסית דה ולנטינואה וראשי התיבות שלה הופיעו בכל מקום, והיא עצמה הקפידה על הופעתה, שדמתה בכול לזו של נכדתה, מדמואזל דה־לה־מארק, המועמדת לנישואים. נוכחות המלכה לצדה העניקה תוקף לנוכחותה שלה. אשת המלך נראתה נהדר אף כי נעוריה כבר חלפו; נמשכה לפאר, למותרות ולתענוגות. המלך התחתן אתה עוד כשנשא את תואר הדוכס ד’אורליאן, ויורש העצר היה אחיו הבכור, שמת בטורנון, מי שייחוסו ומידותיו המצוינות הועידו אותו לרשת בכבוד את מקומו של אביו, המלך פרנסואה הראשון.

כתוצאה ממזגה השאפתני של המלכה התענג המלך על מנעמי השלטון. נראה שהסכימה בקלות ליחסיו עם הדוכסית מוולנטינואה ולא הפגינה כלפיהם שום קנאה; בכל אופן, העמדת הפנים הייתה יסודית כל כך, שהבריות התקשו לשפוט מהם רגשותיה האמיתיים, וכדי להיות קרובה אל המלך קירבה אליה את הדוכסית. המלך היה ידוע בחיבתו לחברתן של נשים, גם לאלה שלא היה מאוהב בהן: יום יום שהה אצל המלכה בשעת קבלת הפנים, שם הגיעו המובחרים שביפי התואר ובטובי הגזרה משני המינים.

שום חצר מלכות לא מנתה כל כך הרבה נשים יפהפיות וגברים בנויים לתלפיות; נדמה שהטבע השתעשע לו והרעיף את כל היופי שברשותו על הבכירות שבנסיכות ועל הבכירים שבנסיכים. אליזבת, נסיכת צרפת, שהייתה לימים מלכת ספרד, החלה להפגין פיקחות מפתיעה ויופי מדהים, שלימים היה לה לרועץ. מרי סטיוארט, מלכת סקוטלנד, שנישאה זמן קצר קודם לכן לבנו הבכור של המלך, וכונתה יורשת העצר, הייתה אדם מושלם, הן פנימית והן חיצונית: היא התחנכה בחצר הצרפתית ואימצה את כל גינוניה, ומלידה נמשכה מאוד לכל מה שקשור ביופי, ואף שהייתה עוד צעירה מאוד, נמשכה אליהם והתמצאה בהם יותר מכל אדם אחר. גם המלכה, חמותה, וכן אחות המלך, אהבו שירה, תיאטרון ומוזיקה. חיבתו הידועה של המלך פרנסואה הראשון לשירה ולספרות עדיין ניכרה בצרפת; ומכיוון שבנו, המלך הנוכחי, נמשך אל אימוני הגוף, החזיקה חצר המלוכה בכל ההנאות. אבל מה שהפך את החצר ליפה ומפוארת היה מספרם העצום של נסיכים ובני אצולה משובחים. אלה שאמנה את שמם היו, כל אחד בדרכו, יחידים במינם ומושאי הערצה לבני דורם.

מלך נווארה עורר כבוד בלב כל בשל מעמדו הגבוה ובשל אצילות הנפש שקרנה ממנו. מומחיותו הייתה המלחמה, וכשעורר בו הדוכס דה־גיז את יצר הקרב, הסיר לא אחת את דרגת המפקד העליון כדי להילחם לצדו כחייל פשוט במקומות מסוכנים במיוחד. יש לציין שגם הדוכס דה־גיז התבלט בגבורתו יוצאת הדופן ונחל ניצחונות עצומים כל כך, שאין איש צבא שלא התקנא בו. גבורתו התווספה לכל יתר מעלותיו המשובחות: רוחב אופקים ועומק מחשבה, נפש אצילית ומרוממת, וכישרון שווה למלחמה ולעסקי הממלכה. החשמן דה־לורן, אחיו, היה שאפתן נטול רסן מטבעו, מהיר מחשבה ובעל כושר דיבור ראוי לציון, ורכש השכלה רחבה שסייעה לו להתבלט בזמן שיצא להגנת הדת הקתולית, שהוחל אז לאיים עליה. האביר דה־גיז, שזכה לימים לכינוי ראש המסדר, היה נסיך אהוב על כולם, יפה תואר, פיקח, נעים הליכות, ומהולל באירופה כולה. הטבע לא היטיב עם גופו של נסיך קוֹנְדֶה נמוך הקומה אבל העניק לו נפש גדולה ונעלה ופיקחות, שמשכו גם את לבן של היפות בנשים.

הדוכס דה־נוֶור, שזכה להצטיין בשדה הקרב ובתפקידים הרמים שמילא, אם כי בגיל מעט מתקדם, הנעים את חיי החצר. היו לו שלושה בנים יפי תואר להפליא. הבן השני, המכונה הנסיך דה־קְלֶב, נועד לשאת בגאון את שם משפחתו המהולל; הוא ניחן באומץ לב והדר, ובמתינות שאינה שכיחה בגיל הנעורים. הווידאם דה־שארטר, שהיה צאצא לאותה משפחה עתיקה מוונדוֹם שגם נסיכי הכתר נשאו בגאווה את שמה, הצטיין גם הוא במלחמה ובאהבים. יפה תואר, שופע בריאות, אמיץ, עז נפש ונדיב: כל התכונות הנאות האלה התבלטו בו בשיא העוצמה; זאת ועוד: הוא היחיד שהיה יכול להשתוות אל הדוכס דה־נֶמוּר, אם אמנם היה יכול מישהו להשתוות אליו. זאת מכיוון שבדוכס דה־נמור יצר הטבע יצירת מופת; לא היה עוד מושלם ממנו בגופו וביפי תוארו בקרב בני האצולה, ויופיו החיצוני היה הפחותה במעלותיו. יתרונו על פני כולם היה אומץ לב יוצא דופן, ומזג נעים שניכר בפניו ובמעשיו, שלאיש מלבדו לא היה כמוהו. הייתה בו שמחת חיים שמצאה חן בעיני גברים ונשים כאחד, וזריזות יוצאת מן הכלל בכל תנועותיו, סגנון לבוש שכולם הלכו לפיו תמיד, בלי שהצליחו לחקותו אף פעם, ובכלל, אותו רושם שהותירה דמותו, שעשה שלא היה אפשר שלא להסתכל אלא עליו בכל מקום שהופיע בו. לא הייתה אישה מנשות החצר שלא התגאתה בניצחונה אילו רק ביקש את קרבתה; מעטות הנשים שהתקרב אליהן והתרברבו שדחו את חיזוריו, והיו גם נשים שמעולם לא הראה שום סימן של השתוקקות אליהן, ואילו הן לא חדלו להשתוקק אליו. היה בו נועם רב וכישרון חיזור, וכך לא היה יכול לסרב להעניק מעט תשומת לב לנשים שניסו למצוא חן בעיניו: ואמנם היו לו מאהבות רבות, אבל קשה היה לנחש את מי מהן הוא אוהב באמת. לעתים קרובות ביקר אצל מרי סטיוארט, יורשת העצר. יופייה, נועם הליכותיה, המאמצים שהשקיעה למצוא חן בעיני כולם, והשבחים שהרעיפה עליו, עוררו לא אחת השערות שהוא נושא אליה את עיניו.

מעמדם וחשיבותם של האדונים דה־גיז, שמרי סטיוארט הייתה אחייניתם, עלה מאוד בזכות נישואיה עם יורש העצר; שאיפתם הייתה להשתוות בחשיבותם לנסיכי הכתר ולהתחלק בסמכויותיו של הקונטאבל, אַן דה־מוֹנְמוֹרַנְסי, המפקד העליון של הצבא. המלך סמך עליו ברוב רובם של ענייני הממלכה, והתייחס אל הדוכס דה־גיז ואל המרשל דה־סנט־אנדרֶה כאל חביביו. אבל גם מי שהמלך קירבם אליו מתוך חיבה או לצורך ניהול ענייני הממלכה, נאלצו לציית לדוכסית דה־ולנטינואה כדי להמשיך להתראות אתו; כי אף על פי שהעלומים והיופי היו הרחק מאחוריה, היא שלטה במלך באופן מוחלט, עד כדי כך שאפשר לומר שהיא משלה הן בו עצמו והן על המדינה.

מאז ומעולם נודעה אהדתו של המלך אל הקונֶטאבְּל, ומיד לאחר שעלה לשלטון השיב אותו מן הגלות שגזר עליו המלך פרנסואה הראשון. חצר המלוכה התחלקה למחנה בני גיז ולמחנה הקונטאבל, שקיבל את תמיכתם של נסיכי הכתר. שתי הסיעות כאחת שמו להן למטרה לקנות את לבה של הדוכסית דה־ולנטינואה. הדוכס ד’אוֹמאל, אחיו הצעיר של הדוכס דה־גיז, התחתן עם אחת מבנותיה; הקונטאבל שאף לשידוך דומה. לא די לו שהשיא את בנו הבכור עם הנסיכה דיאן, בתו של המלך ושל בת אצילים מפיאמונט, שפרשה למנזר מיד אחרי הלידה. הרבה מכשולים נערמו בדרך אל אותה חתונה בשל הבטחות שפיזר הבן קודם לכן למדמואזל דה־פיאן, אחת מבנות הלוויה של המלכה; אך אף על פי שהמלך יישר את ההדורים בסבלנות ובטוב לב יוצא מן הכלל, חש הקונטאבל שאין לו תמיכה מספקת כל עוד אינו בטוח ביחסה של הדוכסית דה־ולנטינואה, וכל עוד לא הפריד אותה מבני גיז, שההשפעה שצברו החלה להדאיג אותו. היא דחתה ככל יכולתה את נישואיו של יורש העצר עם מלכת סקוטלנד: יופייה, כישרונותיה ורוחה הבוגרת של המלכה הצעירה, והקידום שזכו בו בני גיז בגין החתונה, קוממו אותה. במיוחד שנאה את החשמן דה־לורֶן; הוא גער בה בחריפות, ואפילו בבוז. היא הבחינה שהוא קושר קשרים עם המלכה; כך מצא אותה הקונטאבל מוכנה להתאחד עמו ולהצטרף אל סיעתו. זאת באמצעות החתונה של מדמואזל דה־לה־מארק, נכדתה, עם האביר ד’אַנְוויל, בנו השני, שירש לימים את תפקידו כמפקד העליון של הצבא בימי מלכותו של שארל התשיעי.

הקונטאבל היה סבור שבנו לא יתעקש, ולא יתנגד לחתונה כפי שעשה לפני כן בנו הבכור; אבל הקשיים לא היו מעטים, גם אם סיבתם נסתרה ממנו. האביר ד’אנוויל היה מאוהב בטירוף במרי סטיוארט, וכל כמה שהסיכוי שתשיב לו אהבה היה קלוש, לא היה מוכן לקבל עליו התחייבות שתאלץ אותו לחלק את תשוקתו עם אחרת. המרשל דה־סנט־אנדרה היה היחיד בחצר שלא נמנה על שום סיעה. הוא נחשב אחד ממקורבי המלך, והקִרבה ביניהם הייתה אך ורק אישית: המלך חיבב אותו כבר בימים שהיה נסיך הכתר; ואחר כך עשה אותו המרשל של צרפת, בגיל שבדרך כלל לא מתיימרים לזכות בכיבודים פחותים הרבה יותר מזה. קרבתו אל המלך העניקה לו ברק שהתווספו אליו גדלות נפש ונועם אישי, וטוב טעמו כמארח ניכר גם ברהיטי ביתו ובפאר שכמוהו לא נראה מעולם אצל אדם פרטי. המלך, בנדיבותו, דאג לכיסוי ההוצאות; המלך היה מאלה הנוהגים בפזרנות עם מי שאהובים עליהם. הוא לא ניחן בכל המעלות, אך כמה מעלות טובות היו לו, ובכלל זה חיבתו למלחמות והבנתו בענייני צבא; והוא אמנם זכה בתחום זה להצלחות מרובות, ואם מוציאים מכלל זה את התבוסה לצבא ספרד בקרב סן־קַנטֶן, יכולה תקופת מלכותו להיחשב כרצף של ניצחונות. הוא ניצח במו ידיו בקרב ראנטי, פיאמונט נכבשה, האנגלים גורשו מצרפת, והקיסר קרל החמישי נאלץ להכיר בכך שהמזל חדל לשחק לו כשעמד לפני העיר מֶץ וצר עליה לשווא עם כל כוחות הקיסרות הרומית הקדושה וספרד. אך מכיוון שהמפלה בקרב סן־קנטן הקטינה את סיכויינו לנצח, ומכיוון שנראה שהמזל מתחלק שווה בשווה בין שני המלכים, מצאו השניים את עצמם מבלי משים נכונים לשלום.

הדוכסית־האם דה־לורן החלה בגישושים בכיוון זה כבר בעת חתונתו של יורש העצר; שיחות חשאיות כלשהן התנהלו כל הזמן. לבסוף נבחרה למקום הכינוס טירת סֶרְקאן שבחבל אַרְטוּאה. החשמן דה־לורן, הקונטאבל דה־מונמורנסי והמרשל דה־סנט־אנדרה ייצגו את המלך; דוכס אלבה ונסיך אוראנז’ ייצגו את פיליפ השני, והדוכסית־האם והדוכס דה־לורן היו המתווכים. הסעיפים העיקריים היו חתונתה של אליזבת, בתו הבכורה של המלך, עם דון קרלוס, יורש העצר הספרדי, וחתונתה של אחות המלך עם הדוכס של סבויה.

המלך נשאר בזמן ההוא בחזית, שם קיבל את הבשורה על מותה של מרי טיודור, מלכת אנגליה. הוא שלח את הרוזן דה־רנדאן אל אליזבת, כדי לברכה לרגל עלייתה לכס המלוכה; היא קיבלה את פניו בחביבות. טענותיה לכתר היו רעועות כל כך, שראתה יתרון בהכרה שקיבלה מן המלך. הרוזן הבחין בבקיאותה בכל ענייני החצר הצרפתית, ובסגולותיהם של אלה הנמנים עליה; אך יותר מכל הבחין שהיא משבחת ללא הפסקה את הדוכס דה־נמור, ופעמים רבות כל כך הזכירה אותו, ובלהיטות שכזאת, שעם שובו, כשמסר למלך דין וחשבון על מסעו, אמר לו שכל דבר שיבקש הדוכס דה־נמור ייענה בחיוב על ידי המלכה, ושאין זה מן הנמנע שתינשא לו. המלך דיבר על כך עם הדוכס כבר באותו ערב. הוא ציווה על הרוזן דה־רנדאן לספר לו על שיחותיו עם אליזבת, והציע לו לנסות את מזלו הטוב. הדוכס דה־נמור סבר תחילה שהמלך אינו מדבר ברצינות, אבל כשהבין שההפך הוא הנכון:

“לפחות, אדוני”, אמר, “אם אני יוצא להרפתקה דמיונית שכזאת, בעצת הוד מלכותו ובשירותו, בקשתי שטוחה לפניו לשמור עליה בסוד, עד שאוכל להוכיח את הצלחתי לעיני הציבור, ויואיל נא לעשות כך שלא איראה כמי שמתגדר ביוהרה מופלגת ומתיימר שמלכה שלא ראתה את פני מעולם, תרצה להינשא לי מאהבה”.

המלך הבטיח שלא לדבר על כך אלא עם הקונטאבל, וגם הוא הסכים לחלוטין שדרושה חשאיות לשם הצלחת המשימה. הרוזן דה־רנדאן יעץ לדוכס דה־נמור לצאת לאנגליה באמתלה פשוטה של נסיעה; אך הדוכס התקשה להכריע בכך. הוא שלח את לינְיֶרוֹל, צעיר פיקח ממקורביו, לגשש בדבר כוונותיה של המלכה ולנסות לקשור עמה יחסים כלשהם. תוך כדי ההמתנה לתוצאות השליחות נסע לבקר את דוכס סבויה, ששהה אז בבריסל עם מלך ספרד. מותה של מרי טיודור, מלכת אנגליה, הערים קשיים רבים על השלום; המשלחת התפזרה בסוף חודש נובמבר והמלך חזר לפריז.