הר בקופסת זכוכית מאת אריאל שינקין, הוא קובץ סיפורים קצרים המתנייד בין מרחביה השוממים והמשמימים או האינסופיים והאגדתיים של גאורגיה, מולדתו ומקור השראתו, לבין המקומות החדשים הנפתחים בפניו לאיטם, ואף פעם לא עד סופם, כמהגר בוגר ומפוכח בישראל.

המינוריות והאיפוק המאפיינים – לפחות לכאורה – את הפואטיקה של שינקין, מקיימים במקביל דיאלוג יוצא דופן עם הכוחות הנסתרים, הטמירים ולפעמים גם המיתיים, המקיימים לא פחות את עולמותיו הסיפוריים, ומתגלים, ולו להרף-עין.

אריאל שינקין, יליד גיאורגיה, הוא מתכנת, מבשל וצופה בקולנוע גרמני עד השעות הקטנות של הלילה.

כשראית ים בפעם הראשונה, הרגשת מרומה. בכל הסיפורים שקראו לך וסיפרו לך, צבעו היה כחול. אפילו כשמשום מה הוא כונה “שחור”, כך הסבירו לך – איכשהו הוא בכל זאת כחול.
אבל מה שראית מחלון הרכבת לא היה כחול. גם שחור הוא לא היה. הוא היה חום מעורבב באפור ולבן מלוכלך, וקצת צהבהב. והוא כעס. הוא רגז. הגלים הגבוהים, העגולים, שבו ותקפו בזעם את החוף שאפילו לא ניסה להתנגד. החוף שתק, ונראה אשם ומבויש.
אבא ואימא ישנו עדיין. ישבת ליד החלון בקרון המחלקה הראשונה ולא יכולת להסיר את המבט מהים.
לפחות על הגודל לא שיקרו לך. אכן לא היה לו סוף.