"סיפרתָ וסיפרת, אבא, תמיד אותם זיכרונות. הייתה זו הגדה שאין לגעת בה".

אב מספר לבתו. בבהייה שקטה, רואה ואינה תמיד נראית, ובקשב דרוך, המערב את מלוא גופה ונפשה ותובע את דמיונה וחלומותיה, סופגת הבת לתוכה צלילים, מראות וריחות זרים ומאיימים. אט–אט היא נעשית שותפה אינטימית לפחדיו ולאהבותיו, לשיחו הפנימי של אביה.

שפת האב הנמסרת לבת היא שפת המיתולוגיה המשפחתית, זיכרון "אפלולי ופלאי" על פטרובוסלו שעל גדת הטיסה, על קורותיה של משפחה, אב, אם וששת ילדיהם לפני מלחמת העולם השנייה ובצלה. זו שפה שנעה בין התפעמות נוסטלגית מדרכי הגורל לבין "שתיקה גדולה על הקשיים האמיתיים, על האובדן, על התהום". זו שפה שיש בה עבר ולקח, סיבות ותכלית, חומרת הציווי; שפה שמכוננת גבולות ברורים בין קודש לחול.

שנים אחרי מותו של האב תנסה הבת, יוכי פישר ,היסטוריונית בהכשרתה ,להיאחז בעולם שהונחל לה ולהפוך את התורה שבעל פה לטקסט כתוב המעניק פשר לאותו מונולוג פנימי עיקש "שאינו חדל לרחרח אחרי תוואי כאבך, הממשיך וחי בתוכי".

ליאו הוא ממואר יוצא דופן. ראשיתו במסע שעורכת הבת אל ערש לידתו של אביה, שם היא מתהלכת כבתוך שלה וספק משחזרת ספק בודה את ההגדה שהועברה לה בגוף שלישי. המשכו של הממואר בפנייה אל האב בגוף שני ההופכת את הזיכרון שלו למלאכת אבל משותפת, לדיאלוג צפוף ועשיר בין אב ובת ובין נופי הילדות והנערות שלו ושלה. יוכי פישר - בת יחידה בין ארבעה בנים - הופכת כך ממי שניצבה־מנגד לא רק להיסטוריונית ולבלשית המפענחת שאלות שלא הועלו או שלא קיבלו תשובה, אלא לכותבת המגבשת את שפתה. דרך רצפים אסוציאטיביים וכתיבה מקוטעת היא מנסה למלא לאקונות ,להתריס ולערער, "לפתוח, לסדוק, לשכוח, לקבור כראוי".

יופיו של הטקסט נעוץ במהילה החד–פעמית בין פצעי הטראומה ומורשת האשמה לבין החמלה המאופקת והחפה מסנטימנטליות. באמצעות הטון השקט, שאינו נכנע לכעס ולתסכול, אנחנו עתידים להיווכח עד כמה מרחיקת לכת היא הברית אב־בת.

חלק ראשון: פטרובוסלו שעל גדת הטִיסָה

כבוד

בנזיפה ובפליאה שבכלל צריך להסביר דבר כזה, היה אבי נוהג להסביר לנו, שכשאבא נכנס הביתה, נעמדים. כיבוד הורים, אמר. כשהיו בבית עוד אנשים זרים, הייתי מבליעה את הקימה כדי שלא תעורר שאלות, וממשיכה לעשייה כלשהי. כשהיינו לבד הייתי מתרוממת לעמידה ומוודאת שראה וכוּבד. יחד עם המגבעות, חליפות הבד, השמות שבהם קרא לנו וזמירות השבת, היו גם הקימות מחוות לאב הגדול, שנשאר “שם” וממנו הכול החל.

ניסן

סוף־סוף אני נוסעת לפטרובוסלו שעל גדת הטִ יסָ ה.1 הדרך יפהפייה, האדמה חרושה, חמה וטרייה, מצמחת רגבי עפר חומים כהים מלאים במינרלים טובים וחושניים כמו שאהב. היערות ירוקים, והשביל המוביל אל תוך הכפר עובר ליד הנהר הגדול: נהר הטִ יסָ ה. הנהר שממנו ואליו זרמו הסיפורים. על הגדה עומדים שלושה ילדים קטנים ומביטים אל הנהר. קר עדיין, ואי־אפשר לשחות, אך הנהר כבר לא קפוא והוא משובץ בגדילי קרח של ראשית ניסן. פסח בפתח. ה”שיקסע” מכינה עם סבתי את הריבות ואת המעיים הממולאים, והרב מספר ב”חדר” על משה בתיבה. אחיו הבכור של אבא זורק אבן לנהר: “מי שפוגע בגדיל ההוא — הוא המנצח”. הם מוציאים עתה את הידיים מהכיסים ומנסים לקלוע בכל כוחם, מתרוממים על קצות האצבעות, סמוקים מקור ומאושר, מפסידים כרגיל לאח הבכור, שדמותו תכף תמלא את ילדותי שלי בסיפורי פלאות. באופק מתקרבת אונייה, מאלו שבאות למכור ולקנות. מישהו מאחיו של אבי מציע לרוץ ולהגיע לפניה אל המזח. אבי רץ על גדת הנהר, מחזיק את הכובע בידו ומשתדל שלא לפגר אחרי אחיו. מרחוק הוא כבר רואה את אביו מדבר וסוחר על המזח הקטן. הוא משחיל את ידו ביד אביו בזמן שהאונייה עוגנת. כשהיא מתייצבת הם עולים יחד לסיפון, והאב מלמד את בניו להבחין בין סחורה טובה לפגומה. אבי אינו מקשיב להסברי אביו, גם לא יזכור אחר כך בדיוק מתי ואיך ירדו מהאונייה. יתרכז רק בלנשום עמוק לתוכו את זכר מגע שערות גב ידו.

צנצנות I

מיד אני מזהה את הבית — אי־אפשר לטעות בו, לא רק בזכות בית הסבא והסבתא ממול עם הפרה בחצר ועם החריטה בחזית, “זכר לחורבן המקדש”.
התיאורים לא היו מוגזמים. אני רואה את החצר עם העץ שעליו טיפסו. יורדת קודם כול למרתף, שהתמיד להופיע בחלומותיי. ה”שיקסע” בדיוק סיימה להתיך את שומן האווזים, ומן התקרה משתלשלים הנקניקים. על הכול מרחף ריח של תותי בר ושזיפים, המתבשלים בסירים ענקיים, וצנצנות הריבות המוכנות כבר עומדות על המדפים. אני רואה בתוכן את סימני אצבעותיהם הקטנות והמלוקקות של שמונה ילדים.

מקווה

ההכנות, העמלנות וההתרגשות של ימי שישי, יותר מכך של ערבי החג, ומעל כולם ערב פסח. אלו היו הימים שבהם חזר אבא ולקח אותנו בילדותנו לכפרו. כבר בשעות הבוקר, כשאמא התאמצה במטבח בהכנות האחרונות לליל הסדר ובהכנת ארוחת הביניים ההיא, שאסור שיהיה בה חמץ, אך גם לא פירור אחד של קמח מצה, החל לזרז את ארבעת אחיי, דוחק בהם להיות מוכנים, תכף יוצאים למקווה. לשני מקומות “יוצאים” ולא “הולכים”: ל”בית עולם” ולמקווה. נו, היה נוזף בהם, נו. הרי הוא ואחיו רצו בשמחה מדי יום ששי למקווה שבפטרובוסלו שעל גדת הטִ יסָ ה. אותם לא היה צריך לזרז. בשביל לרחוץ בבית היה צריך לשאוב את מי התהום שבבאר ואז לחמם לאט, ואילו במקווה זרמו מים חמים ונעימים, שריחם ריח הילדות והאור. בצפיפות של יום שישי לקראת שבת אני רואה אותו זורק את כובעו בערמה המשפחתית, תולה את המגבת על הוו המשותף ומתפשט. אביו אוסף אותם אליו, גוער באחד מבניו, זה המשתובב שמנסה שוב להחביא להם את התחתונים. הוא מבקש מהם להירגע ולרדת יפה במדרגות המקווה. אבא מציית ויורד, מתבונן היטב סביב, מנסה להסתכל על עירומו המוחלט של אביו בלי שהוא ירגיש, מציץ גם אל מבושי אחיו המתבגרים.
אחיי שלי — ככל שהם גדלים לא רוצים ללכת עם אבא למקווה, אפילו לא בערב פסח. אני יודעת, מריחה את התנגדותם השתוקה, את שפת גופם המסרב לחשיפה, את האימה מפני הערטול הכפוי. הם ינסו להרגיע את נפשם ולצבוע את ההתפשטות בצבעי החובה למנהגי פטרובוסלו שעל גדת הטִ יסָ ה, אך ישתקו מפחד עוד שנים רבות. בינתיים אני מתבוננת בקנאה בגבריות החיוורת הזו, בת יחידה בין ארבעה בנים, המגבות בשקית פלסטיק שקופה, המונית כבר מחכה למטה. מנסה לחמוק מאמא העמלנית אל מיטתי, מדמיינת לי את המקווה, את החושך ואת הירידה במדרגות אל המים.

מים

לפעמים אני עוצרת בדרך לעבודה, מחליטה שבכל זאת אשחה. בוקר מאוחר, זוהי שעת הפנסיונריות. הציפה האיטית במי התכלת מיטיבה את יומן, וקצב התלבשותן מרגיע בי דבר־מה. הן מנגבות לאט בין אצבעות הרגלים, חצי רגל מושחלת לתוך גרבוני הניילון, לובשות תחתוני בז’ גדולים ומניחות מעליהם קומבניזון, שמגעו וגלגול שמו בפה הם העולם שלפנֵי. אני מתבוננת בגופן המצטמק משחייה ומשנים.

ליאו

ליאו, קראו לו בכפר. ליאו הפך בעברית הקשה והמיוסרת ל”שמחה יהודה ישעיהו”. וכמו לא די בכך, לימים, עם כל מלחמת קיום נוספת שצלח הוסיף לעצמו שמות. כך היה גם ל”חיים” ול”ירחמיאל”. ליאו, הפשוט והמתנגן, נשאר בין בית סבא וסבתא לנהר, ואילו הוא עטה עליו את כובד ההמשכיות, מקפיד להחזיק בכל שמותיו ותאריו בגאווה ובצער.

גאוגרפיה

את סוף הכפר מסמן הנהר, את הסוף השני — תחנת הרכבת. בין הנהר לרכבת גדלו שישה בנים. היו שמונה, היה אומר בקול חלש, אך שניים מהם נפטרו כתינוקות, ונשארו רק כזכרון אירוע עצוב וקטן בתוך עלילות ילדות מתוקה כריבת משמשים. עד היום אני זוכר את טעם העוגה המיוחדת עם האגוזים, את הכרוב הכבוש, הנקניק, האווז המעושן, היה חוזר ואומר בחיוך חולמני. בעקבות הריחות והטעמים יכול היה להתהלך ברחובות הכפר ולהתעורר באמצע הלילה, מכיר בחושיו את עונות השנה, אטריות חתוכות ומיובשות על המיטות לקראת החורף, גזר תחוב עם עליו הירוקים בתוך שקי חול גדולים. עולם ומלואו, נהג לומר. אפילו החורף הקשה היה משמח במלאות נקניקיו, משחקי הסביבון שהחלו כבר כמה שבועות לפני חנוכה, עוגות הפרג של פורים, ההצגות בבית הכנסת. תמיד בחבורת הבנים, רצים, בטוחים, מקפצים בין זיכרונות מאושרים. שום דבר לא החמיץ, בחלוף השנים, את הילדוּת בין הנהר לתחנת הרכבת.

שיער

שנה לאחר שנולד אבי נולדה בת דודתו, הדי שמה. הדי גדלה בבית הסבתא ממול ובילתה בבית הורי אבי יותר מאשר בבית הוריה. היא נהגה לקרוא לדודתה “אמא”, ובשברי הסיפורים על אודותיה סירבה ללכת לביתה גם כשירד הערב. הנה היא, ילדה שובבה אחת בין חבורת הבנים, רצה, בועטת איתם בכדור סמרטוטים, קופצת לנהר בבגדיה. אך המראה היפה ביותר הוא זה המתגלה לי רק עתה. הידיים הללו של סבי, שגדל גם הוא רק עם אחים זכרים והוליד בעצמו שמונה בנים, משחקות מבלי משים בשערותיה של הדי, ילדה קטנה. ידי סוחר התבואה, הבנקאי העסוק, ראש הקהילה, מחליקות לאט, רכות ובטוחות, על שערה של הדי, אוספות אותו למרכז, מהדקות מעט ושוב מרפות ומחליקות. מלמעלה למטה וחוזר חלילה הוא עוצר ומגלגל סביב אצבעותיו קווצת שיער אחת, מסיט קווצת שיער אחרת אל מעבר לאוזן קטנה, בדממה, ללא תכלית. אני מתיישבת עכשיו בשקט לצידו, נבוכה, מחכה שליטופו יזלוג גם אליי מבעד שערותיה של הדי. גם אני מבקשת להתמסר לליטוף, מלמעלה למטה, מעבר לזמן. בפנאי של אבותיי.