הסכין - אפיק
הסכין תדהר ניר מס עמודים: 217 שנת הוצאה: 2020 עיצוב עטיפה: אסף רהט וטליה בר
מחיר: 55
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

הסיפור נפתח בנקודת הסיום של החיים עצמם, נקודה ממנה לא יכולה לצמוח שום עלילה. ילד נולד לעולם של אלימות וכאשר הוא מכה את אביו למוות הוא נלכד, נאסר ומוחזק בבית חולים פסיכיאטרי. מכאן לא יכולים לצמוח שום חיים חדשים והטיפול שהוא מקבל, טוב ככל שיהא, לעולם לא ישחרר אותו. כל מה שנותרו לו הן ההזיות, והגיבור תוהה אם הוא מסוגל, בכוח הדמיון, להפוך את הזיותיו כך שיחווה אותן כממשיות. האם יוכל לשלוט בהן כרצונו, לדמיין כרצונו וכך לחיות חיים אחרים של ממש? ויותר מכך מטרידה אותו השאלה המהותית, האם הוא יכול לרצות משהו אחר מכפי שהוא רוצה? לאחר שנכשל בכל הניסיונות הללו הוא חושב על פתרון אחר, לתת לדמויות מקום בספר, לכתוב אותן כך שייראו לו ממשיות יותר מכל הזיה. לאחר שהוא מתאהב בפסיכולוגית שלו ומדמיין את חייהם יחד, הוא מגיע לדרגת ייאוש חדשה. בנקודת התחתית הזאת מופיע מעריץ, חולה שמאושפז יחד עמו המדרבן אותו לחרוג מעבר להזיותיו האישיות ולחשוב על האנושות כולה הנוטלת חלק בסיפור שהוא כותב.

תדהר ניר עוסק בפילוסופיה של האמנות, פילוסופיה של הפסיכואנליזה ובאסכולת פרנקפורט. ספרו הראשון על תאודור אדורנו, “המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית”, ראה אור בסדרת “פרשנות ותרבות” בעריכת פרופ’ אבי שגיא בהוצאת כרמל. ספרו השני “הסכין” ראה אור בהצאת אפיק, יוני 2020.

מפגש עם “הכול”

אינני יודע כבר מה לומר. המילים איבדו את הכול. ומי היה יכול להאמין שכך יהא, אחרי שנים רבות כל כך שאיש לא חדר כך לתוך הנפש העגומה הזאת? אני ודאי שלא האמנתי כי ביום בהיר אחד אמצא את עצמי מרחף בתקוות לגן עדן וביום אחר מוטל אל תוך הגיהינום. אבל אולי מוטב שאספר לכם את סיפורי מההתחלה. זה היה בשנת… הזמן אבד ממני ונעלם. אינני סופר את הימים יותר לאחר שנכלאתי כאן. אני בן עשרים, יש לי שיער שחור דליל, נמתח עד הכתפיים, ולא מזמן עשיתי קעקוע של גולגולת על זרועי. עיני חומות כהות ואני שרירי, בלי לעשות כושר ובלי להרים משקולות. כאשר הייתי ילד נשבעתי שאם אבי יסטור לי בפעם האלף, אהרוג אותו, ספרתי עד אלף וקיימתי את ההבטחה, הבטחות יש לקיים. ללא התראה, כאשר חזר הביתה בעטתי בו במפתיע באשכיו, ואחרי שנשכב מיילל בכאבים, בעטתי בו שוב ושוב, אינני יודע בדיוק כמה פעמים, אבל שברתי את כל עצמותיו עד שהתפניתי לבעוט בראשו. לאחר מכן הלכתי לסופרמרקט המקומי, קניתי לעצמי שלושה בקבוקי וודקה זולה ושתיתי את כולם. כאשר מצאו אותי אמרתי, “אני רק חולם.” כעת אני בתא, במציאות שקוראים לה בית חולים פסיכיאטרי, אני קורא לה בשמות אחרים. עיני העייפות סקרו את התא הזה שוב ושוב, ממאנות לספור כמה פעמים ראיתיו בכל יום. מעולם לא נהגתי כשאר האסירים שסימנו להם את הימים שעברו בשהותם. ידוע שהזמן יודע להיות אומלל מאוד, במקום לדהור הוא עשוי לזחול לנצח. אוהב החיים כשלעצמם אמור לאהוב את חיי הכלא כי חיי האדם מוכפלים או יותר בהאטה הממיתה הזאת. אך התוכן הוא שמאט הכול, או היעדרו… את קולות האחרים השתקתי. במובן מסוים בחרתי להפוך לאוטיסט. הלהג הנהוג במקום זה ובמקומות רבים דומים לו מעודד את האדם להפוך עצמו לאוטיסט. התחפרתי בתאי, מציץ בין התריסים, וכאשר אפשרו לי לבשל את ארוחותי, הייתי כמעט מאושר.

