‘פואטיקה של סכין’ – זה זמן ספר: המלצות פרוזה, עיון ושירה לכבוד חג הספרים קרן דותן, ‘ישראל היום’
אני יוצר סכינים. ינואר 2019
אני יוצר סכינים. אילו הייתה זו פתיחה של סרט, היא הייתה מצולמת בסדרה של שוטים סגורים; כותרות ושמות מעל צילומי תקריב מסותתים היטב ומוארים בקפידה. חפצים שחלקם מזוהים וחלקם לא, ארוזים בקומפוזיציות חתוכות, מרמזות. אצבעות עסוקות במלאכה כפי שרק אוּמָן מנוסה יודע להניען. כלי עבודה. ניצוצות אש כחולים ניתזים לכל עבר. מנועים חשמליים מסתובבים במהירות. מערבולות של שבבים. רצף תמונות עשיר בפרטים ובצבע, וברקע מוזיקה שמנווטת את הרגשות. אסתטיקה של מיכון. סוד.
אולי באמת זה מה שאני עושה פה כבר כמה שנים, במרפסת שירות של דירת שיכון בצפון הישן של העיר, מנסה לגלות את הסוד. ניסיתי פעם למצוא אותו במילים ואבדתי יחד איתן. המילים שמצאתי לא הניחו את דעתי, לא סיפרו את הסיפור שביקשתי לזכור. את המילים המרתי בחומר. בברזל. בפלדה. עכשיו אני מצייר בפלדה, חותך בה, מלחים בה, מעצב בה ומדבר בה. כשהיא מסרבת, אני מבין מייד, אין בה שום סלחנות, והיא לא משאירה סימני שאלה. אבל כשהיא מתמסרת — היא מתמסרת אפילו יותר מן השפה. עבורי לפחות. חושפנית יותר משירה. כואבת יותר מפרוזה. מאירת עיניים יותר מהגות. בסוף היום גופי מכוסה עפרות ברזל אפורות, שברי רעיונות ומחשבות שהצלחתי לְנַצֵּחַ מתוך הפלדה. הם נדבקים לגופי ונשאבים למערכת הנשימה שלי. כל זה כמובן מאוד לא בריא, אבל אולי הדבר הבריא ביותר שאני מעולל לעצמי.
פעם יצרתי סרטים. כתבתי תסריטים וביימתי אותם. לא הרבה, ולא בהצלחה ראויה לציון, אבל זה מה שעשיתי. בימים שכתבתי, קיוויתי תמיד לכתוב מילים שיש בהן עומק, כנות ואפילו קצת יופי. הכתיבה תמיד העלתה שאלות על חיי, ולעיתים אף הניבה כמה תשובות. ככל שדובר בתשובות — יותר ויותר הסתייגתי. כדי שלא יקראו אחרים? אולי. יותר מכך, כדי שלא אקראן בעצמי. לתשובות יש ניחוח של סוף, לפעמים אפילו של מוות. אימנתי את עצמי לחיות עם השאלות.
שש שנים שאני עסוק כל כולי בחיתוך ובעיצוב של פלדה מחופה בקתות של עצם וקרן. נדמה לי שבלהט גדול מזה שהיה בי כלפי עיסוקי הקודם. למדתי, חקרתי, פירקתי, שחזרתי, שיפצתי, ועכשיו אני מייצר. אני היצרן, ואני גם הלקוח. אין לי לקוחות אחרים. את כל ההצעות לרכוש ממני את סכיניי, דחיתי. במרפסת שמאחורי המקלחת, לצד מכונת הכביסה וארון חומרי הניקוי, התקנתי לי בית מלאכה קטן, ואני מעביר בו את שעותיי, חותך ומעצב ברזל לסכין. סכין שקופצת בלחיצת כפתור. סכין קפיצית. להב מתקפל וננעל, ובהבזק של רגע משתחרר ונשלף לפתיחה מלאה. מכונה מחוכמת ומפליאה, פיסות פלדה מחליקות זו על זו, משתלבות זו בזו בדיוק ובהתאמה מושלמים, עיצוב ששואב מן העבר ומדבר עם
המחר.
אין מונחים עבריים מדויקים ומוסכמים בתחום יצירת סכינים, פשוט כי אין בישראל מסורת של ייצור סכינים. גם לא חרבות. “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים”, שמופיע בתנ”ך פעמיים (ישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג), עוסק בהסבת חרבות לכלי עבודה. כדי לכתת חרבות לאיתים צריך חרבות, ולשם כך צריך לייצרן, ולייצורן אין שום אזכור. כששאול מכין את צבאו לקרב, בשנת מלכותו השנייה, מתברר שלכוחות אין בכלל נשק מתאים למלחמה הצפויה. הפלשתים ששולטים בארץ אסרו על קיומן של סדנאות הברזל:
וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: כִּי-(אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים–פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל-יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים–לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ וְאֶת-קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ. וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן, וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן. וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (שמואל א’, יג, יט-כב).
אז יהודים לא יצרו סכינים, לא כשהיו עם חופשי בארצו וכנראה גם לא בתפוצות כשהיו נתינים של שליט זר. נדמה שיהודים גם לא הרבו להשתמש בסכין, למעט השוחט והמוהל. השאר, לפחות לפי האתוס היהודי המקובל, בדרך כלל פגשו סכין רק מן הקצה המשסף. היכרות קצרה וכואבת. קטלנית. גם שאול, שלמרות המגבלות הקשות השיג לעצמו חרב, הפנה אותה בסוף אל עצמו ונפל עליה אל מוות עצוב. על היהודי נאסר גם לעלות על פניו תער “… וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ” (ויקרא, יט, כז), ופרשנויות לכך יש לרוב, אבל אולי ההסבר הוא שפשוט לא עלה בידו להשיג תער. וכשישב לאכול, יכול היה היהודי להסתדר עם מזונותיו בלי סכין ולסיים ארוחה כשידיו נקיות; את החלה הוא בצע, וגם את הסח’ינה וגם את הצ’ולנט אפשר לאכול בכף, אפילו בכף עשויה עץ.
במדינת ישראל מעטים עוסקים בייצור סכינים. זה לא שאין בישראל מסורת מפותחת מאוד של ייצור נשק, אפשר היה לצפות שייצרו בה גם סכינים; אבל פה, מדינת סטארט-אפ, דילגו ישר למכונות ירייה וכיפות של ברזל.
אני לא נפּח, אני לא מלהיט גושים של פלדה בכבשן ומשטח ומעצב אותם אחר כך בפטיש על סדן. האופן שבו אני יוצר סכינים נקרא “stock removal” (הסרת חומר). מסרגל של פלדה אני מסיר חומר אט-אט, משייף לאבק את כל מה שלא נראה כמו סכין; עד שמה שנשאר, נראה כמו סכין.
הרבה שנים לא כתבתי. זה לא הולך להיות קל. במקום להתחיל לכתוב מול דף ריק, הייתי מעדיף, כמו עם סרגל הפלדה, להתחיל מול ערמה של מילים ואט-אט למחוק ולשייף את כל מה שלא נשמע כמו מה שרציתי לומר. word removal.
