הספר רוח משוחררת מתחיל בללוות אתכם דרך היחסים שלכם עם מחשבותיכם ורגשותיכם ומסייע לכם לחשוף את המקורות והתנודות של האנרגיה הפנימית שלכם. מכאן הספר צולל אל מה שתוכלו לעשות כדי להשתחרר מהמחשבות, הרגשות ודפוסי האנרגיה שמגבילים את המודעות שלכם. לבסוף, בבהירות מושלמת, הספר פותח דלת לחיים בחופש של הווייתכם העמוקה ביותר.

-מקום ראשון ברבי המכר של הניו יורק טימס-

מייקל א. סינגר הוא מחברו של הספר המצליח “רוח משוחררת” (The Untethered Soul), אשר התפרסם ברחבי העולם והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

סינגר קיבל תואר מוסמך מאוניברסיטת פלורידה ב-1971. בעת העבודה על הדוקטורט, הוא חווה התעוררות פנימית עמוקה ובחר להתבודד כדי להתמקד ביוגה ובמדיטציה. ב-1975 הוא הקים את “מקדש היקום” (Temple of the Universe), כיום מרכז מבוסס של יוגה ומדיטציה שבו בני כל הדתות ומערכות האמונה מתקבצים בצוותא כדי לחוות שלווה פנימית. במהלך השנים תרם סינגר רבות בתחום העסקים כאשר הקים חברת טכנולוגיה בורסאית אשר מוערכת במיליארדי דולרים, ובנוסף תרם בתחומי האמנות, החינוך, הבריאות וההגנה על הסביבה.

“מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, אך מייקל סינגר מגשר בין שתי המסורות החשובות הללו בחיבור מבריק על הדרכים שבעזרתן אנחנו יכולים להצליח בחיים, מהחיפוש הרוחני שלנו ועד לקשיי היומיום. פרויד אמר שהחיים מורכבים מאהבה ומעבודה. בשטף, בשנינות ובהיגיון משכנע, משלים ספרו המצוין של סינגר את החשיבה הזאת ומוכיח שאלה שני קטבים של אותה התמסרות נטולת אנוכיות”.

• ריי קורצווייל, ממציא, זוכה המדליה הלאומית לטכנולוגיה וחדשנות ומחבר הספרים “עידן המכונות החושבות” [מאנגלית: עמנואל לוטם, כנרת, 2001] ו”הסינגולריות מתקרבת” [מאנגלית: עמנואל לוטם, כנרת, 2012].

“זהו ספר פורץ דרך שלמען האמת מהווה ז’אנר בפני עצמו. בדרך פשוטה, אך עם זאת עמוקה, מייקל סינגר לוקח את הקורא למסע שמתחיל במודעות הכבולה אל האגו ובסופו מביא אותנו אל מעבר לדימוי העצמי המוגבל, קצר הראייה, אל מצב של חופש פנימי ושחרור. ספרו של מייקל סינגר הוא מתנה יקרה מפז עבור כל אלה שעד כה השתוקקו וחיפשו לשווא חיים עשירים, משמעותיים ויצירתיים יותר”.

• יוגי אמריט דסאי, חלוץ בעל שם עולמי בתחום היוגה המודרנית.

“הדיוק והפשטות של הספר משקפים את אומנותו הטהורה”.

• ג’יימס אוֹדי, נשיא המכון למדעים הנואטיים

פרק 1

הקול שבתוך הראש שלכם

“אוף, אני לא מצליח להיזכר איך קוראים לה. איך קוראים לה? הנה היא מתקרבת. מה זה היה? סאלי? סו? רק אתמול היא אמרה לי. מה קורה לי? זה הולך להיות ממש לא נעים”.

למקרה שלא שמתם לב, יש דיאלוג פנימי שמתנהל בראשכם בלי הפסקה. הוא פשוט נמשך ונמשך. שאלתם את עצמכם פעם למה הקול הזה מדבר שם? איך הוא מחליט מה להגיד ומתי? כמה ממה שהקול הזה אומר מתגלה כנכון? כמה ממה שהוא אומר חשוב בכלל? ואם כרגע אתם שומעים “אין לי מושג על מה אתה מדבר. אין לי שום קול בראש!” – זה הקול שעליו אנחנו מדברים.