אני לא יכול לומר מילה בלי שתקשרו אותה אלי, אבל זו עובדה מוצקה — אנו מצויים במתקפה. מכל עבר צצים חלקי גוף, עיניים ננעצות בחלקי הגוף שלנו, פטפוטי תקשורת ופטפוטי אקטואליה. בתוך מתקפת הריגושים שלפנינו, השתיקה הפכה לעונג שאין כדוגמתו עבור מעטים המבחינים במתקפה. עבור אלה שאימצו אותה, היא הפכה לחרדה ממנה הם נהנים להתייסר. הכלוא בפטפוט האלקטרוני עשוי ליהנות מזה כאילו היה שריר וקיים מאז ומעולם — החידוש בפטפוט נשכח במהרה. כל משפט דומה למשנהו, כל ניתוח, מעמיק ככל שיהא, שווה ערך לזמזום או להמהום בלתי מורגשים ביחידות קטנות, יחד הם הופכים לשאון מכאיב. לאחר שהתשתית האלקטרונית הונחה, בית הכלא הושלם. עדיף לשתוק. אם רציתי לשמוע משהו, מיששתי את הקירות דרכם עברו מילים רבות שהרכיבו כל מילימטר מהלבנים.

זה דבר שבשגרה. אבנים אינן מעניינות במיוחד, וגם אותי הן לא עניינו עד שהגעתי לכאן. בהתחלה, השקט עצמו הרתיח אותי. מלא בכעסים על צרוּת המקום שהקנו לי בעולם הזה. רק ברגעים מעטים בהם ההליכה בתא עייפה אותי ושכבתי, הרגשתי מעט קור מהאבן הצמודה לראשי. קיללתי אותה, ומחוסר עניין עברתי לזעום על האבנים. חלמתי כיצד הן מתנפצות מעל לראשי, או שאני מתנפץ בהן. השתיקה שלהן; כאשר פנו אלי ושברו את השתיקה התרגזתי שוב. דבר לא נתן לי מנוחה. חשקתי בהרס של הכלא ושל העולם כולו. הייתי עסוק בתוכניות זדוניות עם אפס ממשות, תכנונים של חורבן הכלא, לא עבור הבריחה, אלא שיתפוצץ ויגרום הרס רב לכל הסביבה. רציתי שהעולם הזה ישתוק, אם לא בשכנוע אז במוות. עייפתי גם מכך. למזלי הרב אין אמצעים כאן להמיט חורבן מספיק (והוא לעולם לא יהיה
מספיק).

אשחק משחק, חשבתי. אחרות מילה על האבן. אעצום את עיני ואחשוב על המילה המרוחקת ביותר ממנה, וארשום אותה לידה. המילה הראשונה שחשבתי עליה היתה “הכול”. עצמתי את עיני וחשבתי על המילה הרחוקה מכול מהכול. משחק טיפשי, עלי למצוא משחק אחר. הרי אין מילה מרוחקת מהכול, כל מילה וכל דבר נכללים ב”הכול”, ומשחק המילים הזה אין בו טעם. לפתע עברה מחשבה בראשי. כתבתי שוב את המילה “הכול” ליד המילה הראשונה. וחייכתי. בדיוק כך! הכול רחוק מהמילה הזאת ביותר, מרחק עצום. וכך, שמח על תגליתי, רשמתי את המילה שוב ושוב… ושוב. הסוהרים לא היו מרוצים במיוחד מהעיטורים החדשים של התא, והעבירו אותי לתא אחר תחת אזהרה לא לעשות זאת יותר. כמה מעט חוויתי לעומת מה שהעולם עשוי להציע, הרי יכולתי לראות עוד, לחוש עוד, להבין עוד. אני רחוק יותר מ”הכול” מכל דבר אחר, לאחר שנכלאתי בגיל שש, כבר בביתי. והמשחק עבר לשתי מילים, התא השני הוצף ב”הכול” ואז — “אני”, לא כניגוד טיפשי להכול, רק — אני. בפעם השלישית זרקו אותי לתא צר יותר אף מהשני, ולא היה לי עוד כלי לחרות בו על הקיר. ברוכים הבאים לתאי. מצטער שאין לי במה לכבד אתכם, מילה או שתיים. אכבדכם במחשבה ענוגה וטעימה — טחב האבנים הקרות שלי. אם תביטו ברווח ביניהן ותנשמו עמוק את האבק כמוני, תצטערו שהסכמתם להצעה. הקסם הוא לאבד את הערך של כל מה שחשבתם עליו כבעל ערך, כי גיליתם מה חבוי בו מבפנים — אבק מכעיס. לכן הגעתי לכאן מלכתחילה, ראיתי אנשים כאבק מכעיס. לא תמיד היה זה כך.

