"כואב לך אמא?" שואלת בתה של מרת גראדינגר את אמה הנוטה למות ברומן 'זמנים קשים' של דיקנס, והאם משיבה: "יש איזה כאב בחדר, אבל אני כבר לא בטוחה שהוא שלי".
מוות הוא בולען מסחרר; הוא כופה על מי שנותר זיווג של לעד ו-עכשיו עד שלרגעים ארוכים הוא אינו יודע היכן הוא נמצא. מוות הוא תמיד מותך שלך בחייך, טוענת המחברת אורנה קסטל.
הספר הזה מספק חלון הצצה נדיר למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציע להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאומנות. כפי שאומר טאסו של גתה: ״ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי״, או בלשונה של קסטל: ״בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו.״
אי אפשר לקרוא ברצינות את הספר הרציני–מדי הזה, הרציני עד הסוף, המציע מטמון עמוק, מקורי ומשמעותי מאין כמותו לנפש וליצירה.
אורנה קסטל היא מחברת ‘קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי’ (רסלינג 2012), ‘אמא–חור–אני’ (גוונים 2015), ו’וידויים והזיות בכפר’ (סטימצקי 2019). עוסקת בפסיכואנליזה ואומנות.
“במסה חדשה, אורנה קסטל מתמודדת עם המוות בלי לדבר עליו”, קרן דותן, ‘ישראל היום’
“תשע נשים ויוסי וקסמן אחד – הספרים של 2022” ירון פריד, ‘מעריב’
כתיבה
ההקדמה
ארבע קטגוריות, ארבע שלוחות, אולי ארבעה יובלים, לנקרא מוות. כל אחד מהם הוא ייצוג או מבשר של אובדן, סוף והלך רוח של פרידה וסיום.
הכתיבה חותכת ומכריעה בעזרת אות עם אות את הסדר והמובן, ובכך ממיתה את התווים שלא יתכנסו להיכל הספר. היא תופסת מקום ונשארת, ומקום הוא מותו של חלל ריק שמביא להתאוות (גם הדיבור מת ומתחיה כשנכתב).
טָקָצוּבּוֹ הוא מות הלב השלם המדומיין, רכיב גורלי בפנטזיות.
ילדים הופכים אותך לשולי במערכת החי; מישהו נולד ממך מבקע ומוקיע את הנרקיסיות הסגורה. ההמשך של המֵֶשֶך קוטע את קץ היחידה.
האמנות, כי היא נצחית, בכוחה ליצור את העידון, שגורס את נתחי החיות הארצית.
שלוחות המוות הללו מאפשרות את הכפילות של מוות כקיים וכהווה. על בסיסם של המרכיבים הללו אפשר לבטא הלכי נפש כרדיקלים חופשיים של הלא מזווגים, החיצוניים והסמוכים, המווסתים ונוגדי הזיהומים.
בזאת נוצרת שרשרת של כיליון והתהוות חדשה לקראת קבלת העול וגורלו. נתיב לְשלום.
א
גם את הסיפור הבא אני כותבת בלי נאמנות לדרך המלך וללא שימת לב כלל למידת המובנות והנגישות של קורא כלשהו לכתיבה זו. זה זר לי במידה כה גדולה עד שאיני יכולה אלא זאת: לשקוע בנפילה חופשית להקשת מילים כמו הנפילה האין־סופית של הסוכן 007 בשיר פתיחה של סקייפול. לא אשכיל ללכת ישר ולסדר את הגיגיי במבנה משפטי ודקדוקי נלמד, כי אני פרא אדם שגדל כעשב בר אשר לא איווה להתיישר או להחזיק לעצמו משפחה או סלע תרבות. יש בעיה עם השתייכות. השייכות היא ללא השתייכות. היא רק תשוקה חסומת מימוש. הבנתי ממש מהר שאיש לא יתווה לי שביל ולא יענה על שאלותיי. ראיתי שאם אני בשאלה, מכאן שיש שם תשובה (כבר) ורק היא עשויה לספק אותי בסוף בסוף.
כשאני בקריאה, אני מרפרפת על תכנים סיפוריים תיאוריים ומחכה לאמירות במשפט שנבע בתולי מהחשיבה של הכותב. מנסה לאתר ממה לעשות עניין, שמופיע כבור מים בלב מדבר קרח.
הרקע לזה הוא שמעולם לא צלחתי או הסתדרתי בקריאת הסדר התקני, בחיבור סדור של מרכיבים. כל עניין התחביר, תך־חביר בין סימנים, נספר בעוצמה חלשה. זה לא שמדובר בהתפרקות, אלא באי־ציות חלקי אך נכבד למוסכם ולנאמר כאמת שמצויה בחוץ ומלכדת את המדברים. רציתי לבנות ״כמו״, אבל זה לא הסתייע בשל איזשהו מרד לקבל את האתיקה של החוק. למשל באריתמטיקה או במוזיקה או ברכישת שפה זרה או בדבקות בפוליטי קורקט — איפה שיש כלל אני לא יכולה לאמצו באופן כשיר. הזיכרון הנצרך לכך מתעתע ונכנס למנוסה.
כשנדרש להסתדר עם לימודים — בשום מסגרת שלהם לא הצלחתי להבין מה שאחרים דיברו ביניהם. איך שואלים משהו, איך מאמצים את שפת המורה כדי ללכת שבי אחריו ולהסכים לקנות ממנו את מרכולתו, את מה שנשמע כמוזיקה בנאלית והרמונית מבלי לנדוד לחלומות בהקיץ שטופי רעיונות ממקורות אחרים של המחשבה עם אסופת אקורדים שמחוץ לקו. רק מה שצורם לכד את תשומת ליבי, כך גם בהימשכות ההדדית לאנשי הצד, שהשמיעו תו שונה מהסחורה המדוברת של השוק. המהות של הצריך לא השתרשה. הנדודים היו בשוליים הקרובים. אני כן נענית למפתחות, מפתח ביד רק מכניס אותך לטרקלין בלי לדעת לאן ואיך להתמצא ולהלך שמה. בחלל שרק נפתח אפשר לחולל בחופשיות ללא תוואי. נלכה ואשובה.
ב
קשה לומר אם יש לזה ערך מחוץ לתרפויטי לכתיבה שלי. אני יכולה להניח שזה כמו שציירתי; לא מתחילה משורש, מבסיס, מהגדרת עבודה רווחת. העיקרון הוא האי־עיקרון, להיות בעצם הדבר ולא בהסתכלות העל. אני הרואה מהצד, גם עליי אני רואה מהצד, עם זאת שהנראה הוא מבפנים. תודעה שרוחשת מרגע הלידה המוקדמת, שלחצה עליי להיפלט מהתוך, זה כשאמא לא הצליחה להיפטר מתוכן חללה והתיישבו לה, ואז הייתה משותקת רגליים. לא היא טיפלה, וגם לא נתנה שיתקרבו, כי החדרים בלב לא התחברו. הכרת תודעה שאת ההורים האלו אני לא משאירה בחזקת בני סמכה, ומשום כך לא יהיה אף הורה או מורה, צריכה ללוות את עצמי. אני דמות סטטית של מבט. יושבת באותו כיסא וזווית וזזה בתוכם בתזזיתיות ובזוחלניות כצופת תיאטרון.
אני רוצה למסור מילים שמשטרת הניסוחים לא שמה עליהם את היד. לעולם — יש לו צורך בפראיות מובנית כשפה, ושפה בנויה כפרא. מהו אותו כוח באדם שמכפיף אותו לכללים דורסניים, למה הוא רוצה להיסמן בעולם כסימן רבים, כמו שאמרתי קודם — להימסר, להשתחוות למוֹלך.
ג
אליבי זה תיעוד איפה אני הייתי כשכל הדברים קרו. אני מביאה את עדותי על הקורות אותי, על־ליבי בעת המקרה. זה אחד מהמושגים הנשמעים בסדרות פשע ותעלומה. חשבתי שזה שם הולם לספר, כל ספר.
חשבתי ורציתי להיות כותבת, כלומר היה רצון להכרה, והסופר שנפגשתי איתו והערצתי אמר: צריך לקרוא הרבה, וקראתי די, מה שרק רציתי, כמובן, אבל הבנתי שלכתוב לא לומדים מקריאה או מסדנה או מאוניברסיטה — לכתוב זה כמו לחלום; יושבים ומתחילים ללכת אחרי מילים שכותבות את עצמן אחרי שאריות היום והאתמול והתפר הנפשי על החלל ביניהם. לכתוב זה לנסוע ולהאיץ ולהאט ולעצור ולרדת מהכביש ולחזור. להתחיל בנסיעה ולהגיע למחוז — לצאת מהרכב ולטרוק את הדלת. כתיבה חייבת להיות רק שלך וללא שותפים. אמנות בודדה. כתיבה זה רק מריק שמתמלא ולא ממלא שמתרוקן. כתיבה, היא משנה אותך.
ד
זה מה שאמר זרתוסטרא לווגנר: כולנו משקרים (על משקל מדברים), אבל אתה לא תגיד את השקר (הדיבור) שלי.
ה
רעיונות מפציעים, פוצעים את האפידרמיס וחודרים אליי למחשבה. הם באו, ביקרו, ותכף בהימלטות. קשה לאחוז ולשמור אותם. מפגש בינם ובין סגנון מתדרדר לעילום שם. הרבה נושאים מוצגים השכם לבקרים והתגובה להם אובדת במציאת מילים. מילים הן תיבת כלים נחשקת גם אם לפעמים כשהן שוות ערך לכסף הן מטבעות מזויפים. המילים האמיתיות עושות חטא לחוק שטהרתו היא שקר. חוק לא סובל אמת, צדק וטוב — בני אדם לא נשקלים במאזניים — חתיכה יותר או פחות — המשקל הוא סגולי כמו יחיד סגולה, לכן חוק נושא עוון לאדם. לי אין מקום בחוק, גם בחוק השפה. בכל הנוגע אליה אני תקלה, פרצה. אם מילה תאמר, יש לגביה יחס של רפלקציה, של סיפור שלם מאחורה, והיא לא בשביל כסף. אדרבא, כשמזהה את השטר היריב היא נסוגה.
ו
פרינציפ: כישרון זה הכול. הרצון (תשוקה, דחף, חסר) הוא חלק בתוך הכישרון — אם החלק של הרצון איננו — אין זה כישרון. אם יש לך בדיוק את המילים שאתה צריך — הכישרון איתך. טראומה היא אך ורק מהמילים, ואז אובדן המילים בנבכי ההדחקה, לאחריה אתה צריך להמציאן ולחברן. כאן הטראומה — כאן הכישרון. אין כישרון שתוק, שזה ניצחון הטראומה על הקורבן ומות הכישרון. אין אמן או חוקר ידוע ששתק — מילותיו של המדבר, שמילותיו לרשותו, הן שהונצחו. אין ציור ללא שם שנחשב מופתי. כישרון הוא כולו עשוי ופועל ממילים שנמסרו לו וממילים מרובות משקל שמוסר. אמן־כן־יהי־רצון.
ז
אין מילים כבדות משקל ומילים הילטוניות: כל מילה יכולה להיות עוברת אורח או בעלת אזרחות. למשל, אוי ואבוי, יש עליה מסה קריטית של תרבות קורבנית ענפה, אך יכולה להיות זהת ערך עם OMG, הקריאה הטיפשית שמתרוצצת. ויכולה להילעס בפה דובר עגת ״הילטון״ (שהמצאתי) כמילה אחת מנוקה ומודגשת שאפשר לדמיין כמו אוֹבָבוֹי. לשימוש כזה יש שרשרת מילים, בה כולן כאחת מתייחסות למצב מועד לרחמים. יש למתוח את האות בצירוף המילים כמו את המיתר של הקשת לפני יריית החץ — או אז נהדף החץ הזה בשחרור סרעפתי.