אדם חכם ייקח פסק זמן לבחון את הקול הזה, לעמוד על טיבו ולהכיר אותו. הבעיה היא שאתם קרובים אליו מדי מכדי להיות אובייקטיביים. צריך לתפוס מרחק ולהאזין לקול בזמן שהוא משוחח. כשאתם נוהגים למשל, אתם יכולים לשמוע שיחות פנימיות כמו זו למשל:

“לא הייתי אמור להתקשר אל פרד? כן, הייתי אמור. אני לא מאמין ששכחתי! הוא ממש יתעצבן. יכול להיות שהוא לא ירצה לדבר איתי יותר בכלל. אולי כדאי לעצור ולהתקשר עכשיו. לא, לא בא לי לעצור את האוטו כרגע…”

שימו לב שהקול ממלא את תפקיד שני הצדדים בשיחה. לא משנה לו באיזה צד הוא נמצא, העיקר להמשיך לדבר. כשאתם עייפים ומנסים להירדם, זה הקול בתוך הראש שאומר:

“מה לעשות? אני לא מצליח להירדם. שכחתי להתקשר אל פרד. נזכרתי בזה באוטו, אבל לא התקשרתי. אם אני לא מתקשר עכשיו… הבעיה שכבר מאוחר מדי. לא כדאי להתקשר עכשיו. אני אפילו לא מבין למה חשבתי על זה. אני חייב להירדם. אוף, עכשיו אני לא מצליח להירדם. אני כבר לא עייף. אבל מחר יש לי דברים חשובים, ואני חייב לקום מוקדם”.

מה הפלא שאתם לא נרדמים? למה אתם בכלל סובלים את הקול הזה, שמדבר אליכם כל הזמן? גם כשדבריו מרגיעים ונעימים הוא עדיין מפריע לכל מה שאנחנו עושים.

אם תקדישו מעט זמן לבחון את הקול הפנימי הזה, אתם קודם כל תבחינו שהוא לא שותק לרגע. כשמניחים לו, הוא מדבר. אם הייתם רואים אדם שהולך ומדבר לעצמו בלי הפסקה הייתם חושבים שהוא מוזר ושואלים את עצמכם: “אם הוא גם המדבר וגם המאזין, ברור שהוא יודע מה ייאמר לפני שהוא אומר את זה. אז מה הטעם?” הדבר הזה נכון גם לקול שבתוך הראש. למה הקול מדבר? הרי אתם גם המדברים וגם המאזינים. וכשהקול מתווכח עם עצמו, עם מי הוא מתווכח? ומי בכלל יכול לנצח בוויכוח כזה? זה מאוד מבלבל. תקשיבו לזה:

“נראה לי שכדאי לי להתחתן. לא! את יודעת שאת עוד לא מוכנה. את תצטערי על זה. אבל אני אוהבת אותו. די, תפסיקי. הרגשת אותו הדבר גם כלפי טום. ואם היית מתחתנת איתו?”

אם תאזינו היטב, תבחינו שהקול רק מחפש מקום טוב להימצא בו. הוא ברגע ישנה צד בוויכוח אם זה יועיל לו. והקול לא שותק גם כשהוא מגלה שהוא טועה, הוא רק משנה מעט את זווית הראייה שלו וממשיך. אם תשימו לב לזה, דפוסי החשיבה האלה יתגלו לכם בבירור. למעשה יש משהו מדהים בלגלות שהמיינד[1] שלכם מדבר בלי הפסקה. אתם עשויים אפילו לצעוק עליו בניסיון חלוש להשתיק אותו. אבל אז ברור שזה הקול שצועק על הקול:

“שתוק! אני רוצה להירדם. למה אתה חייב לדבר כל הזמן?”

ברור שאי אפשר להשתיק אותו באופן הזה. הדרך הטובה ביותר להשתחרר מהפטפוט הבלתי פוסק הזה היא לתפוס מרחק ולבחון אותו באובייקטיביות. פשוט תסתכלו על הקול הזה כאילו הוא מנגנון קולי שמדבר, כאילו יש בפנים מישהו שמדבר אליכם. לא צריך לחשוב עליו, רק להבחין בו. לא משנה מה הוא אומר, הקול הוא אותו קול. לא משנה אם הוא אומר דברים יפים או מכוערים, גשמיים או רוחניים. זה לא משנה, כי זה עדיין רק קול שמדבר בתוך הראש. למעשה הדרך היחידה להתרחק מהקול הזה היא להפסיק להבדיל בין הדברים שהוא אומר. להפסיק להרגיש שדבר אחד שהוא אומר זה אתם ודבר אחר זה לא אתם. אם אתם שומעים את הקול מדבר, ברור שזה לא אתם. כי אתם אלה ששומעים את הקול. אתם אלה ששמים לב שהקול מדבר.