נולדתי בעיר מוזנחת שאיש לא טורח לדעת את שמהּ ולכן גם לא אטרח להשמיעו. כילדים היינו משחקים בפחית פח בתור כדור, פחית עדיפה, מעולם לא הסתדרתי עם כדורים. הם תמיד נשמטו מידי. מישהו אמר לי דבר מה, רגע אחר כך משאית עברה מול עיני, ואז הוא היה מוטל שם, דומם, ונוזל שטף את ידי ואותו. לאחר מכן אני זוכר את עצמי נלקח משם עם צעקות והמולה שאין לה סוף. הייתי כבר אז ילד־רוצח. לא הסכמתי ללכת לשום מקום בשלווה, בכל מקום צרחתי והכיתי, ובסופו של דבר ישבתי מול פסיכיאטר ששאל ושאל ועניתי לו בשתיקה. הסכמתי לנבוח מעט, ליילל או לצרוח. הם הסכימו לסיים את הפגישה בינינו מוקדם מהצפוי, העולם כולו גוש גדול של כתמים צורחים. והפחית? אני זוכר שראיתי אותה מתגלגלת על הרצפה וחושב על עצמי מתגלגל על הרצפה. היום אני יודע להקשיב לאבק. יש בין החלקיקים הקטנים מילים שמכילות הכול. הן אומרות פעולות קטנות ומכניות, ללא מחשבה מיותרת. זה נעים מאוד כשאומרים לי דברים קטנים ולא מסובכים. בפשטות יש קסם נהדר, השקט מסביב לפעולה הקטנה משתרר כמעיל ארוך שמגן מפני צעקות. אז היו צריכים לקשור אותי הרבה שלא אכה ואפצע. רציתי להחזיר לרעש ברעש משלי, להתגבר עליו, אך הוא היה חלש מדי. החולשה הזאת היא מה שעומד מאחורי התאווה לפשטות. כך גם האשפות שמסביבי, מתמכרות לפשטות מבלי לדעת שהן מתמכרות לחולשה על מנת שלא לשמוע קולות אחרים, צורמים יותר, מורכבים יותר. בשבילי, אפילו האבק לא שותק הערב.

מעטים מכירים זאת, הכאב המציף את האדם גורם לו באורח פלא להתענג על כל נשימה, מעביר ממנו את דאגותיו המיידיות. בנשימה אחת מתבטל העולם, האדם צולל מעל ומעבר למצוקותיו, מעל ומעבר לאישיותו המוכרת. הכאב נדמה כבעל תכלית משל עצמו, כעצמאי בעולם נטול עצמאות — מעבר לאפס המשמעות שאליו ממילא כבר קרסו חייו. על ההרס הזה הוא מתענג, כחלק מעולם ראוי להריסה. מרגע שמצא בעצמו את העולם כולו, הוא מפנה את זעמו לעצמו ונושם כל נשימה כמו היתה האחרונה. אין מנוס מכך. לאהוב את החיים בחיים שנפגמו כל כך, פירוש הדבר להתמכר לתודעת אפס־מאופס, כלום שבכלום, להזריק ריק כאילו הוא האופיום הטהור. המודֵט דומה לרוצח סדרתי. הוא הורג את ההתנסויות של האדם בעולם אחת־אחת, עד שנותר עם רִיק גדול המסתיר את אלימותו המתמדת כלפי עצמו. הוא מבטל את העולם ומעלים את עצמו ממנו, כילד העוצם עיניים ואומר, “אם לא אתבונן — זה לא שם.” תנשום עמוק איתי..

