תופים מאת ישי ונטורה, הוא קובץ סיפורים קצרים וצורבים שמשרטט בעקיפין את ההוויה הישראלית הגברית, מילדות עד בגרות, על הסוואותיה, פגמיה ומחיריה.

הסיפורים, הכתובים ברובם בגוף ראשון מנקודות מבט שונות וברגישות ערנית ודרוכה, הם כמו היאחזויות נואשות מאד ואנושיות מאד בקרקע של מציאות מתפוררת, כשהכאב אורב מעבר לפינה, ואולי היה שם מאז ומעולם.

ישי ונטורה, יליד נצרת עלית הוא מהנדס תוכנה וחובב שגרה ופילוסופיה.

כשהיינו ילדים, לטלוויזיה שלנו היה כל מיני מצבי רוח. אפשר לומר שבאופן כללי היא שירתה אותנו די בנאמנות, נחה לה בסבלנות על המזנון הקטן בסלון, וחיכתה שנפעיל אותה ונאפשר לה להציג לנו בכיף את כל הדברים שאהבנו – פופאי, סרט ערבי, מבט ספורט. אבל לפעמים היא הייתה חוטפת ג’ננה ומשתגעת קצת. פתאום, בלי אזהרה, היא הייתה מתעוותת בפראות, ואז מתעוותת שוב, חורקת ומצפצפת כמו משוגעת, כאילו שהיא לא שלנו, לא נתונה לשליטתנו עושה מה שבא לה ולא אכפת לה מאף אחד. לא אהבתי את זה. אולי כי איכשהו זה תמיד קרה ברגעים הכי מותחים, או לפחות ברגעים שנדמו לי ככאלה דווקא כשהם נלקחו מאיתנו, ופתאום הרגשת שהחיים הם לא אתה, שהם יכולים לקרות גם בלעדייך.