אתם שומעים את הקול כשהוא מדבר, נכון? תגרמו לו עכשיו לומר “שלום”. תחזרו על זה כמה פעמים. עכשיו תצעקו את זה בפנים! אתם שומעים את עצמכם אומרים “שלום” בפנים? ברור. יש את הקול המדבר, ויש את מי שמבחין בקול המדבר. הבעיה היא שקל מאוד להבחין בקול שאומר “שלום”, אבל קשה להבין שלא משנה מה הקול אומר, הוא עדיין רק קול שמדבר ואתם אלה שמקשיבים. אין בשום אופן משהו מסוים שהקול הזה אומר, שהוא יותר אתם מכל דבר אחר שהוא אומר. נניח שמניחים לפניכם שלושה חפצים – עציץ, תצלום וספר – ושואלים אתכם: “איזה משלושת החפצים הוא אתה?” התשובה תהיה כמובן “אף אחד מהם! אני הוא זה שמסתכל על מה שהנחתם לפניי. לא משנה מה הדבר שישימו לפניי, אני תמיד אהיה זה שמסתכל עליו”. כלומר זאת פעולה של סובייקט התופס אובייקטים שונים. אותו הדבר נכון גם לשמיעת הקול הפנימי. לא משנה מה הוא אומר, אתם אלה שמודעים לקיומו. מי שאומר שדבר אחד שהקול אומר זה הוא, אבל דבר אחר זה לא הוא – איבד את האובייקטיביות. אולי אתם רוצים לחשוב על עצמכם כעל הצד שאומר את הדברים היפים, אבל זה עדיין רק הקול המדבר. יכול להיות שהדברים האלה יהיו לרוחכם, אבל הם לא אתם.

ההבנה שהקול הפנימי הזה הוא לא אתם – שאתם אלה ששומעים אותו – היא הדבר החשוב ביותר לצמיחה אמיתית. אם לא תבינו את זה, אתם תנסו להבין מה מהדברים הרבים שהקול אומר הוא באמת אתם. אנשים עוברים שינויים רבים בשם הניסיון “למצוא את עצמם”. הם רוצים לגלות איזה מהקולות הללו, איזה מהצדדים הללו באישיותם, הוא באמת הם. התשובה פשוטה: אף לא אחד מהם.

אם תבחנו אותו באובייקטיביות תגלו שחלק נכבד ממה שהקול הזה אומר הוא חסר משמעות. רוב הדיבורים הם סתם בזבוז זמן ואנרגיה. האמת היא שחייכם מוכתבים ברובם על ידי כוחות שאינם בשליטתכם, בלי קשר למה שיש למיינד שלכם לומר בעניין זה. זה כמו לשבת בערב ולהתלבט אם אתם רוצים שהשמש תזרח בבוקר או לא. השורה התחתונה היא שהשמש תזרח והשמש תשקע. ישנם מיליארדי דברים שמתרחשים בעולם הזה. אתם יכולים לחשוב עליהם כמה שתרצו, אבל החיים ימשיכו להתרחש בדרכם.

לאמיתו של דבר, ההשפעה שיש למחשבות שלכם על העולם קטנה בהרבה מכפי שהייתם רוצים להאמין. אם תהיו מוכנים להיות אובייקטיביים ולעקוב אחרי מחשבותיכם, תיווכחו לדעת שרובן הגדול לא רלוונטיות. הן אינן משפיעות על שום דבר ועל אף אדם, מלבד על זה שחושב אותן. הן פשוט מעניקות לכם הרגשה טובה או רעה כלפי מה שמתרחש עכשיו, התרחש בעבר ואולי יתרחש בעתיד. אם תקדישו זמן לתקווה שמחר לא ירד גשם, תבזבזו את זמנכם. המחשבות שלכם לא ישפיעו על הגשם. ביום מן הימים יתברר לכם שאין תועלת בפטפוט הפנימי הבלתי פוסק, ושאין סיבה לנסות להבין כל דבר, כל הזמן. עם הזמן תבינו שלא החיים עצמם הם הגורם האמיתי לבעיות אלא המהומה שהמיינד מקים סביב החיים.