הכאב מציף אותי, גורם לי להתענג על כל נשימה כמו היתה האחרונה בחיי המוות המתמשך. נולדתי בבחירה של ייאוש, לאחר רבע שנייה נואשתי מתיקון העולם, והוא נע בקטבים מרוחקים. אחת מהשתיים: או שיהא מושלם או שיקרוס אל האוטיזם. דרגות הביניים שמושכות אתכם גרועות מהשניים. התיקון המתון הוא שיתוף פעולה מתמיד עם הפוליטיקה, עם הצינורות המקובלים של השינוי, מקבעים את הקיים כבלתי משתנה. מתוך כל אלה התענגתי, כמתעלל אמיתי בעולם שנותן לי את כל הכאב העצום הזה. כל החיים והמתים מתגלים באפסותם הנוראה, בלא־כלום המקיף אותם וחודר אליהם ואל המכניזם הביולוגי שלהם. בריקנות זו שכבתי מול הקיר, מתענג על היכולת להוציא את לשוני החוצה מפי ולטעום טעם מר, קשה, של הקיר. יש יותר מדי קלישאות שנולדו מתוך הרגל, על ההרגל, אבל אמת אחת לא שמעתי עליו, הקשה מכול. ההרגל לסביבה יוצר את התשוקה לרצות במשהו. כמה רציתי לרצות במשהו בתא כלאי! אפילו במליחות הדמעות מצאתי עונג לא מוסבר, אפילו בהצטברות האבק על הקיר. אז, בחשכה, כאשר העירות לא בטוחה בעצמה והחלום מרכין את ראשו על הסורגים, ראיתי מילה קטנה על הקיר קורמת עור וגידים לאדם היושב
לצדי, דומה לי להפליא. לרגע נרתעתי, הצמדתי את עצמי לקיר. מחפש הגנה, הוא לא אמר דבר. הוא הביט ברצפה זמן רב. התלבטתי האם לקרוא לסוהרים, אבל ידעתי שהוא איננו באמת שם, והצינוק מחכה לי. לא נותרה לי ברירה אלא להמתין. עצמתי עיניים ומדי פעם פקחתי אותן. הוא עדיין היה שם. עצמתי את עיני, ובחלומי קמתי וישבתי לידו, עצמתי את עיני, והתמזגנו זה עם זה. בוקר ארור, מדוע אילצת אותי לפקוח עיניים ולראות את התקרה האפורה שנותרה בעיניה, ואת בדידותי בעולם? התחפרתי במזרן הדק עד שהסוהרים גררו אותי בכוח רב לעבודה. בעיניים כבויות טאטאתי את המדרכה מצואת הכלבים.

חששתי להביט במיטה בשובי. הרמתי את השמיכה עד לראש, ושנאתי את האוויר הקר שהזדחל לכפות רגלי. מתוך הקיר שמעתי מילה, או שמא שמעתי משהו חורת בקיר מילה. “הכול,” תיארתי לעצמי. “הכול,” לחש אלי הקול. זו מחשבה מצחיקה, איך אני שכלוא כאן בתא של מטר רבוע אטום יכול לחשוב על הכול.
אני יכול לחשוב על הסנטימטר האפור שאני רואה מול עיני, ולהיזכר באותו יום ארור שהביא אותי לפה. כיצד הרווח הקטן שבין האריחים והאבק שבתוכו — תפאורה הולמת לחיי כעת — יכול לבשר לי משמעות כלשהי, את היקום כולו. התעייפתי, אסתובב לישון. בזווית עיני ראיתי רגל קטנה מציצה. הסתובבתי לצד הקיר, “הכול,” לחש אלי הקול. עצמתי את עיני, כמעט בכוח. הרווח הקטן שבין האריחים נגע באוזני הצמודה לקיר, המילה היתה שם, חקוקה. צמרמורת אחזה בי, כמו רוח רפאים עברה מאחורי. אבל רוח ממשית, בלתי אפשרית במקום החנוק הזה, נשבה ברגע אחד מתוך הרווח שבין האריחים. משב קטן שהלך והתגבר, הלך והתעצם מרגע לרגע. רגל המיטה חרקה, ואני ממשיך לעצום את עיני בכוח רב, אסור לי לפקוח אותן. סובבִי מיטה ארורה את המקום הזה, בעין הסערה של המילה הקטנה מכולן, אמרתי לעצמי בלחש אך החריקה הקטנה בישרה את הרעם שיבוא אחריה, ומשריקת האוויר הדק שהגיע מנקב לא ידוע, מפולת עצומה של נהמות ושאגות, לחישות וזעקות, חיכתה בציפייה דרוכה לבאות. אוזני עדיין היתה צמודה לאבן, אבל קטנה לאין ערוך מאריח תא כלאי, חברה למאות רבות של אבנים כמותה. ברגע נדיר של אומץ פקחתי את עיני וראיתי את חירותי. מעולם לא דמיינתי שאומר משפט כל כך אידיוטי כמו שאני עומד לומר, אבל בנקודת שבירה מסוימת, אחת מני רבות, מגיע הרגע הזה, רגע של טיפשות שאין ממנה מוצא. ואם תִצרְכו מספיק כאב, אני יודע בוודאות שתגיעו לומר את המשפט האידיוטי הזה ביחד איתי, כמו עשיתם את כל מה שעשיתי, ואמרתם יחד איתי: חירותי היתה שממה כלואה בעלטה שאין לה סוף.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
על החתרנות
עמיחי שלו
₪54 ₪35
דֻּגְמַת הָעוֹלָם
נורית זרחי
₪79 ₪69
פליטי אור – מעוף בעקבות עטלפים
מאיה ויינברג ודרור בורשטיין
₪69 ₪39
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT