שאת / יפעל ביסטרי (2020) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
שְֹאֵת יפעל ביסטרי מס עמודים: 116 שנת הוצאה: 2020 עיצוב עטיפה: מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל"
מחיר: 69 ₪50
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

"הנדיבות היא צו" כותב יפעל ביסטרי במחזור הסיום של ספרו הראשון ובאבחה מנסח את חובת השירה והעברית, שפת המסירה האחת. הקובץ העילאי הזה משלב נוסחים וקריאות למכביר, מן העברית ומחוצה לה – אך בעיקר שוקד על הדיבור העצמי – הדיבור אשר תמיד נענשים עליו, זו הרי חריגתו של המשורר מן הכלכלה על כל צורותיה, זו אם כן תמצית הספר הזה – השרטוט המזהיר של התווך הטורד בין החוק והאהבה.

ביסטרי התעורר בכדי לדעת שהוא חולם, החיים הם חלום והוא מספר את האגדה של חייו כנכד בן ואב – ומארג החיים שנכתב כאן הופך למיתולוגיה פרטית שלמה – עלילה של גיבור  היוצר את עולמו ואין אלא רק העולם שניתן בליבך.

ספר השירה שְֹאֵת הוא מתת – הוא תבנית השיר – סלידתו מן המיותר הביאה את קולו של יפעל אל קצה הפרטי, אל רעננות השימוש וההוראה בשפת היחיד – השפה העברית.

יעקב ביטון

הספר זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים 2019.

יפעל ביסטרי נולד ב-1978 בחיפה וגדל ברעננה. לאחר לימודי משפטים וכלכלה פנה ללימודי עריכת לשון ומשם לתואר שני בספרות. את עבודת הגמר שלו הוא כתב על שירתו של יעקב ביטון. עובד כפקח טיסה בנמל התעופה בן גוריון, וכשיגדל ירצה להיות מורה. ספרו הראשון “שְֹאֵת” ראה אור בהוצאת אפיק (2020) וזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים. חי בתל אביב עם בת זוג ושתי בנות.

ספר הביכורים הזה מצליח לשאת את היצירה לחוף מבטחים ולשֶׂגֶב פואטי, שחר מריו מרדכי, מעלה.

פורסם במוסף הספרות של ידיעות אחרונות, בטור ‘אלי הירש | קורא שירה’, 16.10.20:

אין סוף

 

כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל שָׁמַיִם מִשְּׁתֵּי נְקֻדּוֹת מְרֻחָקוֹת, אֲנִי מִתְכַּוֵּן

רְחוֹקוֹת מְאוֹד, כְּמוֹ יַבָּשׁוֹת, אוֹ כְּמוֹ שְׁנֵי שְׁבָרִים שֶׁל לֵב,

הַאִם הַשָּׁמַיִם נִרְאִים בְּכָל זֹאת אוֹתוֹ הַדָּבָר?

כְּלוֹמַר,

הֶעָנָן הַזֶּה, נֹאמַר, הַנּוּגֶה, מִתְעַבֶּה כְּמוֹ גַּעְגּוּעַ, צוֹבֵר אֶת עַצְמוֹ אֶל

תּוֹךְ עַצְמוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל לְהַחְזִיק יוֹתֵר אֶת הַמַּיִם בְּתוֹכוֹ,

הַאִם אַתְּ רוֹאָה אוֹתוֹ בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה?

וְהַצִּפּוֹר,

הַאִם הִיא יְכוֹלָה לָעוּף כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ עַד שֶׁבְּנִפְנוּף

אֶחָד הִיא מַרְעִיפָה נֶחָמָה בִּשְׁנֵי כִּוּוּנִים שׁוֹנִים,

כְּמוֹ מְשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם, שְׁוֵה עֵינַיִם, שְׁוֵה שְׁתִיקוֹת,

הַאִם בְּאֹפֶן גֵּאוֹמֶטְרִי אֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ

אֶת מָה שֶׁהָיָה לְהוֹכִיחַ,

הַאִם הָאשֶׁר גֵּאוֹמֶטְרִי, הַאִם הָאַהֲבָה מָתֵמָטִית,

וְהַאִם זֶה רַק מִקְרִי שֶׁהָאֵינְסוֹף (בַּהֶקְשֵׁר הַזֶּה כַּמּוּבָן)

מְסֻמָּן בִּשְׁנֵי עִגּוּלִים דּוֹמִים בְּגָדְלָם

מַצְמִידִים לָנֶצַח

שְׂפָתַיִם?

 

רוחות שלא ייאמנו

“No sadness is greater than in

misery to rehearse memories of joy”

 

(Dante Aligieri, Inferno)

 

עַל צְלָבֵי רְחוֹבוֹת

בֵּין אֲנָשִׁים סוֹאֲנִים הָיִיתָ מִתְהַלֵּךְ

לֹא זָחוּחַ אֲבָל יוֹדֵעַ אֶת סִימָנֵי הַדְּרָכִים

מַבְדִּיל בֵּין עֵץ לְאַסְפַלְט

מְזַהֶה אֶת הַמִּרְקָם, מֵבִין אֶת הַסְּמָלִים

מַבְחִין בַּיֹּפִי שֶׁהֶחְשַׁבְתָּ כְּיֹפִי.

הָיִיתָ אֵיתָן וְיַצִּיב וְכָחֹל כְּמוֹ הַסְּלָעִים שֶׁדָּרְסוּ

סוּסָיו שֶׁל מַצְבִּיא קָדוּם בִּמְאוֹצָם הַשָּׁחֹר אֶל נֶצַח הַסִּפּוּר

וְלֹא חָשַׁשְׁתָּ, לֹא חָשַׁשְׁתָּ כְּלָל,

הַסַּכָּנָה, חָשַׁבְתָּ,

נִמְצֵאת בִּגְבוּלוֹתָיו שֶׁל תֵּאַטְרוֹן רוֹמִי

עַתִּיק (עַמּוּדֵי אֶבֶן כַּבִּירִים, הֵד, חִיּוּךְ קָפוּא)

וְאַתָּה הֲרֵי תָּמִיד בִּקַּשְׁתָּ לְהַלֵּךְ עַל בָּמוֹת

אָהַבְתָּ אֶת עֵינֵי הָאֲנָשִׁים נִנְעָצוֹת בְּתַאֲוָה (קִנְאָה)

אָהַבְתָּ אֶת הָאֲנָשִׁים (אָהַבְתָּ אוֹתְךָ)

מִקַּרְקָעִית סוּלְיוֹתֶיךָ הַדַּקּוֹת וְעַד רִיסֶיךָ

הַמַּאֲרִיכִים עַל הַסּוֹדוֹת

 

וּכְשֶׁנִּקְרַע הַוִּילוֹן שֶׁהִפְרִיד בֵּין מַחֲזֶה לִמְצִיאוּת

לֹא יָדַעְתָּ אִם לַיְלָה אוֹ יוֹם אוֹ מָתַי יָשַׁנְתָּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

אֲבָל בָּרוּר הָיָה לְךָ שֶׁאַתָּה חוֹלֵם.

בְּתוֹךְ עֲלָטָה גְּמוּרָה נָעוּ נְקֻדּוֹת אֲדֻמּוֹת

כְּגַחְלִילִיּוֹת דָּם הִסְתַּחְרְרוּ בְּרוּחוֹת שֶׁלֹּא יֵאָמְנוּ

הָיָה הֵלֶךְ שֶׁשָּׁאַל שְׁאֵלוֹת וְאָז הִבְחַנְתָּ בָּהּ מְשִׁיבָה לוֹ

וְאַתָּה עַצְמְךָ שָׁתַקְתָּ (אֲבָל הֲיִיתֶם שָׁם יַחַד), הַדְּבָרִים נִשְׁמְעוּ

בְּקשִׁי מִבַּעַד לִצְרָחַת הַסּוּפָה אַךְ הִרְגַּשְׁתָּ כִּי מַשְׁמָעוּתָם עָבָה כְּאֶפּוֹס.