ומכאן נובעת שאלה כבדת משקל: אם חלק גדול כל כך ממה שהקול אומר הוא חסר משמעות ומיותר, מדוע הוא קיים בכלל? כדי להשיב על השאלה צריך להבין למה הקול אומר את הדברים שהוא אומר ולמה דווקא בזמן שבו הוא אומר אותם. לדוגמה, לפעמים הקול הפנימי מדבר מאותה הסיבה שקומקום שורק. כלומר, כי הצטברה בפנים אנרגיה שצריך לשחרר. אם תקשיבו באובייקטיביות תוכלו להיווכח שבזמן שמצטברות אצלכם בפנים אנרגיות של מתח, פחד או תשוקה, הקול נעשה פעיל במיוחד. קל להבחין בזה כשאתם כועסים על מישהו ומתחשק לכם “לשטוף” אותו. שימו לב כמה פעמים הקול הפנימי גוער על אותו אדם עוד לפני שאתם מתראים איתו. כשאנרגיה מצטברת בפנים אתם רוצים לעשות משהו בקשר לזה. הקול הזה מדבר כי משהו בפנים לא בסדר, ודיבור משחרר אנרגיה.

אבל שימו לב שאפילו כשאינכם מוטרדים במיוחד, הקול בכל זאת מדבר. למשל כשאתם סתם הולכים ברחוב, הקול אומר דברים כמו:

“תראה את הכלב הזה, זה לברדור! ויש עוד כלב באוטו הזה. הוא ממש דומה לשֶדוֹ, הכלב הראשון שלי. וואו, איזו אולדסמוביל ישנה. ועם לוחית רישוי מאלסקה. זה לא משהו שרואים פה הרבה!”

הקול מספר לכם את העולם למעשה. אבל בשביל מה? הרי אתם רואים מה קורה בחוץ, בשביל מה לחזור על זה לעצמכם באמצעות הקול הפנימי? כדאי לבחון את התופעה הזאת. במבט חטוף אתם קולטים בו ברגע את המוני הפרטים של מה שאתם מביטים בו. אם אתם רואים עץ, אתם רואים בלי מאמץ את הענפים, את העלים, את הניצנים. למה אתם צריכים לתמלל את מה שכבר ראיתם?

“תראה את המגנוליה. העלים הירוקים כל כך יפים על רקע הפרחים הלבנים. תראה כמה פרחים יש על העץ. הוא ממש מלא!”

אם תבחנו את העניין היטב, תגלו שהסיפור מספק לכם הרגשה נוחה יותר בעולם הסובב אתכם. כמו הוראות שנותנים לנהג מהמושב האחורי, גם כאן אתם מרגישים שיש לכם שליטה רבה יותר על ההתרחשויות, שאתם מחוברים אליהן. עץ הוא כבר לא סתם עץ בעולם, שאין דבר בינו וביניכם. זה עץ שראיתם, תייגתם וגיבשתם עליו דעה. בעזרת הדיבור הפנימי הכנסתם את החוויה הישירה הראשונית עם העולם אל תחום החשיבה שלכם, ושם היא משתלבת בין המחשבות האחרות שלכם, כמו אלה שמרכיבות את מערכת הערכים ואת ניסיון החיים שלכם.

תבחנו לרגע את ההבדל בין חוויית העולם החיצוני שלכם לבין האינטראקציות שלכם עם העולם השכלי. כשאתם רק חושבים, אתם חופשיים ליצור בראשכם כל מחשבה שאתם רוצים, והמחשבות האלה מקבלות ביטוי בקול הפנימי. אתם רגילים להתמקם במגרש המשחקים של המיינד, ליצור מחשבות ולתמרן אותן. העולם הפנימי הוא סביבה חלופית הנתונה לשליטתכם. העולם החיצוני, לעומת זאת, פועל על פי חוקים משלו. כשהקול מתמלל את העולם החיצוני, המחשבות הללו מונחות כשוות-ערך לצד כל המחשבות האחרות. המחשבות הללו מתערבבות זו בזו ומשפיעות באופן ממשי על האופן שבו אתם חווים את העולם סביבכם. כתוצאה מכך, מה שתחוו הוא למעשה ייצוג אישי של העולם על פיכם, ולא חוויה מזוקקת, נטולת פילטרים, של העולם האמיתי כמו שהוא. המניפולציה השכלית הזו של החוויה החיצונית מאפשרת לכם לבלום את המציאות כשהיא מתחילה לחלחל פנימה. לדוגמה, בכל רגע נתון אתם רואים מגוון רחב של דברים, אבל מספרים לעצמכם רק מעטים מהם. אלה שאתם דנים בהם במיינד שלכם הם אלה שחשובים לכם. במתכונת המתוחכמת הזאת של עיבוד מוקדם אתם מצליחים לשלוט בחוויית המציאות כך שהכול יסודר היטב בראש שלכם. המודעות[2] שלכם למעשה חווה את המודל השכלי של המציאות ולא את המציאות עצמה.

עליכם להיות קשובים היטב לתהליך הזה, כי אתם עושים את זה כל הזמן. אתם מטיילים בחוץ בחורף ומתחילים לרעוד, והקול אומר “קר!” במה זה עזר לכם? כבר ידעתם שקר, הרי אתם אלה שחווים את הקור. למה הקול אומר לכם שקר? אתם יוצרים מחדש את העולם הפנימי שלכם כי בו אתם יכולים לשלוט, בעוד שבעולם עצמו אינכם יכולים. לשם כך נוצר הדיבור הפנימי. אם אינכם יכולים להתאים את העולם לרצונכם, אתם משתמשים בדיבור הפנימי כדי לעמוד על טיבו, להתלונן עליו ואז להחליט מה לעשות בעניין. התהליך הזה גורם לכם להרגיש מועצמים יותר. כשהגוף מרגיש קור, נכון שאין לכם שום אפשרות להשפיע על הטמפרטורה, אבל כשהקול בראש מביע “קר!” אתם יכולים לומר, “אנחנו כמעט בבית, רק עוד כמה דקות”. עכשיו טוב לכם יותר. בעולם החשיבה אתם תמיד יכולים לעשות משהו כדי לשלוט בחוויה.

למעשה, אתם בוראים מחדש את העולם החיצוני בתוככם, ואז חיים בתוך המחשבות שלכם. ומה קורה אם אתם מחליטים לא לעשות זאת? אם אתם מחליטים לא לדבב את העולם אלא לצפות בו במודע? אתם מרגישים חשופים ופגיעים יותר. וזה מפני שאתם באמת לא יודעים מה עומד לקרות, והמיינד שלכם מורגל לבוא לעזרתכם. לשם כך הוא מעבד את החוויות השוטפות, כך שיתאימו להשקפותיכם על העבר ולתחזיות שלכם לעתיד. כל זה מסייע ליצור מראית עין של שליטה. אם המיינד שלכם לא יעשה את זה אתם פשוט תהיו באי-נוחות רבה מדי. המציאות מציאותית מדי בשביל רובנו, לכן אנחנו ממתנים אותה בעזרת החשיבה.

אתם תיווכחו לדעת שהמיינד שלכם מדבר בלי הפסקה כי הטלתם עליו משימה. אתם משתמשים בו בתור אמצעי התגוננות. בסופו של דבר הוא מעניק לכם ביטחון. כל עוד זה מה שאתם רוצים, תיאלצו להשתמש במיינד ללא הרף כדי לחצוץ ביניכם לבין החיים במקום לחיות אותם. העולם נמצא בתנועה מתמדת כמעט בלי שום קשר אליכם או אל מחשבותיכם. הוא היה פה הרבה לפניכם ויהיה הרבה אחרי שתעזבו אותו. במסווה של ניסיון לשמור את העולם תחת שליטה, אתם למעשה מנסים לשמור את עצמכם בשליטה.

צמיחה אישית אמיתית משמעה להתעלות מעל החלק שבכם שמצבו לא טוב והוא זקוק להגנה. לשם כך אתם חייבים לזכור כל הזמן שאתם אלה שמבחינים מבפנים בקול המדבר. זו דרך המילוט שלכם. זה שנמצא בפנים, שמודע לכך שאתם תמיד מדברים עם עצמכם על עצמכם, תמיד שקט. זה הפתח לעמקי הווייתכם. אם אתם מודעים לכך שאתם קשובים לקול המדבר, אתם באמת עומדים על הסף של מסע פנימי מדהים. אם משתמשים בו כראוי, אותו קול פנימי שהיה מקור לדאגה, להסחת דעת ולהפרעות בכלל, יכול לשמש מסלול המראה להתעוררות רוחנית של ממש. הכירו לעומק את זה שמבחין בקול, ותזכו להכיר את אחד ממסתורי הבריאה.

[1] המילה מיינד (mind) חוזרת פעמים רבות לאורך הספר. בהיעדר מילה מקבילה בעברית, בחרנו להיצמד למילה המקורית. בספר זה, המיינד הוא מכלול החשיבה האנושית, שבמרבית הזמן מרחיקה את האדם מטבעו האמיתי, מעומק הווייתו ומשמחת החיים.

[2] המילה מודעות (consciousness) מופיעה פעמים רבות לאורך הספר. בספר זה היא מציינת את הטבע האמיתי והעמוק ביותר שלנו. היא ערה לכל סוגי המידע הנקלטים על ידי חמשת החושים, כמו גם למחשבות ולרגשות, והיא מודעת גם לעצמה.