הֲיִיתֶם מִחוּץ לַזְּמַן אַךְ הָרוּחַ חוֹלְלָה דְּחִיפוּת מְשֻׁנָּה לְהַסְפִּיק לוֹמַר הַכֹּל לִפְנֵי.

הַהֵלֶךְ הִתְעַלֵּף פִּתְאוֹם וְהַמְּשׁוֹרֵר נָשָׂא אוֹתוֹ מַטָּה שׁוֹתֵק

עַל כֻּתְנָתוֹ כִּתְמֵי דְּיוֹ וְאֵפֶר.

 

הָיִיתָ בְּצָרָה גְּדוֹלָה וְזֶה כְּבָר לֹא הָיָה חֲלוֹם.

זוֹ הָיְתָה הַצָּרָה הַפְּרָטִית שֶׁלְּךָ

וְלֹא יָדַעְתָּ מָה לַעֲשׂוֹת.

 

סימנים

 

לֹא הָרֶטֶט בְּפַרְוָתוֹ הַכְּתֻמָּה שֶׁל הֶחָתוּל

כְּשֶׁרָאָה אֶת הַדְּרוֹר הַמְּחֻצָּף מְהַנְהֵן עַל

אֲרוּחָתוֹ, לֹא הַזִּיעַ הַקַּל בִּשְׂפָמוֹ הָרָגִישׁ,

לֹא צְרָחַת הָעוֹרֵב שֶׁהִבְחִין בְּכָךְ וְהִתְרִיעַ (יָהִיר וְנָדִיב בְּמִדָּה שָׁוָה),

לֹא הַתַּרְנְגוֹל שֶׁגָּעַר בְּטַוָּס פְּעוּר זָנָב עַל אֲדִישׁוּתוֹ,

אַף לֹא שְׁנֵי הַיְּעֵלִים הַצְּעִירִים שֶׁעָמְדוּ עַל הָאֲלֻמָּה

קַדִּים לִקְרַאת פְּגִישָׁה גּוֹרָלִית

בְּפִנַּת הַחַי בִּתְחִלַּת סֶפְּטֶמְבֶּר.

 

כָּל אֵלֶּה (גַּם אִם הָיָה בָּהֶם פֵּשֶׁר סָמוּי)

לֹא בִּשְּׂרוּ עַל דָּבָר

וַחֲצִי דָּבָר

מִמָּה שֶׁעָתִיד הָיָה לְהִתְרַחֵשׁ.

 

*

 

לְמָשָׁל, יֵשׁ אָדָם. הוּא עוֹמֵד

מְעַט כָּפוּף

תִּיק בְּיָדוֹ הָאַחַת,

תַּחַת יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה רֹאשׁוֹ הֶעָרוּף

(כְּיֶלֶד הַמַּחְזִיק כַּדּוּר)

רֹאשׁוֹ מַבִּיט נִכְחוֹ,

מִתְעַלֵּם מֵעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַנְּעוּצוֹת בּוֹ.

רַכֶּבֶת תִּכָּנֵס לָרְצִיף.

הוּא יַעֲלֶה.

 

*

 

וְכַעֲבֹר שָׁנָה, שׁוּב

סֶפְּטֶמְבֶּר, לַסִּימָנִים אֵין פֵּשֶׁר

מֻבְהָק אֲבָל כָּל הַשֵּׁמוֹת מִתְפַּקְּעִים

מֵעֹדֶף מַשְׁמָעוּת וְהִנֵּה,

מַמָּשׁ עַכְשָׁו –

 

*

דָּבָר כָּזֶה יָכוֹל לִקְרוֹת.

 

 

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אחותי בזוהר
יעקב ביטון
₪50 ₪45
הקוראת בצללים
יאיר הראל
₪96
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT